הקסקט מתייג אותי בלא מתויגים | רחלי ריף

יאיר אסולין ישב במינכן וכתב עליה ספר שירה וישב בירושלים וכתב רומן, ובשניהם הוא מחפש משמעות וגאולה. הוא רואה את עצמו כחלק מהציונות הדתית הישנה ומזהה בגבולות ההלכה את סף הכניסה לחברה זו

זִכָּרוֹן:

יָמִים רִאשׁוֹנִים בְּמִינְכֶן.

רַכֶּבֶת תַּחְתִּית. רֵיחַ שֶׁל לַיְלָה. הִתְרַגְּשׁוּת.

אֶמְצַע שָׁבוּעַ. קָרוֹן רֵיק. אֶתְמוֹל אָמַרְתִּי

לוֹ שֶׁהָרֵיחַ זֵהֶה לָרֵיחַ שֶׁל

אָז, כְּשֶׁלֹּא יָדַעְנוּ דָּבָר.

דירתו הצנועה של יאיר אסולין בשכונת רחביה הירושלמית גדושה בספרים; ספרי פילוסופיה, יהדות, ספרות, שירה והיסטוריה מונחים זה לצד זה בערבוביה, רבים מהם נראים כספרי יד שנייה או ככאלו שעברו עיונים ודפדופים רבים. בחוץ יורד גשם נדיר, ואסולין, על ראשו קסקט, לרגליו נעלי בית, מציע לי תה חם. כמעט יכולתי להרגיש את אותה אווירה חורפית ותרבותית מינכנאית שעליה כותב אסולין בספר השירה החדש והראשון שלו, "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" (הליקון).

במקביל לספר השירה מוציא אסולין גם רומן שני, "הדברים עצמם" (חרגול־מודן), העוקב אחר שני נערים ונערה, בני הציונות הדתית. אחד מהם לומד בישיבה תיכונית, השני בישיבת הסדר, השלישית בת שירות לאומי, ושלושתם קרועים; בין הדת לבין החילוניות, בין האמונה לבין המרד, בין המסגרות השמרניות לכמיהות ולכיסופים של גיל התבגרותם. עולמם רווי ניגודים הגורמים לא אחת לכאב, לספק, לטרגדיה, ואין מנוח. לדברי אסולין, חווית הניגודים הזו היא היא האידיאל הדתי.

"המוטו של הרומן, שאיתו אני גם פותח את הספר, הוא הציטוט 'אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי'", מסביר אסולין. "זו התנועה בין ההבנה לבין הגילוי שאנו לא יודעים. מי שרוצה לחיות את החיים הדתיים האמיתיים צריך להיות כל הזמן בתנועה, בחיפוש. בין השאר זה אומר לפעמים להאמין יותר ולפעמים פחות. האמירה 'אני מאמין כל הזמן' לא אמיתית מבחינה פילוסופית. בלי הטלת הספק בני האדם לא היו מתפתחים. וזו המורכבות שהציעה הציונות הדתית הקלאסית; של תורה ועבודה, של להיות ישראלי וגם יהודי. זו הייתה חברה שחיה על הגבול, שדיברה את כל השפות והבינה את כל המושגים. אלו השילוב והמורכבות הנכונים בעיניי, ואני לא בטוח שהם קיימים היום בחברה הזו. לכן אני לא בטוח שאני חלק ממנה".

ובגלל זה הקסקט?

"הקסקט הוא כדי להימנע מזיהוי פוליטי. אני שומר מצוות, ולכן הקסקט מהווה כיסוי ראש כמו כיפה, אך חומק מהתיוג. בישראל של היום כיפה משייכת אוטומטית למחנה ימני מאוד מסוים, ותפיסת העולם שלי היא אחרת. הטשטוש וחוסר החיוב לחברה דתית מסוימת חשובים לי. הקסקט מתייג אותי בלא מתויגים".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

מחפשת גאולה

יאיר אסולין (27) גדל בקרית מוצקין ועבר במסלול הדתי הסטנדרטי של בית ספר ממלכתי דתי, ישיבה תיכונית ובני עקיבא. היום הוא דתי, שמאלני, ומגדיר את עצמו כמי שחי על הגבול. "לא הייתי אחר מכולם", הוא עונה לשאלתי האם בילדותו היה נחשב כחריג בנוף הדתי סביבו. "בחברה ובבית שבהם גדלתי תמיד היו חשובים הדיוק והעמידה מאחורי הדברים שאתה אומר. בסניף בני עקיבא היה דיון, היו פלורליזם ופתיחות מחשבתית. היו פעולות עם שירים של שלום חנוך לצד ציטוטים של הרב קוק. המורכבות הייתה קיימת. לא פסלו על הסף את מי שהביע דעה שמאלנית, התווכחו איתו.

"הציונות הדתית בהגדרה שלה היא שמאל מובהק. היא חברתית, דואגת לחלשים, הומניסטית. אלו ערכי שמאל שאפשר להחיל על העובדים הזרים או על הפלשתינים וגם על האנשים פה בשכונה. מבחינה לאומית הרעיון של השמאל יותר מורכב. לציונות הדתית העירונית, המפד"ל של תחילת שנות השמונים, לא הייתה עמדה פוליטית בסוגיות האלו, לפחות לא מובהקת. זה לא היה הדגל הראשי שלה, אלא המשני לאחר הדאגה לענייני דת. היום הדיון והעולם המושגי אחרים לגמרי".

לאחר לימודים במכינה הקדם צבאית בקשת ושירות צבאי נסע למינכן, שם כתב את ספרו הראשון, "נסיעה", שזכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים לשנת 2011, ואת ספר השירה "מינכן". כשחזר לירושלים למד באוניברסיטה העברית היסטוריה ופילוסופיה, ובשנתיים האחרונות כתב את "הדברים עצמם". למרות העיסוק בציונות הדתית שממנה הוא מגיע, אסולין מתעקש שמדובר בסך הכול ברומן אוניברסלי.

"זהו לא רומן על הציונות הדתית, אלא על בני אדם שמחפשים אחרי המשמעות, אחרי הקיום, אחרי הגאולה. כולנו כאלה; ברגע שאנחנו יוצאים מהמיטה בבוקר אנחנו מרגישים שיש סיכוי שניגאל. הציונות הדתית היא הקרקע הכי נוחה בשביל הנושא הזה, כי כמו שאמרתי קודם היא חברה שחיה על הגבול ומחפשת כל הזמן אחר הגאולה. יש בספר אמירות פוליטיות על הציונות הדתית ועל החברה הישראלית, אבל צריך לזכור שזו תפאורה של המהלכים הנפשיים של הדמויות, שיכולים לקרות גם באנטרקטיקה. יצא לי ללמד בתיכון חילוני אליטיסטי במרכז. החוויות של הדמויות שתיארתי אלו חוויות שראיתי גם אצלם. החיפוש הזה קיים אצל כולם, והוא בעיניי הדבר המעניין".

אתה מדבר על אידיאל של אדם חילוני לכל דבר אך שומר מצוות. הדמויות שלך צופות בערב בטקס מלכת היופי או בתוכנית ריאליטי, ובבוקר הולכות לבית הספר השמרני ולומדות הלכה ואמונה. החיים על הגבול גורמים להן להתחבטות קשה בין העולם הדתי לעולם החילוני, הן נופלות בין הכיסאות. למה לא לבחור צד וזהו? אתה נגד טוטליות?

"לניסים ודברים טוטליים אחרים אין משמעות בפני עצמם, המשמעות טמונה ברעיון ההכרעה. ראי את סיפור אליהו הנביא והכרמל. אליהו שואל את העם למה הם פוסחים על שתי הסעיפים, ואז מוכיח שהקב"ה קיים. לא הרבה אחר כך עם ישראל שב לעבוד את הבעל. איך יכול להיות שהעם חוטא? הרי לפני רגע ראו את האש יורדת מהשמים! אדם מכריע שהוא רוצה לשמור מצוות. שלוש פעמים ביום הוא צריך לכוון בקריאת שמע שהוא מקבל עול מלכות שמים. זה לא סותר את זה שבתוך ההכרעה יש חיפוש ותנועה. אדם טוטלי יכול לחתום על תעודת מאמין ולסגור את הסיפור, אבל זה לא עובד ככה, זה לא אמיתי".

ובכל זאת, התנועה הזו גורמת לתלישות ולכאב. איך חיים בין העולמות?

"נכון שזה יכול לגרום לבלבול. צריך ליצור איזונים ולחנך לדיוק; לנכונות לעמוד מאחורי הדברים שאתה מאמין בהם. יש ערך בלהכיר את כל השפות, גם את השפה החילונית והחרדית. השאיפה האנושית, וגם זו של הציונות הדתית שבבסיסה הרב קוק, היא להגיע לכוליות, לתפוס ולחבר כמה שיותר, מתוך שאיפה של אחרית הימים שבה הכול אחד. אני מאוד מאמין באחדותיות הזו. אדם יכול להיות אדם ככל האדם וגם לשמור מצוות – זה האידיאל של היהדות. כל החיים מושתתים על המצוות, אבל האדם חי בתוך החברה ולא מוציא את עצמו ממנה. הבידול מוביל לתוצאה יותר קיצונית. החברות המתבדלות נכנסות להמון קונפליקטים ולמשיכה גדולה יותר לחילוניות.

"אגיד יותר מזה – אי אפשר לחפש היום בלי ללכת לקולנוע. זה לא אומר שחייבים ללכת לסרטים לא צנועים. האיזון יהיה של האדם הפרטי, שלפעמים יאפשר לעצמו יותר ולפעמים פחות. דת היא משהו חי. הקיום המשמעותי ביותר של אלוהים בעולם, והעולם הוא יחסי ולא טוטלי, הוא על ידי החיפוש, על ידי התנועה הזו".

לחיות על הגבול

עלילת "הדברים עצמם" מתרחשת בראשית שנות האלפיים, בתקופה הסוערת ועקובת הדם של ימי האינתיפאדה השנייה. "זו אחת מהתקופות הטראומתיות בהיסטוריה של מדינת ישראל", מסביר אסולין מדוע בחר דווקא בתקופה ההיא. "המלחמה נכנסה לתוך החברה ממש, למרכזי הערים, למרכזי ההתרחשויות. אני מתאר בספר את פרצופי ההרוגים בעיתון, מאות פרצופים בשנה. אנשים פחדו לצאת לרחוב. זו הייתה תקופה קשה בשבילי, הייתי אז בן 18־17, וזו הייתה תקופה משמעותית מאוד לחברה הציונית דתית. ההבנה שהסכם אוסלו נכשל חלחלה בחוזקה. הבינו שצריך ללכת לדרך אחרת. התקופה הזו השפיעה על החברה הישראלית בכלל; על ההקצנה הפוליטית, חוסר האמון הטוטלי, התגברות תחושת הנקם. זו הייתה חזרה למצב הישרדותי, לפחד שלא מאפשר לעשות מהלכים גדולים או להיות נדיבים כלפי האחר. זו תקופה מאוד רלוונטית ועניין אותי להתעסק בה. הציונות הדתית הייתה חוד החנית של כל זה. היא התנגדה לאוסלו, ובתקופה הזו היא קיבלה לכך את האישור הגדול".

יש היום בכלל דבר כזה ציונות דתית? יש המון התפלגויות.

"יש התפלגויות, ואחת מהן היא חזרה לציונות הדתית הקלאסית, כמו שקורה כאן ברחביה, וגם בתל אביב ובערים אחרות. נוצרת הפרדה בין מה שקורה במרכזי הערים לבין מה שקורה בפריפריה ובהתיישבויות שמעבר לקו הירוק. המיינסטרים הוא עדיין דתיות לאומית כמעט חרד"לית. מה שמחבר בין הפלגים הוא זה שהם לא חרדים. לכולם יש האלמנט של הישראליות. הריחוק מהישראליות וניסוחה מחדש מאוד מסוכנים. במובן הזה אני חושב שמאוד רלוונטי להתעסק בציונות הדתית כרעיון, ודרכה לשאול איך משלבים בין ישראליות לבין יהודיות, בין תורה לעבודה. זה מה שמאפשר את הקיום של המדינה כמדינה יהודית".

אסולין כותב את שלוש התודעות של גיבוריו בשפה ישירה. המבע דיבורי ויומיומי, לא גבוה. הוא נוגע בנושאים רגישים כמו מיניות ואיסור נגיעה, ולא בוחל בשימוש בקללות. "אידיאל הכתיבה הוא שהדמויות יקומו ויכתבו את עצמן", מסביר אסולין. "אלו הדמויות, זה המצב שבו הן חיות; בגלל הגיל, הסביבה, המרחב שבו הן מתנהלות, בגלל שאנו בני אדם. כל בני האדם מתעסקים בשאלות האלו. אם כותבים צריך לשאוף לעשות את זה כמה שיותר אמיתי. את הקללות הכי מלוכלכות למדתי בישיבה התיכונית. גם זה חלק מהקונפליקט, מהעניין של לחיות על הגבול. אז לומדים גם קללות".

על עטיפת "הדברים עצמם" נראה אתרוג, פגום מעט, אפלה עוטפת אותו. אני שואלת את אסולין האם הדימוי רומז לציונות הדתית כאתרוג שמור שהולך ונפגם. "מה שיפה בדימויים הוא שיש להם אינסוף פרשנויות", הוא אומר. "זו עבודה של פראנס לבה־נדב, אמנית צלמת ירושלמית. חפשנו דימוי שהוא גם פרטי וגם כללי. האתרוג, שנראה קצת כמו מוח, הוא דימוי שלוכד את החוויה הזו מבחינתי. כשראיתי אותו ידעתי מיד שהוא מתאים לעטיפת הספר".

איך אתה רואה את עתיד הציונות הדתית?

"עתיד החברה הישראלית בכלל נמצא מעבר לעיקול, ואי אפשר לראות אותו. בגלל הדינמיות והשינויים התכופים קשה מאוד לחזות את העתיד. יש כוחות מנוגדים וכל אחד מושך לכיוון שלו. אין לי מושג מה יהיה, ואני מקווה שיהיה טוב. אני חושב שיש משמעות חיובית וטובה לתנועות הדתיות החדשות, כל עוד הן בגבולות ההלכה והשולחן ערוך, שזה בעיניי כלל הסף כדי להיות חלק מהציונות הדתית".

מה תאמר לתנועות שדוגלות בפיתוח ההלכה וביציאה מגבולות השולחן ערוך?

"היהדות האורתודוקסית שאני חלק ממנה מכירה בערך של מסירה והמשכיות, וזה ערך שאסור לערער עליו, כי זה מערער את כל היסוד. הכוח של האורתודוקסיה הוא היציבות שלה".

החרדים במובן הזה לא שומרים יותר על הדת?

"החרדים שומרים על הדת במובן הזה, אבל גם הציונות הדתית יכולה להתנהל בתוך גבולות ההלכה. שולחן ערוך הוא דבר יותר רחב ומקיף מפסיקה מסוימת".

אתה מזכיר בספר את פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הכנסת ספריו לבית המדרש אסורה, ולמרות זאת שי, הגיבור שלך, קורא אותו ומושפע ממנו. גם אתה.

"ליבוביץ נוכח בכל שיח ציוני דתי, הוא האידיאל של הציונות הדתית; הוא שילוב של תורה ועבודה, ישראליות ויהדות. ההקצנה הפוליטית הוציאה אותו החוצה. הוא אחד מאלו שהושפעתי מהם. הוויכוח בתכנית 'פופוליטיקה', שבו קראו שני חברי כנסת מהמפד"ל לקחת מליבוביץ את פרס ישראל, הוא אחד מרגעי השפל של הציונות הדתית".

לעיתים מופיע בספר אסולין הפובליציסט, ותודעתו חודרת לתודעת הדמויות שלו, בעיקר כשמדובר בביקורת פוליטית על הציונות הדתית. לטענת אסולין, אין פרוזה שאינה פוליטית. "סופר הוא אדם פוליטי שמחויב לעניין הפוליטי. כל הקיום שלנו פוליטי. ברגע שדיברת ובחרת במילה אחת על פני מילים אחרות, עשית אקט פוליטי. אבל צריך לזכור שיצירה ספרותית נכתבת מתוך רגשות, הפוליטיקה היא לא הכוח המניע שלה. אני כותב בשביל הדמויות, זהו מסע אחרי הרגש. מאמר דעה נכתב מתוך רעיון, ניתוח".

בין יהודי לישראלי

לאחר השירות הצבאי שלו ראה אסולין בעיתון שבמינכן מחפשים מורה לפילוסופיה יהודית, והחליט לנסוע. "גרמניה מאוד עניינה אותי", הוא מסביר. "אני אוהב ספרות גרמנית ושומע מוזיקה קלאסית. גרמניה פיתתה אותי בעיקר תרבותית". בעיר האפרורית הוא כתב את הרומן "נסיעה", שעליו כאמור זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים ("הזכייה הייתה נקודה חשובה, משמעותית, מצד זה שהיא מסמנת לך, כאדם כותב, שאתה בדרך הנכונה, שכתבת משהו בעל ערך"), ואת "מינכן", פואמה שבה הוא שוטח חווית מהגר מלאת זרות וניכור. "הספר לא לגמרי ביוגרפי", הוא אומר, "אם כי היה כאן ניסיון ליצור סוג של יומן, מסע של חיפוש בתוך עיר ומציאות זרה".

לצד זיכרונות מילדותו ומחייו בישראל ותיאור התרבות והדמויות שעִמן הוא נפגש, אסולין מתאר בפואמה הארוכה שלו את מינכן במלוא אפרוריותה; הזרות והבדידות נושבות בין דפי הספר. אני שואלת אותו אם זו הייתה החוויה שלו בעיר הגרמנית. "חלק מהחוויה", הוא עונה, "לצד חוויות טובות שהיו שם. כשאדם רחוק מהשפה שלו המרחק הזה קיים. יש לי קשר בלתי נפרד למקום הזה, לפה, לישראל. הקשר הזה הוא אני, העברית היא השפה שלי, ישראל היא המדינה שלי. טבעי שמהגר יחוש כך כשהוא מנותק משורשיו".

בצד החוויות הטובות מונה אסולין בעיקר את החוויה התרבותית העזה שמציעה מינכן. "זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי. כל חוויה ולמידת שפה אחרת נותנות עוד מורכבות במבט, עוד זווית. הזוויות האלו חשובות מאוד כי יש אינסוף מהן, וככל שאתה רואה יותר אתה מבין יותר. מינכן לימדה אותי המון מבחינה תרבותית. היא ספוגה באינסוף תרבות – במוזיקה, באמנות פלסטית, בספרות, במה לא – וזה דבר שלא קיים בישראל. בספרייה במינכן יש מאגר כתבי היד היהודיים מהגדולים בעולם, יש שם ש"ס מינכן ששונה לגמרי מש"ס וילנא, טקסטים קבליים נדירים, ועוד.

"דבר משמעותי ומהפכני נוסף היה לפגוש יהודים שהם לא ישראלים בהגדרה. פגשתי שם ניצולי שואה שסלדו ממדינת ישראל, או אנשים שמכירים בכך שהארץ קדושה, אך בוחרים לא להיות חלק מהמדינה. שם גיליתי שלא חייב להיות קשר בין יהודי לישראלי, שהעם היהודי יכול להתקיים גם במקומות אחרים, שהיהודיות חזקה יותר מהישראליות באיזה מובן. אני ציוני ומאמין שמדינת ישראל צריכה להיות הבית הלאומי של העם היהודי, שיש זכויות היסטוריות. חלק מהיהודים שם, במינכן, לא רואים את זה כך".

ההיסטוריה הגרמנית הטעונה הייתה מורגשת?

"ההיסטוריה תמיד נמצאת באוויר. יש שיחות על מה שהיה כל הזמן. מצד שני יש חיים רגילים. בסופו של דבר, גרמניה היא אולי המדינה שעשתה הכי הרבה חשבון נפש, ביחס למשל לאוסטרים ואחרים שהפכו את עצמם לקרבנות. אבל המצב ההיסטורי תמיד ברקע, ואצלי לפחות הוא קיים בתודעה כמשהו שיכול לקרות. המודעות הזו מדגישה את היחסיות של החיים. לדעת שכל דבר יכול לקרות בכל מקום. גרמניה בהתחלה הייתה הנאורה ביותר כלפי היהודים. ערכי ההומניות, שאני מאוד מאמין בהם, חלקם הם ערכים גרמניים. מה שקרה מלמד שבני האדם מסוגלים לכול. אלו תובנות שקיבלתי שם, כשהסתובבתי ברחובות מינכן וראיתי אנשים רגילים לגמרי, והבנתי שזקן באוטובוס יכול להיות מישהו עם היסטוריה. הכול יכול לקרות בכל מקום".

איך זה להוציא רומן וספר שירה במקביל?

"התרגשות מאוד גדולה. זו כרוניקה, הכול הבשיל ביחד, והייתה הבנה שלא לעצור את ההבשלה הזו. ויש קשר בין הספרים האלו", ממהר אסולין לומר. "שלושת הספרים, 'נסיעה' בתוכם, הם חטיבה אחת שיוצרת מהלך נפשי. אלו שלושה ספרים של חיפוש אחרי גאולה בעולם הזה. גאולה היא לא משיח על חמור, אלא להצליח לצאת מהמיטה בבוקר. ואת זה אני מחפש דרך הכתיבה. כתיבה עבורי היא היכולת להסתכל על העולם דרך ההסתכלות על עצמי ולהיפך. כלומר, היכולת לפרק ולהרכיב את העולם, את הקיום והרגש האנושיים, ולחלופין את עצמי, את הרגשות וה'מוזיקה' שלי, על ידי תמונות, מחשבות, קולות, אנשים, רעיונות. אם תרצי, זו בעצם המשמעות של לברוא עולם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 במרץ 2014, ב-גיליון תזריע תשע"ד - 868 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קראתי את ספרו של אסולין ואני די חצוי בדעתי. יש איזה להט נעורים בסורי של סופר שהוא בסך הכל צעיר, עם הרבה מה להגיד אבל ללא הסתכלות לצדדים. נראה לי גם שמי שכתב את הטקסט על הכריכה האחורית הגזים מעט בתיאוריו ולא לטובה, שכן התיאור שם אינו מדויק ולעדתי גם מזיק לספר, ניגשתי לקרוא אותו עם לא מעט מטען, על תעוזתו של הסופר הצעיר ושימוש היתר בסופרלטיבים….
    אבל הספר לא רע, אמיתי, מהלב ולאסוליון יש הרבה מה לומר ואני מדוכנע שעוד נשמע ממנו בספרים בעתיד בקול מעט בוגר יותר…
    הסקירה שלי
    http://www.שבוע-הספר.co.il/2014/03/%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%9d/

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: