הזהב והבהלה | חבצלת פרבר

סיפור משפחתי בן שלושה דורות המתרחש בקולומביה הבריטית מתאר את קורותיה של קנדה בחבל ארץ זה, על רקע מיתולוגיה מקומית ותיאורי יופי פיוטיים

לגעת-אלכסי-זנטנרלגעת

אלכסי זנטנר

מאנגלית: רוני אמיר

מודן, 2013, 317 עמ'

זהו ספר מיוחד ומוזר על מקום מיוחד ומוזר שקורים בו דברים מיוחדים ומאוד מוזרים. המספר הוא סטפן, כומר אנגליקני. בהווה של הסיפור הוא גבר בראשית שנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשלוש בנות. הוא שב אל בית ילדותו בעיר סוגָמֶט, שעל גדת נהר בעל אותו שם (שניהם בדויים, אך משקפים מציאות אמיתית) כדי לרשת את תפקיד הכומר מאביו החורג, ובעיקר כדי לסעוד את אמו בימיה האחרונים. דרך עיניו של סטפן אנחנו מלווים את סוגָמֶט, את אנשיה ואת ההיסטוריה שלהם, מסוף המאה ה־19 ועד לראשית מלחמת העולם השנייה.

הסיפור מתרחש בקולומביה הבריטית, המחוז הצפון־מערבי של קנדה, התחום בין חופי האוקיינוס השקט לבין אלסקה בצפון ומדינת וושינגטון שבארצות הברית מדרום. אפילו בימים של כלכלה, תקשורת ותעבורה גלובליות, בריטיש קולומביה, או BC כפי שמכנים אותה הקנדים, היא אזור נידח, חלקו עדיין בראשיתי. אזור שלפי עדותם של הקנדים עצמם – מלבד בטבעות הציוויליזציה הסובבות ערים או יישובים גדולים – לא הרבה השתנה בו מאז הימים שאותם מתאר זנטנר בספרו.

בסוף המאה ה־19 ידע המחוז אירוע של בהלה לזהב, כששמועות על עפרות זהב זמינות וקלות לאיסוף הביאו לאזור אנשים רבים, שקיוו להתעשר במהירות. ביניהם היה הסופר ג‘ק לונדון, שניסה לכרות זהב בקלונדייק שביוקון ונכשל (אבל התעשר מן הספרים שכתב בעקבות חוויותיו שם). עשרות אלפים ניסו להגיע לשם ברגל או באוניות, אך רק מעטים יחסית – כמה אלפים בודדים – הצליחו למצוא זהב, והרוב איחרו את המועד ונותרו בידיים ריקות. בין שמצאו זהב ובין שלא, חלק מן האלפים האלה נשארו במקום והקימו את יישובי הקבע הראשונים. הזהב וכריתת היערות היו הכוחות הראשונים שהניעו את הכלכלה והדמוגרפיה באזור נידח זה.

הריחוק משאר חלקי המדינה, תנאי מזג האוויר הקיצוניים, יערות־העד העצומים שעוד היו קיימים באזור באמצע המאה ה־20 וחיות הבר, הדובים ואיילי הקאריבו ששוטטו בו תרמו לכך שלמרות הרס הטבע והאוכלוסייה הילידית, שרדו לא מעט מהמיתוסים, האגדות והאמונות הישנות של האינדיאנים־הילידים. ואפילו אם התושבים הלבנים לא התייחסו אל נכסי הרוח האלה באותה רצינות כבעבר, משהו כנראה חלחל אל הפולקלור ובעיקר אל תת־המודע המקומי.

אפילו בימים של תקשורת ותעבורה גלובליות, היא אזור נידח, חלקו עדיין בראשיתי. בריטיש קולומביה צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אפילו בימים של תקשורת ותעבורה גלובליות, היא אזור נידח, חלקו עדיין בראשיתי. בריטיש קולומביה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

מציאות ופנטזיה

ואכן, בספרו של זנטנר שמור מקום חשוב לרוחות רפאים ודמויות דמוניות מן המיתולוגיה האינדיאנית והאינואיטית. אם זו "מכשפת המים" שגוררת ילדים קטנים אל מעמקי הנהר או איז'ירֶה – היצור שמשנה צורה לזאב, דב, ציפור או חיה אחרת ואפילו לצורת אדם. הוא מרושע ומזיק, ועיניו האדומות והבוהקות מסגירות את טבעו הרע. ישנו גם היצור החיוור כדג ש"הדיף סרחון מחליא של בשר נרקב. סבי לא היה יכול לזהות אם זה גבר או אישה, אך היצור מעד וז'אנו ראה את עיני החלב הלבנות שלו…". ועוד כהנה וכהנה יצורים מעולם האמונות של ילידי האזור המקוריים.

עולם דמוני ואפל זה מקיף את בני האדם, וצריך לנהוג על פי כלליו כדי לשרוד. כך למשל כשמישהו מת מיתה לא טבעית, חייבים לשמור היטב על עצמותיו שלא יקומו שוב לתחייה, וליתר ביטחון יש להרוג אותו פעם נוספת, כדי לוודא את מותו.

המארג המשולב של מציאות ופנטזיה אופייני לחלקים גדולים של הספר. לפעמים זה מבלבל ולא ברור, בין השאר משום שהדמויות עצמן אינן בנויות באופן שלם, וחלק מן המוטיבציות המניעות אותן לוט בערפילי המיתוס והאגדה, אך בעיקר משום שהמהלך הסיפורי כולו נע קדימה ואחורה בזמן, ובתוך התנועה הזאת גם הגיבורים המרכזיים בחלקי הסיפור השונים מתחלפים מפעם לפעם.

סטפן, המספר, מביט אחורה, ומספר לנו את סיפוריהן של משפחתו ושל עירו דרך דמויות מתחלפות, השייכות לדורות ולזמנים שונים. המעברים בין הזמנים מהירים מאוד, ולפעמים פרק אחד מכיל שורת אירועים שקרו לאנשים שונים בתקופות שונות.

רק כשכל הקטעים מתחברים לספר השלם מתברר לקורא שבדרכו המיוחדת סיפר לנו זנטנר את סיפורה של קולומביה הבריטית לאורך שלושה דורות, למן ימי הראשית של קנדה בעשורים האחרונים של המאה ה־19, דרך הבהלה לזהב ותחילת ההתיישבות בקולומביה הבריטית ועד כניסתה של קנדה לעידן המודרני בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בדור של אמו של סטפן ואביו פייר סוגמט כבר אינה מכרה זהב אלא עיירה קטנה, והמהלך של חיסול היערות הגדולים ו"ביות" הטבע הפראי רק מתחיל בה. יש בעיר כבר חשמל אבל עוד אין טלפון, וכריתת היערות והבאת הגזעים אל מפעלי העץ עוד נעשות בשיטות הישנות: במסורים ובגרזנים ובהשטה על הנהר. רק בבגרותו של סטפן מגיע מהלך כריתת היערות לממדים ההרסניים המוכרים לנו כיום, כאשר החשמל והטכנולוגיה המתפתחת הופכים את תהליך הכריתה ועיבוד העץ למתועשים, ואמצעי השינוע המודרניים דוחקים את השיטות הרומנטיות וה"גבריות" הישנות אל השכחה.

גרזן ושלג

למרות פגמיו הברורים של הספר, הוא מתייחד בכתיבה היפה והפיוטית שלו, שעושה את הקריאה למתגמלת ומענגת ביותר. הגיבור הראשי של הפיוט הוא השלג, שמלווה אותנו לאורך כל הספר, בתיאורים נפלאים של השלג היורד, הנוף המתכסה לבן, הראייה המתערפלת, הקור ופרחי־הכפור על החלונות. לעומת השלג הפיוטי, הגרזן הוא גיבור המעשים, זה שהורס, כורת והורג. אבל הגרזן גם מביא פרנסה והוא גם הסמל של המשכיות הדורות. שניהם, השלג והגרזן, מופיעים בשלוש הסצנות החזקות ביותר בספר, שלדעתי ממצות את היופי, הכאב והאכזריות שבו:

הקטע הראשון, המזעזע, מופיע בתחילת הספר. הילדים יוצאים להחליק על הנהר הקפוא, ואחותו של הילד סטפן נבלעת בתוך סדק בקרח ואביה נחלץ לעזרתה: "ידיהם לא נגעו זו בזו, אף שלוח המים הקפואים כיסה אותם כליל. יכולנו לראות בבירור שרק מעט יותר מרוחבו של להב גרזן הפריד בין שתי ידיו של אבי לידה המושטת של אחותי. האצבעות בידו הפגועה ואצבעות הבהט החלקות בידו האחרת נמתחו במאמץ עליון להגיע אל ידה הקטנה של מארי. מעטה הקרח הצלול כבדולח נעכר כשמבטינו קדחו במים בניסיון נואש לראות את פניהם וגופם. קווי המתאר ניטשטשו ונותרו רק צלליות, צורות אפלות…".

הסצנה שבמרכזה הגרזן קשורה במוטיב ההמשכיות. לאחר מות האב הגרזן עובר בירושה אל סטפן: "אחרי טקס הנישואים עזרתי לאמי ולאב ארל, אבי החורג עכשיו, להעביר את חפצינו אל ביתו. אחר שלושה סיבובים הושיט האב ארל את ידו לקחת את הגרזן של אבי. 'לא'. הוא עצר למשמע קולי. ידיו כמעט נגעו בידית…". מרגע שהגרזן עבר אל הנכד רואה סטפן את עצמו כיורש וממשיך השלשלת המשפחתית.

ונסיים בסצנת היופי. אייל הקאריבו מושך ומפתה את הסב ז'אנו ואת אשתו הצעירה מרטין ללכת אחריו אל עומק היער: "ז'אנו ומרטין עקבו אחר הקאריבו אל מעבה היער… השביל היה רחב… ז'אנו שם לב שהגזעים והשיחים בסמוך לשביל זוהרים באבק זהוב, והם החלו לתהות אם העצים מצמיחים זהב־יערות… האוויר היה עתיר זהרורים וקרני האור שחדרו מבעד לחופת היער דמו לחניתות זהב… רק כשהגיעו לקרחת היער הרגישו באור המשתנה… הקאריבו עמד מולם כממתין. השמש הנמיכה מרום הרקיע ומקרניה המאירות כבר ניטל חומן, אך בבואתה הזדהרה על פני הסלע הענק בלב השטח החשוף. הקאריבו התבונן בז'אנו ובמרטין, ואז התקרב אל הסלע והתחיל לחכך בו את קרניו וכתפו… עם כל דחיקת קרניים או חיכוך השתחרר אבק זהב אל האוויר…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

פורסם ב-7 במרץ 2014,ב-ביקורת ספרים, גיליון ויקרא תשע"ד - 865, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: