הרפורמה החרדית | יואב שורק

הסוציולוגיה החרדית, כמו גם האתגר המבלבל של הציונות, מובילים לשינוי תיאולוגי. החרדיות העממית צומחת למעין דת חדשה, היונקת מהיהדות ומשתמשת בסמליה

היריבויות המרות בתוך העולם החרדי הושמו הצידה לרגע אחד בשבוע שעבר, כאשר נועדו יחד שלוש ה"מועצות" – מועצת חכמי התורה של ש"ס, מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל (המזוהה עם החסידים) והמועצה של "דגל התורה" (ליטאים) – לישיבה משותפת כדי להגיב על "גזרת הגיוס" של החוק החדש. מי שהאזין לדיווח בערוץ הרדיו החרדי "קול חי" שמע כל העת עד כמה האירוע הוא נדיר, היסטורי ומרגש. "כל גדולי הדור", אמרו שם, "מכל הזרמים", יושבים יחד, ממש כך. לא נתקררה דעתם של השדרנים עד שהודו לנתניהו, ללפיד ולבנט על שה"גזרה" שלהם חוללה את הנס חסר התקדים הזה. המונים צבאו על האולם, צלמי הפפראצי החרדים עטו על הרבנים־ידוענים, ואתרי האינטרנט מלאו תמונות של השולחן הענק שסביבו יושבים כל הרבנים, ובהם כאלה שלא קרבים זה אל זה בימים כתיקונם.

גם אני תהיתי איזו בשורה רוחנית תוליד התכנסותם של כל גדולי התורה. איש תורה אני, בה אני רואה את מקור ערכיי ואת המקור הראוי לערכי החברה כולה. מן התורה אני מצפה להדרכה בכל הדילמות הגדולות שהחיים מציבים היום לפני העם שלנו ולפני האנושות כולה. והנה, “גדולי התורה“ לסוגיהם מתכנסים יחדיו, ומוציאים מתחת ידם מסר לעם ישראל. מי יודע, אולי גדולתם בתורה תאפשר להם להביא רעיון שיתרומם אל מעבר לוויכוח השחוק והעקר על ה“שוויון בנטל“; אולי הם עצמם יצליחו לראות בעיניים של מנהיגי עם, ולהתעלות מעל לפרספקטיבה הצרה של חברת הלומדים; אולי חילול השם שבהצגת התורה כעומדת מנגד לעזרת ישראל מיד צר כואב להם, והם ישיבו את הדיון אל חיזוק הדדי של המשרתים בקודש, כאן וכאן. ואולי תצא מכינוס הצדיקים הזה איזו בשורה מרנינה או תובענית בעבודת הבורא, או משהו ביחס לאופן שבו אנו יכולים לקרב את השלום בעולם ולהיות אור לגויים. ואם כל זה תובעני מדי, אני מצפה, לכל הפחות, שמה שיצא מתחת ידם יהיה מופת של יושר אינטלקטואלי, דברי שלום ואמת, כאלה שגם מי שחולק עליהם יוכל לכבד, ושגם מי שבא ממקום אחר ירגיש צורך להשיב עליהם ולהתייחס לתוכנם.

עיוות מסוכן של היהדות. הפגנת החרדים בירושלים  צילום: יוסי אלוני

עיוות מסוכן של היהדות. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: יוסי אלוני

יהודים חדשים

טעיתי. מה שיצא מהכנס הוא ההודעה הבאה: "לא עת לחשות היא, כאשר קמו מתוך אנשי השלטון בארץ ישראל בהכוונת ראש הממשלה למרוד במלכות שמים, בכוונתם עמם לגזור רחמנא ליצלן על עקירת תורה, ולהשית על לומדי התורה שתורתם אומנותם עונש פלילי עד כדי השלכתם לבית הכלא". בהמשך ההודעה נאמר ש"אם ח"ו יוציאו רודפי הדת את זממם לפועל… יתכנסו… לטקס עצה נגד רודפי הדת ומזימותיהם". בהמשך קובע המסמך כי "לימוד התורה וקיום מצוותיה בקדושה ובטהרה הם חומת המגן לעם ישראל בכל מקומות מושבותיו מפני כל צרה וצוקה, והם אשר יעמדו בזמנים קשים הפוקדים את בית ישראל…". המסמך מסיים בקריאה “לאחינו כל בית ישראל“ “לאחוז אומנות אבותינו בידיהם“ ולכנס “את כל היהודים יחד כל שבטי ישראל אנשים וטף לקרוא אל ד‘ בחזקה – לחלות ולחנן פני אבינו שבשמים לרחם עלינו כאב על בנים. ומכריזים בזה לכנס את כל היראים והחרדים לדבר ד‘ יחדיו… והשי“ת ישמע שוועתנו… ויחיש לגאלנו ולהוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאור גדול“.

אז מה היה לנו כאן? הצגת המאבק החרדי לשינויים מסוימים בחוק שקד (שבסך הכול מקובל, בעצם, על העסקנים החרדים) כלא פחות מאשר “מרידה במלכות שמים“ ו“עקירת התורה“, והצגת כוונות הממשלה כהטלת עונש מאסר “על לומדי התורה שתורתם אומנותם“, כביכול הם יושלכו לכלא על לימוד התורה – ממש כמו בימי אנטיוכוס. הדמגוגיה זועקת לשמים, במיוחד כאשר ברור שבשינוי קל של הרכב הקואליציה דבר מכל זה לא היה נאמר. אם אין כאן רמייה, הרי שיש כאן שכנוע עצמי שבאמת ממשלת ישראל עסוקה במלחמה בתורת ישראל, ובעצם אין היא אלא עוד “מלכות רשעה“ שמבקשת לאנוס את היהודים לנטוש את תורתם. אין במסמך רמז קל שבקלים לכך שהגיוס הוא לצבא ההגנה לישראל, שמגן על המדינה היהודית; הדבר מוצג על ידי “גדולי ישראל“ ממש כמו איזו “גזרת קנטוניסטים“.

מלבד השקרים הגסים הללו יש כאן גם אימוץ קונספציה אנטי־ריאליסטית, כביכול מה שמגן על ישראל הוא רק “לימוד התורה וקיום מצוותיה“, ואין כל צורך ב“השתדלות“ צבאית או מדינית (והדבר חל כמובן “בכל מקומות מושבותיהם“ של ישראל ובכל הזמנים, תוך התעלמות בוטה ממה שאירע לעולם הישיבות במזרח אירופה בימי השואה), וגם – מה שאולי חמור מכול – הגדרה מחודשת של היהדות: בלוליינות של ניסוח קוראים ה“גדולים“ לכנס “את כל היהודים, יחד כל שבטי ישראל“, ומיד מסבירים שכוונתם בעצם רק “ליראים ולחרדים“.

אי אפשר לחמוק מהרוח הכללית האופפת את המסמך: יש יהודים, והכוונה היא לחרדים בלבד, והם נתונים תחת התקפה. ההתמודדות היא בדרך שאפיינה את עם ישראל בכל שנות גלותו – “לאחוז אמנות אבותיהם בידיהם“ ולזעוק ולהתפלל. “גזרת הגיוס“ היא מערכה נוספת בסאגה ההירואית של מסירות הנפש של “היהודים“ על המשימה הקדושה שלשמה נבחרו מכל העמים – “לימוד התורה ושמירת מצוותיה בטהרה“ – משימה שאין לה דבר וחצי דבר עם מדינת ישראל, ביטחונה ושגשוגה.

זה, כאמור, מאכזב. מאכזב שכל מה שמוצע לנו כאן הוא פוליטיקה הישרדותית של מאבקי כוח, נטולת כל בשורה רוחנית ונטולת מינימום של הגינות. מאכזב שכל זה נעשה בשם התורה ועל ידי מי שמתכנים גדולי התורה.

אבל זה לא רק מאכזב: יש כאן גם עדות למשהו עמוק יותר. המכנה המשותף החרדי, לפחות זה המוצהר, מתרחק והולך מרעיונות יסוד של היהדות.

אבות משותפים

אפשר לפטור את כל העניין כפוליטיקה בעלמא. יש מאבקי כוח, יש אינטרסים של העולם החרדי, ויש טקטיקות של שימוש בביטויים קשים וגיוס ריבונו־של־עולם למאבקים הללו. מי שמבינים יותר ממני את העולם החרדי, מעידים שההחלטות הללו מוכתבות על ידי עסקנים; שהרטוריקה של העיתונות החרדית אפילו לא מאמינה לעצמה, ושכל זה אינו אלא נשף מסכות גדול.

הם צודקים, כמובן. ממקום עבודתי בגן הטכנולוגי אני רואה את המוני החרדים הלומדים באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה החרדית, ויודע שהחברה החרדית עוברת שינוי שמקרב אותה אל המיינסטרים הישראלי ומרחיק אותה מהשיח הקיצוני.

אפשר להוסיף גם ולסנגר, ולומר שהחרדים עומדים בפני התקפה פרועה ומשולחת רסן, ושמפגן הכח היה הכרחי – ואף התנהל בצורה מופתית ולא נגרר למקומות קיצוניים.

גם המסנגרים הללו צודקים. אבל מה שמטריד אותי אינו המאבק הפוליטי וגם לא השוויון בנטל. אני מוטרד ממה שקורה לתפיסת היהדות.

וכאן טועים הטוענים כי אין משמעות לשיח החרדי הפופולרי. גם אם הכל פוליטיקה, וגם אם המפוכחים יודעים לסנן את המסרים – לרטוריקה יש כח. מערכות החינוך, העיתונות והדרשנות העממית מעצבים עבור ציבור רחב מאד תפיסת עולם. וכיוון שהחרדיות רואה את עצמה כביטוי אותנטי של התורה, השינויים החברתיים מחוללים בעקבותיהם שינויים בהבנת התורה. התיאולוגיה והאידיאולוגיה מתאימות את עצמן לדינמיקה שנוצרת בתוך העולם החרדי, והתוצאה היא עיוות מסוכן של היהדות עצמה.

שנים רבות התרגלנו לראות את הוויכוח שבין המחנה האורתודוקסי המודרני, או הציוני דתי, ובין החברה החרדית, כוויכוח חיצוני לעצם היהדות. הוא הוצג כוויכוח על שילוב של דברים נוספים: "תורה ודרך ארץ", "תורה ועבודה", "תורה וציונות". כביכול, התורה היא אותה תורה, והשאלה היחידה היא האם אנו רואים בחיוב את ההשכלה הכללית, את הציונות, את העבודה. כמובן, שאלה כזו היא שאלה מסדר שני: אם יסודות קיומנו הם משותפים – כלומר הדברים המעצבים את מחויבותנו היהודית, הדברים שעליהם אנו מוסרים את הנפש, הדברים שאותם אנו מעבירים מדור לדור – הרי שהמשותף בינינו ובין החרדים גדול יותר (לא כמותית אלא איכותית) מאשר המשותף בינינו ובין החברה הישראלית החילונית, ובוודאי בינינו ובין החברה המערבית המודרנית בכלל.

 ואכן, במובנים רבים כך היה: הציונות הדתית והחרדיות המודרנית היו שני בנים חוקיים של אותה תפיסה של יהדות אורתודוקסית, יהדות הרואה את יהדותה כמרכז חייה, יהדות המחויבת למסורת ולהלכה, יהדות הגוזרת את ערכיה בראש ובראשונה מאותה מסורת ולאורה בודקת את שאר הערכים שמסתובבים בעולם. החת"ם סופר ור' עקיבא איגר, ה"בן איש חי" וה"אבני נזר", ה"אור שמח" והנצי"ב מוולוז'ין, הגאון מווילנא ובעל התניא – כל אלה הם "אבות משותפים", שעם כל הבדלי הגישות ביניהם שייכים ליהדות אחת, שהיא היא גם היהדות שהציונות הדתית, האורתודוקסיה המודרנית, היהדות המסורתית הספרדית והעולם החרדי, הליטאי והחסידי, מבקשים להמשיך. אפשר לצרף, אגב, אפילו דמויות מודרניות יותר, שהתעלו על החלוקות האידיאולוגיות – כר' שלמה זלמן אויערבך, הרב זווין, הרב ויינברג והרב פיינשטיין (והייתי אומר גם הרב עובדיה יוסף, אלמלא נשתעבד בסופו של דבר לחרדיות הפוליטית).

 אך אידיליה זו מתחילה להיסדק. היהדות שצומחת בחברה החרדית מתרחקת מתפיסות היסוד של היהדות, שהיו משותפות לה ולחלקים אחרים במחנה האורתודוקסי, וההתרחקות הזו נוגעת לשאלות יסוד. תפיסת התורה והמצוות ומטרתן משתנה לנגד עינינו, וזאת כתוצאה משתי סיבות – האחת חיצונית והאחת פנימית. הסיבה החיצונית היא הצרכים של חברת־הלומדים החרדית, וההתמודדות עם האיומים של החילוניות; והסיבה הפנימית והעמוקה יותר היא המהפכה ההיסטורית שחוללה הציונות – מהפכה שאינה מאפשרת לחרדיות להמשיך במתכונת של היהדות הישנה (כפי שנרחיב בסוף המאמר).

כאן בזה העולם

לפני שאמנה את מאפייניה של הדת החרדית החדשה, אני מבקש להקדים באשר לאופיין של דתות. כל דת, אידיאולוגיה או תפיסת עולם מבקשת להביא את מאמיניה, ולרוב את העולם כולו, לתיקון, לאושר ולגאולה. ההבדלים, כמובן, הם בדרכים להשגת הישועה והתיקון. את הדרכים הללו ניתן לחלק בצורות שונות ומשונות, כפי שעושים במדעי הדתות, אך אני מבקש להתמקד בקו חלוקה מרכזי אחד, והוא בין "גישה אנושית" ל"גישה אזוטרית".

גישה אנושית היא תפיסת עולם המשתלבת עם החתירה האנושית הטבעית לתיקון – כלומר עם מאמציהם של בני אדם להשתמש בתבונתם ובניסיונם ההיסטורי כדי לסלול דרכים לחברה אידיאלית ולמימוש עצמי מרבי. היא עשויה להציע "קיצורי דרך" ותובנות שמקורן בהתגלות או בידיעה הטרונומית אחרת, אבל ביסודה היא מכבדת את התבונה ואת עשיית הטוב של בני אדם באשר הם. גישה אנושית עשויה להחזיק ב"תורה" או לא, אבל תמיד יהיה בה "דרך ארץ" שקודם לתורה, ותמיד התורה עצמה תהיה בה מכשיר להשגת אותם יעדים שה"דרך ארץ" מבקשת.

לעומת זאת, גישה אזוטרית היא כזו הניצבת מנגד למאמץ האנושי הזה, וסבורה שהאמת נמצאת במקום שאין לו דבר עם הניסיון האנושי והתבונה האנושית. ישנו איזה קוד מסתורי, התגלות ליחידי סגולה, מפתח עלום, שהוא המביא את האושר וההצלחה – בניגוד גמור לרשמים המבלבלים העולים מן החושים והתבונה. אם רק ידבק האדם בקוד הזה הוא יזכה לישועת נשמתו ולהצלחה, ואם לא, יישאר טבוע בצרותיו ונחיתותו כבשר ודם. על פי הדתות האזוטריות אין משמעות ל"דרך ארץ", וכל בני האדם המנסים להיטיב עם העולם אינם אלא עיוורים המסתובבים במעגלים חסרי פשר. כל עוד לא עלו על הסוד ולא חברו אל ה"כת", הם משחקים משחק חסר משמעות.

דומני שאיש לא יכחיש שביסודה היהדות היא דת "אנושית" ולא "אזוטרית". היא אמנם כרוכה בהתגלות ובתורה פרטיקולרית לעם סגולה, אולם התגלות זו נועדה לשרת את האינטרס האנושי והלאומי של העם ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה"), להבטיח את יסודותיה המוסריים של חברת המופת ("לעשות צדקה ומשפט"… "חוקים ומשפטים צדיקים"), ולהוות קומה שאינה עומדת בניגוד לתבונה האנושית אלא מעליה ("היא חכמתכם ובינתכם"). "יציאת מצרים תהיה לעד האביב של כל העולם כולו", כתב הרב קוק, אולם בכך רק ביטא דבר שמצוי בפשטות ביהדות לדורותיה. התנגדותה החריפה של היהדות לכל עבודה זרה היא שיר הלל לאוטונומיה האנושית, "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים", ודמויות המקרא מעלות על נס את האחריות המוסרית של האדם ואת קומתו האנושית. וכמובן, היהדות עומדת במרכז ההיסטוריה: היא שותפה מלאה, אם לא ראשית, בכל התהליכים של התפתחות החברה האנושית למקומה המוכר לנו כיום.

בתוך המערכת הרחבה הזו ניצבות התורה והמצוות ככלים מרכזיים לעיצוב אורחות החיים של חברת המופת הישראלית, להנחלתם מדור לדור ולביסוס חברה רחבה שסובבת סביב ערכים ולא סביב אינטרסים חומריים. ערכים של טיפוח הקומה הרוחנית והפנימית של האדם (באמצעות תיקון המידות ושכלול הדעת) והשתתת החברה על אדני הצדק והסולידריות (באמצעות ערכי היסוד של ההלכה ומימושם).

כזו היתה היהדות של הדורות הקודמים, ועבור רוב היהודים שומרי המצוות כזו היא היהדות גם היום. כאשר תופסים בצורה כזו את היהדות, השאלות של היחס לציונות, היחס ללימודי חול, היחס לקריירה הן אכן שאלות שאפשר לנוע בהן מקוטב לקוטב ועדיין להישאר שייך לאותה יהדות. מי שצמח מתוך עולם המסורת ושאב ממנו את כל עולמו הרוחני, עשוי היה לראות את הציונות כמימוש החלום המשיחי היהודי – כפי שקרה לרב משה שמואל גלאסנר או לראי"ה קוק, לרב שמואל מוהליבר או לרב בצי הירש קלישר – או לראות אותה בעיניים חשדניות הרבה יותר; מי שגדל בתוך העולם הזה יכול היה להאיר פנים להשכלה הכללית ולראות בה כלי משלים לתורה, כפי שסברו הגאון מוילנא או רש"ר הירש, אך גם יכול היה לראות בה איום על תמימותו של היהודי ועל אמונתו, איום שתועלתו אינה מצדיקה את פגיעתו. כך או כך, אין המחלוקות הללו משנות את טיבה של היהדות ואת רוחה הכללית.

הנראטיב היהודי הכללי הזה היה מה שהזין את רוחם של כל אותן דמויות מופת של הדור הקודם, שקשה לתייג אותם במחנות המוגדרים היטב של 'חרדים' ו'ציונים' (או 'מודרנים'). הרב אלימלך בר שאול הביא את עולמה של תנועת המוסר אל הנוער החלוצי של הקיבוץ הדתי, והרב יחיאל יעקב ויינברג הפיץ אותה בקרב היהודים בגולה; הרב אליהו כי טוב הנחיל לבני הארץ ערכי האורתודוכסיה הפולנית האגודאית, והרב שלמה יוסף זוין והרב אברהם חן עשו זאת עם עולמה של חב"ד. כמו הרב שלמה זלמן אויערבך, וכמו הגדולים של אמריקה – הרב משה פיינשטיין, הרבי מליובביץ', הרב סולובייצ'יק והרב יצחק הוטנר – גם אלה שמנינו כאן יכולים להימנות בקלות על הציבור החרדי. חלקם היו קרובים יותר לחוגי ה'מזרחי' וחלקם פחות, כולם היו מכובדים על העולם החרדי – שכן חרדים היו – אבל איש מהם לא האמין בדת החרדית החדשה.

מפרים את האיזון

אמרנו שביסודה היהדות היא לא דת אזוטרית. אבל בפועל, היא מקבלת בתקופות מסוימות מאפיינים כאלה. הדבקות במערכת ההלכה מבטאת גם יסודות של תפיסה פורמליסטית, העשויה להיתפס כטכנית־מאגית, כלומר כאזוטרית: אנו מציגים את ערך קיום המצוות לא לפי תרומתן לעולם, אלא לפי נקודות באיזה "עולם הבא", כלומר מאמצים קריטריון אזוטרי. יסודות האמונה, אם הם מועמדים בסתירה עם ממצאים מדעיים או עם תובנות פסיכולוגיות והיסטוריות, דוחקים גם הם את היהדות לעמדה אזוטרית, כלומר לדבקות ברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם הישגי התבונה האנושית. במילים אחרות: היהדות היא ביסודה ובמהותה דת אנושית, אולי אפילו הדת האנושית בה"א הידיעה. אבל בפרקטיקה שהתפתחה בנסיבות מסוימות (שראשיתן כנראה בשלהי ימי הבית השני) היא עשויה ללבוש פנים אזוטריות. במציאות זו, השאלה האם היהדות מאמצת אופי אזוטרי או אנושי תלויה במינונים בשורה של מרכיבים, שכולם קשורים ליחס בין "דרך ארץ" (על שלל משמעויותיו: מוסר טבעי, השכלה כללית, מוסכמות) ל"תורה".

היהדות החרדית נדחקת יותר ויותר לתפיסה אזוטרית של היהדות. שורה ארוכה של הכרעות ערכיות המתקבלות כל העת בחינוך החרדי מושכות אותו אל מקום כה אזוטרי, עד שקשה לראות אותו כיהדות. ראשית, התורה והמצוות הפכו מאמצעי למטרה. אין הן כלי לתיקון עולם, וכמובן שהן לא חלק מסט רחב יותר של כלים (שהם דרך ארץ) – אלא הם התוכן של החיים והמפתח לכל הישג. כיוון שמדובר בתפיסה אזוטרית, מנותקת מהקריטריונים של העולם, אין כל קריטריון חיצוני שלפיו ניתן לבחון את ה"יעילות" של התורה והמצוות.

נוסף על כך, התורה והמצוות מנותקות בהגות החרדית מכל קונטקסט היסטורי. את תפיסות התורה שבעל פה שעיצבו חז"ל, שלפיהן התורה מגיבה למציאות ומתנהלת בידי בשר ודם, החליפו שם בתפיסות המקדשות מסורת סטטית, העוברת מדור לדור בלי שינוי וגריעה – בדיוק כמו אצל מי שמחזיקים בידם מסר אזוטרי שבו תלויה ישועת העולם. ומה שאולי חמור מכל, הוא שעל פי החשיבה החרדית הפופולרית, העם היהודי אינו אלא עם שומרי התורה והמצוות. האחרים הם נספחים. הרעיון, שיש ליהודים מקום בעיצוב התורה, וממילא גם ליהודים 'אחרים', אינו יכול לעלות על הדעת.

שוליים שהופכים למרכז

לפני כמה שנים נזדמן לי ללמוד את ספר המדע לרמב"ם עם יהודי בעל תשובה, שהגיע ליהדות דרך מורים חרדים. בחרתי בספר זה כי יש בו יסודות של תפיסת עולם – אמונה, מידות, בחירה חופשית, מטרתו של לימוד התורה וסדריו. לתדהמתי גיליתי פעם אחר פעם שהאופן שבו הצגתי את היהדות – על פי המקרא, מאמרי חז"ל, הרמב"ם והמסורת הרבנית שגדלתי עליה – היה בגדר חידוש מטלטל עבור בן שיחי. כמעט בכל מפגש "נתקלנו" בהלכה ברמב"ם, או בדברי חז"ל, שלא התיישבו כלל עם היהדות הפשטנית שאותה למד מרבותיו החרדים. הדת שאליה הוכנס הייתה אחרת. היהדות שלימדו אותו הייתה סטטית, ומה שהיא תבעה מן האדם היה ציות לחוקים שמימיים ותו לא. לא היה שם רמז לאחריות מוסרית של ממש, לאחווה עם שאיפות האנושות, לעולם מורכב של חיפוש, להשפעה הדדית של ההיסטוריה.

התהליך הזה מבלבל, כי הוא קורה כביכול בדלת האחורית: בהרצאות הפופולריות, בתכנים שנלמדים בישיבות, במסרים של עלוני "חיזוק". הוא עדיין לא נכנס לספרי הקודש עצמם (רובם נכתבו מוקדם מדי). הוא מבלבל גם כי הוא, כאמור, במידה רבה שאלה של מינון ואיזון בין ערכים שממילא נמצאים בתוך המורשת שלנו.

ומעבר לכל זה, הוא מבלבל כי מתחת לחזות החרדית נמצאים הרבה מאוד אנשים שתפיסות היסוד שלהם ביחס ליהדות אינן התפיסות האזוטריות אלא אלו האנושיות. הם בוחרים להיות חלק מהחברה החרדית כי הם אינם מאמינים ב"אידיאולוגיות" של הציונות הדתית, או כי הם מעדיפים את הפיכחון הפרקטי של 
החברה החרדית. אפילו אם נשוב ליסודותיו של עולם הישיבות הליטאיות עצמו – אל תנועת המוסר – נגלה שם השקפת עולם המתכתבת עם ההומניזם של ההשכלה, ומבקשת לבנות "אדם המעלה" המתוקן במידותיו כמטרה עליונה של התורה והמצוות.

אכן, ההשקפה הרואה את היהדות כדת אנושית היא בגדר מושכל־יסוד של רוב גדולי ישראל עד לדור האחרון. זוהי המנגינה שכל לומד תורה שאוזנו כרויה לדברי המחברים בכל הדורות אינו יכול להתכחש לה. הרמב"ם או ר' יוסף קארו, המהר"ם או הרמב"ן, ר' עקיבא או ר' ישמעאל, או מאורות הדורות האחרונים שמנינו בתחילת המאמר – כולם שייכים למסורת של תורה שהיא חלק מהשיח האנושי, שבאה להאיר את העולם, ולא להוות כוך־התבצרות לקבוצה קטנה של יראים מן העולם. ובכל זאת, השיח העממי החרדי – מהמחזירים בתשובה ועד ה'מחזקים' – אימץ את המודל הזה, כפה אותו על העולם הספרדי, ובסופו של דבר הוא הופך להיות גם דברם של ה"גדולים", כמו שראינו בהחלטות בהן פתחנו.

האידיאולוגיה החרדית יוצרת, אפוא, מול עינינו, רפורמה של ממש. במקום היהדות היא מציעה דת שמצוותיה זהות, אבל ההקשר שלהן והאיזונים שבתוכן אחרים לחלוטין. מבחינה זו, צודק היהודי הנאמן למורשתו כאשר הוא חש נוח יותר בחברת חילונים השותפים עמו ברצון להיטיב את העולם שבו אנו חיים – גם אם הם חלוקים עליו ביחס לחלק מהאמצעים – מאשר בחברת אנשים שהעולם אינו מעניין אותם, אך הם חולקים איתו – טכנית – את אותן פרקטיקות ואת אותו עולם מושגים.

אידיליית הגלות

בעומקה, הדת החרדית היא גם תגובה לאתגר לא פשוט שהניחה לפניה המהפכה הציונית.

בהופעתה ההיסטורית, יש ליהדות שתי פנים: מצד אחד היא פנומן היסטורי הקשור בגאולת עולם, ומצד שני היא אורח חיים ליחיד, שערכו אזוטרי במידה רבה (מועיל ל"עולם הבא" ולא לזה). אבל יש היררכיה בין שני הצדדים: הראשון הוא המסגרת לשני (כדי שנוכל לשוב לארצנו ולממש את האידיאל הראשון, עלינו לשמור בינתיים את האידיאל השני), הראשון הוא "דבר גדול" והשני הוא "דבר קטן", הראשון הוא נצחי וקבוע והשני הוא זמני ומשתנה. יותר מזה: אפשר להבין את השני כמקרה פרטי של הראשון; לא ניתן להבין את הראשון כמקרה פרטי של השני.

במציאות הגלותית אין בעיה לתמם בין שתי הפנים הללו. ניתן לחלום על גאולת עולם כשיבוא המשיח, כשההיסטוריה תשוב להיות רלוונטית, ועד אז להתמקד בעולם היומיומי והאזוטרי של המצוות. יש לנוסחה הזו קסם רב: היא מעניקה אופק שאפשר לשאוף אליו ולחתום בו את הדרשות, אך אין היא מאיימת על המציאות השוטפת. היא מעדנת את הממד האזוטרי של ההלכה, כי היא מציגה אותה בקונטקסט של שימור לטובת העתיד־לבוא, בו ימומש הערך האמיתי (והלא אזוטרי) של המצוות כולן.

אבל מרגע שהיהודים בחרו לחזור אל ההיסטוריה, ולעבור מקיום של קהילה דתית לקיום לאומי, החיים הנוחים של "נתנהל־כדת־אזוטרית־בעודנו־שייכים־לדת־אנושית־היסטורית" הסתיימו. היה צורך להכריע. האיום הגדול על הדת "האזוטרית", זו של שמירת המצוות הפשוטה, הפך את נאמני היהדות לכאלה המתבצרים בה ומעצימים אותה. אמנם, רוב גדולי ישראל – גם אם לא השתייכו לציונות – המשיכו לשמר את האופי הכלל ישראלי, האנושי וההיסטורי, של היהדות, גם תוך דבקות באורח החיים החרדי (והדוגמה המובהקת לכך היא הרבי מלובביץ'); בין השאר בזכות הקביעה כי בעצם דבר לא השתנה ואנו רשאים להמשיך לחכות למשיח – בלי לבטל את הממד המשיחי־היסטורי של היהדות ובלי לתת לו "לבלוע" את הצד האישי־אזוטרי. אך כנראה שהמציאות המתמשכת של מדינה יהודית משגשגת, ושל קיום יהודי חילוני, דוחקת את העולם החרדי להכרעה. היא דוחקת אותם לבחור בדת, בדת אזוטרית.

*

הדת החרדית הזו איננה היהדות. אפילו האנטישמים יודעים זאת, ומכוונים את כל חיציהם אל היהדות ההיסטורית, המדינית, המתערבת בעולם ומבקשת לומר אליו דבר. ה"איימיש" היהודים, העסוקים רק בתורתם, אינם מטרידים אותם. שיישארו. העולם סובלני לדתות הנטולות יומרה להשפיע על ההיסטוריה.

כמובן, אין לחרדיות עמידה כשלעצמה. אם תחדל מלהיות המשך אותנטי של היהדות הנאמנה, של גדולי ישראל האמיתיים, של גיבורי המקרא וחכמי התלמוד, ימיה קצרים וכוחה דל. לעת עתה הרפורמה החרדית אינה מודעת, ואינה יוצרת את הקרע שיהפוך אותם לכת נבדלת ולאבר מדולדל של היהדות. לעת עתה יש במחנה החרדי מספיק תלמידי חכמים אמתיים, שאינם מאמינים לרטוריקה היוצאת מתחת ידי העסקנים. הרב שטיינמן, המנהיג העיקרי של החברה הזו, מוליך את הציבור דווקא ליתר השתלבות בחברה הישראלית.

אבל הוא אינו יוצא כנגד הרטוריקה הזאת, כנגד החינוך הזה. כאמור, יש ב'דת' החדשה גם משום מענה מתבקש לאתגר הקשה שהציונות הניחה לפני האורתודוכסיה. הסכנה להפיכת החרדיות לדת חדשה קיימת. מצווה גדולה לחשוף את הסטייה הזו מדרכה של תורה, לנהל מלחמת דעות נוקבת, וכמובן להפסיק לשתף פעולה עם המיתוס של החרדיות כהמשך אותנטי של היהדות המסורתית. המיתוס הזה – שנכון חלקית במה שנוגע לשפה, הווי ומנטליות, אך מוטעה כשמדברים על יסודות של תפיסת עולם, אמונה והלכה – מקשה על כל מי שמבקש להתמודד עם החרדיות ולנער אותה, כפי שחשוב כל כך לעשות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. פשוט משעשע שאדם שגדל על דת הלאומית טוען כלפי חרדים שזאת איננה יהדות. הלאומיות שנולדה במאה ה18והביא אסונות לאנושות, כליה לארמניפ ,כליה ליהודים האומללים באירופה – אימצתם את הלאומיות ובשמה אתם מדכאים את הפלסטינאים וכעת אתה מתריס כלפי חרדים – פשוט מגוכך. נכון ,החרדים רחקו מעט מהדרך ,אבל יהדותם הרבה יותר קרובה לאותנטיות . ומזומן לעיין בכתבי הסופרים הידשאים ואז תפסיק ביהרות הישראלית ,הציונית החלולה ותרומם גם אתתה את הגלות שהולידה את טובי המוחות .

  2. הדברים נכונים כמובן, אבל ראוי להוסיף שהדברים נכונים פי כמה וכמה ליהדות החרד"לית, שהיא רפורמה על רפורמה. זאת, לו זו בלבד שהיא אזוטרית לא פחות מהחרדית, מנותקת ממוסר ודרך ארץ לא פחות מהחרדית, היא גם קידשה את הלאומנות ובזאת הכניסה לתוך היהדות עבודה זרה של ממש.

  3. קריקטורה של מגיב 2

    יעקב ציץ- ואני לתומי חשבתי שהיה כאן מישהו באתר שהטיף לכולם על היותם כותבים תחת שם בדוי. הפלא ופלא זה אותו אחד ככל הנראה. [השוואה פשוטה של תגובה זו עם תגובה דומה בפרופיל פייסבוק של פרסיקו].

  4. קריקטורה של מגיב 2

    המגיב שמחמת כבודו לא אחשוף את שמו כתב כך: "שכח את היהדות הלאומנית, שהיא אזוטרית לאין ערוך מזו החרדית. וגרוע מכולן – החרד"לית, הכוללת את שתיהן". ואידך זיל וגמור.

    • חחח… באמת דומה, ואפילו קצת יותר מוצלח משלי. מי כתב את זה ולמה זה נגד כבודו שתחשוף את שמו?
      מסקרן לדעת מיהו זה החושב בדיוק כמוני.

  5. אמיר שכטר

    דומני שיואב שורק לא היטיב לתאר נכוחה את התפיסה של מרבית הציבור החרדי

    דווקא ההשקפה החרדית כן מדברת על החשיבות של תיקון עולם וכל הדברים שיואב דיבר עליהם אלא שהם חושבים שבגלל האתגרים הקיימים שיואב הזכיר בעצמו של החילוניות וכו' יש עניין גדול להסתגר ולשמור על המעט שאפשר ולדחות את הפעולות החשובות של תיקון עולם לשעת כושר טובה יותר לדעתם

    דוגמא מובהקת שאני חושב עליה בהקשר זה היא תגובתו של הרב שך זצ"ל למבצע שבע מצוות בני נח שעשה הרבי מלובביץ זצ"ל בשביל להפיץ את בשורת שבע מצוות בני נח בקרב האנושות באנחה ש"כאילו זה מה שחסר לנו עכשיו"

    הרי ברור שהרב שך בעצמו גם שאף לקיום שבע מצוות בני נח בקרב האנושות כמו כל יהודי אך הוא חשב שכרגע המצב כה ביש בעם ישראל פנימה שמצריך דחייה של מבצעים חשובים מסוג זה לזמנים אחרים ומצבים אחרים

    לכן בתור משקיף מהצד-אינני חרדי אלא די לאומי אבל דומני שמלימוד הנושא והיכרות עם העולם החרדי אני יכול לנסות לתאר היטב את העניין- אני חושב שיואב לא הבין נכון את ההשקפה החרדית שאיננה מתכחשת לעקרונות אותם הוא תיאר כאושיות התורה המצוות -"לתקן עולם במלכות ש-די" "עשות צדקה ומשפט" וכיו"ב- אלא חושבת שהיות ויש בעיות בוערות והתקפה חזיתית כנגד התורה צריך קודם להתגונן ולהתבצר בטרם מתפנים לעסוק בשאר הדברים החשובים -מדובר בתחושה של "הבית בוער צריך לתפוס מחסה"

    אפשר להתווכח ולחלוק על דרך זו ועל תועלתה ונחיצותה ונכונותה אך ראוי לתאר אותה באופן המדוייק והנכון

    • לגר"מ בעל "האבי עזרי" נבג"מ לא היה שמץ של ענין בשבע מצות בני נח.
      לו היה עונה בכנות על הנושא, היה משיב שמי שעוסק בהן כנראה מטומטם מכדי לחיות.
      הוא ביסס את תדמיתו כגדול נסיכי מקיוואלי של הפוליטיקה הישראלית, באמצעות חתירה מתמדת לעוד השפעה פוליטית ולחיסול יריביו בעולם הליטאי וגם מחוצה לו.

      המצאתו הגדולה, תנועת ש"ס , העניקה לו עוצמה פוליטית שקודמיו לא חלמו עליה ובמקביל , דירדרה את הפוליטיקה הישראלית לתהומות חדשים של ניוול ושחיתות.

      יורשיו בנהגת העולם הליטאי, היו לא פחות גדולים בתורה ממנו, אבל לא זכו לשמץ מעורמתו הפוליטית וכך מתרחשת מציאות מול עיננו, שבעוד העסקנים החרדיים ממחזרים את תהילת "עצרת המיליון" , נועץ הגאב"ד סכין מרושעת בגבה של החזית החרדית וחובר לזאלונים (רוצו אוצו חרדלים לגוגל) בהתנגדות להשתתפות בבחירות בבית שמש.

      כך שהמאמר קולע למטרה, לחרדים ישנה באמת מין דת פיקטיבית, שהאמונה ב"גדולי ישראל" היא כל שלושה עשר עיקריה, אלא שבגלל שהיא דת חסרת אלוהים, היא מתפרקת במהירות מנכסיה, בעיקר באמצעות מריבות פנימיות , שכבר מזמן הפכו אותה לעגלה מתפרקת במדרון.

      החרדלים, כרגיל, יהיו האחרונים שיבינו את הבדיחה, שהפעם, באופן חריג, היא אינה על חשבונם.

      • קריקטורה של מגיב 2

        בהמשך למה שכתב יפה בצלאל,
        לחרד"ל-ניקים שאמונים על אידאולוגיות ותאולוגיות, ומשנה רוחנית והגות רוחנית אין באמת יכולת להבין איך תנועה יכולה להתקיים בלעדיהם. לכן הם גם לא מבינים איך אפשר לא ללמוד מחשבה/ספרי אמונה, או תנ"ך בישיבות ולכן חרד"לניקים בקושי לומדים קבלה פרופר(שהיא ההיפך הגמור מספרי מחשבה/אמונה שהם מורגלים בהם).
        משום כך הם מחפשים את "השיטה" בחרדיות, את "ההגות". כאשר בעצם הכל זה "סוציולוגיה" ו"התנדות ל..".

        בגדול מתחת לפני השטח אין שום הגות ואין שום אלוהים. יש רק הלכה וגמרא, והרבה הרבה סוציולוגיה שהפכה לתיאולוגיה..

  6. קריקטורה של מגיב 2

    לא צריך להיות חוקר גדול בביקורת המקרא כדי לראות את ההשוואה. ההיתממות היא תכונה מצויה, גם אם לא מעידה על מקוריות.
    מכיוון שאתה הוא הכותב בשני המקרים, אז בוודאי הדבר מיותר. אני רק נקראתי למשימה הקדושה של הלטת המסיכה של חג הפורים הבעל"ט.

  7. קריקטורה של מגיב 2

    חיכיתי לשמוע זאת ממך. אני לעומתך מעולם לא טענתי כלפי אחרים שהם צריכים וחייבים לחשוף את זהותם כמקדמה לתגובתם. הפוך גוטה.

  8. אמיר שכטר

    ,
    קש"מ 2, האמת שגם אני חשדתי ש"יעקב ציץ" הוא מי שחשבת שהוא עקב תגובות דומות מאוד בסגנונן של מר ציץ לתגובותיו של אותו אחד הן בתוכן והן בסגנון ההתבטאות והנושאים עליהם "יעקב ציץ" נוהג להגיב באתר

    עכשיו שהפנית לפייסבוק של תומר פרסיקו ראיתי שהתגובה שדיברת עליה לא מופיעה שם ולכן הזיהוי מבחינתי הוא קרוב לודאי שכן אותו אחד שאנו מדברים עליו חסם אותי בזמנו בפייסבוק שלו ולכן אני לא יכול לראות את תגובותיו

    אכן נודע הדבר

  9. קריקטורה של מגיב 2

    אגב יש באמתחתי עוד כמה תגובות שלו "כיעקב ציץ" הדומות הפלא ופלא לתגובות דומות בפייסבוק תחת אותו שם. הקוסמוס נותן מתנות רק כשלא מצפים להם. אגב התגובה הנוכחית עדיין מופיעה שם ואפילו קיבלה לייק מאחד בשם יצחק ליפשיץ.
    מה שכן, רמת ההתלהמות של "יעקב ציץ" עדיין נמוכה יחסית לטמפר של ההוא הקודם שכל תגובה ביקורתית כלפיו, גם אם נוסחה היטב, נענתה בזעם רב ובדרישות למחיקה ולהסרת התגובות שכנגד ולאיומי תביעה.
    השיא היה באוגוסט האחרון כאשר מישהו לא זוכר מי נחלץ להגנתו של המקבילה ל"יעקב ציץ" והוא חירף וגידף אותו במקום אחר כאשר העז לחלוק עליו בדברי טעם…
    אולי אתה תזכור במה מדובר ובאיזו כתבה זו הייתה.

  10. אמיר שכטר

    אני אכן זוכר

    זה היה במאמרה של אסתר חזון על קדיש יתום לנשים

    חפש בחיפוש של האתר ותראה

  11. קריקטורה של מגיב 2

    כן, צודק!
    אוייש זה משעשע ביותר, אחד בשם "אלעד פוגל" מנסה לנהל דיון ענייני וההוא קופץ עליו בשצף קצף ומאשים אותו בהתחזות לדמויות אחרות, ובו זמנית דורש ממנו ומאחרים לחשוף את זהותם…
    והנה כחצי שנה אח"כ הוא חוזר בדמותו של…יעקב ציץ…
    אשכרה "הציץ ונפגע"…

    הנה הקישור לתגובות שם:
    https://musaf-shabbat.com/2013/07/19/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D-2/#comments

  12. היטיב יואב לתאר את המציאות של החרדית שמתיימרת להיות היהדות האותנטית אבל בפועל לא מגיבה או חמור יותר מתעלמת בכוונה מהתמורות ההיסטוריות שקרו כאן בעשרות השנים האחרונות – השואה הקמת המדינה קיבוץ גלויות וכו'. דומה שהנביא ישעיהו התכוון אליהם במילים "ואמרת בלבבך, מי ילד-לי את-אלה, ואני שכולה, וגלמודה; גולה וסורה, ואלה מי גידל–הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם."

  13. אמיר שכטר

    הרב ויינברג זצ"ל תואר בצדק במאמר כלא מזוהה או נייטראלי בויכוח החרדי-דתי לאומי

    כשקמה מדינת ישראל הרב ויינברג שמח מאוד בהקמתה [יעויין בשרידי אש ח"ד בתחילת המאמר "לשאלת מיהו יהודי" וכן בעוד מאמארים שלו בנושא ב"כל כתבי הרב יחיאל יעקב ויינברג" ] ובאחת מאיגרותיו הוא כותב שהוא לא עלה ארצה כי בארץ היו לו תלמידים גם מה"מזרחי" וגם מ"אגודה" ואם יעלה ארצה ילחצו עליו תלמידיו משני הצדדים לקחת צד ולזהות את עצמו עם אחד מהם והוא לא רצה לקחת חלק במחלוקת הזו ולהיות משוייך לצד מסויים ולכן לא עלה ארצה למרות רצונו הגדול

    מה שכואב הוא שלמרות רצונו של הרב ויינברג להתרחק מאש המחלוקת של "אגודה" וה"מזרחי" בחייו לאחר מותו פרצה סביבו המחלוקת הזו במלוא עוזה כאשר העלו את גופתו ארצה לקבורה בירושלים הוא היה אמור להיקבר בחלקה בבית העלמין בסנהדריה שהייתה שייכת ל"מזרחי" אותו קנו לו אנשי המפד"ל דאז[שנת 1966 למניינם] אולם רב חרדי ידוע שהיה מקושר לרב ויינברג ולא רצה שלאחר מותו הוא יזוהה עם "המזרחי" ביחד עם קבוצת תלמידים דאג להעביר את הגופה במהלך מסע ההלוויה לחלקה אחרת בהר המנוחות

    הסיפור ידוע ומוכר ואפילו יש לו כמה גרסאות שניתנו דרך "רבי סרן שמועתי" למיניהם במהלך השנים

    מצער לראות שממחלוקת ממנה הרב ויינברג כה ניסה להימלט בחייו עד כדי שלא עלה ארצה בשל כך הוא לא הצליח להימלט במותו

  14. "דומני שאיש לא יכחיש שביסודה היהדות היא דת "אנושית" ולא "אזוטרית"…להבטיח את יסודותיה המוסריים של חברת המופת ..ולהוות קומה שאינה עומדת בניגוד לתבונה האנושית אלא מעליה".

    משפטים המתחילים ב'איש לא יכחיש', או 'מן המפורסמות' הם פיתוי גדול עבור כותבים רבים מדי.
    למעשה, אנשים רבים יכחישו גם יכחישו זאת.
    הבנת פשטי המקראות של הכותב כרוכה בהנחות יסוד מסוימות שנרכשו אצלו במהלך תהליך התבגרותו הרוחנית, דרך מסלול החיים שלו, כמו שקורה לכל אחד אחר.

    תפיסת הדת 'האזוטרית' מניחה מראש, בשל התפיסה האזוטרית גופה, שאת התנ"ך אין להבין כפשוטו, ואין לקרוא אותו ללא תיווך של פרשנות אזוטרית. זאת משום שקריאה כזו 'מחלנת' את היהדות במובנה האזוטרי, שהוא הוא המובן האמיתי. בלימוד חומש-רש"י שניים מקרא ואחד תרגום, אינני חושב שנחשפת 'אמת פשוטה' שכזו..
    ובכן, האם 'באמת' זה מה שכתוב בתנ"ך? האמנם קריאה אחת היא לתנ"ך, ואין בלתה? האין הקורא מעצב את התנ"ך בדמותו שלו?
    בוודאי ובוודאי הדברים אמורים לגבי אישים חז"ליים ואילך שנוח ופשוט מאוד לקראם קריאה 'אזוטרית', אפילו אם אינך אמון על קריאות חרדיות..

    שתי ביקורות יש לי על הדברים:
    א. השלטת הנרטיב ההיסטורי של היהדות ומשמעותו, תוך מחשבה תמימה ש'מלחמת דעות' שכזו תניב פירות יפים. עצם השימוש במילים לועזיות, עצם ההבנה ההתפתחותית של היהדות מהווה תמרור אזהרה עבור האתוס החרדי. המתפלמס העושה שימוש בהנחות יסוד אלו ממיט על עצמו באופן מובנה את תגית ה'אפיקורוס' וממילא לא יזכה בשום אופן להתעניינות אינטלקטואלית כנה, לא כל שכן לשכנוע.

    ב. הכותרת. 'הרפורמה החרדית'. כמה פרדוקסלי! הכותב התומך בקידמה, במודרנה וברוח האדם מבקר תופעה בשל סטייתה מהרוח 'המקורית'. "זיוף היהדות".. וכי מה פסול יש בכך? האם תפיסת הקידמה לא יכולה לאפשר צמיחה, שינוי והפנמה של עולם ערכים שונה? האם היהדות צריכה לקפוא על שמריה המקראיים בכדי להישאר 'נאמנה'? האין הפנמת השיח האזוטרי משום התאמת היהדות לרוח הזמן (החז"לי)?
    כיצד חזרה לרוח המקרא יכולה לשמש טיעון רלוונטי? האם מישהו חזה לאחרונה בנס כלשהו, בקשר בין היות האדם מוסרי/טוב/צדיק לבין השכר שקיבל בעולם הזה? האם ניתן לחיות תיאולוגיה מקראית בעולם שלנו? איזו בקשה משונה זו.. חז"ל דווקא תפסו את זה יפה, והציעו אלטרנטיבה, תוך פרשנות חתרנית מתמדת של המקורות. יצירתיות זו מאפיינת לדעתי את חז"ל טוב יותר מאשר ניסיון להעתיק ולשחזר דפוסים ישנים שהקב"ה האביד עליהם את הכלח.

  15. זה לא אותו יואב שורק שהציע להוריד את הכיפה (ביטוי מובהק ליהודי אם כי בעיקרון הוא רק מנהג)כדי להשתלב בחברה הישראלית????!!! מצחיק שהוא קורא לחרדים רפורמים, כנראה שזה נכתב ברוח פורימית…

  16. יהודי תנ"כי

    מעניין וכתוב היטב.
    אין ספק שעמדתה של הציונות הדתית היא הקשה ביותר מבחינת בידודה. לעין הבלתי מזוינת, החרדים נראים כהמשכה הטבעי של היהדות, כפי שהתגבשה לאחר בית שני. מאידך, החילונים, בהתרחקותם מהמימד הפרקטי העיקרי של יהדות זה – קיום המצוות – נראים כמייצגים את הסטייה הברורה ממנה. הציונות הדתית נמצאת באמצע, ושני הצדדים מושכים לה את השטיח מתחת לרגליים. אבל כאמור, זה רק על פני השטח. ייתכן מאוד שהציונות הדתית היא המשכה האמיתי של היהדות התלמודית.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 866 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: