הביוגרפיה של המדינה | יאיר שלג

אניטה שפירא היא כבר מזמן לא עוד היסטוריונית – היא אושיית תרבות בפני עצמה. מי שהחלה את דרכה כאחת הנשים היחידות במחלקות להיסטוריה בארץ וזכתה להכרה בזכות הביוגרפיה של ברל כצנלסון, מפרסמת עכשיו מחקר מונומנטלי על תולדות הציונות. הרבה חדש אין שם, היא אומרת – ואולי זה כל הסוד

לפני שנים קיבלה פרופ" אניטה שפירא, מבכירי ההיסטוריונים הישראלים, הצעה מבעלה המנוח בובי, שנפטר לפני כשנה: למה שלא תכתבי ספר כולל על תולדות הציונות ומדינת ישראל. שפירא השיבה ש"זה רעיון לא רע, אבל גם המון עבודה. כשאהיה גדולה, נראה". לפני כחמש שנים היא קיבלה הצעה דומה מפרופ" יהודה ריינהרץ, נשיא אוניברסיטת ברנדייס, שחיפש ספר כזה עבור הקהל האמריקני. הפעם נענתה שפירא להצעה. לאחר ארבע שנות עבודה הספר התפרסם ב־2012 בארה"ב, ושפירא מקווה ש"זה יהיה ספר היסוד של לימודי ישראל ברחבי ארה"ב, כי אין שם עוד ספר בהיקף הזה. אבל אני מקווה גם שהוא כתוב מספיק קריא כדי שגם אנשים המתעניינים בנושא שלא במסגרת אקדמית ימצאו בו עניין". כעת הוא מתפרסם גם בעברית, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר, תחת הכותרת "ככל עם ועם: ישראל 2000־1881".

הספר הזה לא אמור לחדש הרבה לקורא הישראלי. שפירא היא הראשונה שמודה, כבר בדברי הפתיחה, שאין בספר חידושים מחקריים והוא גם אינו מבוסס כלל על מסמכים ראשוניים. ובכל זאת, מבט פנורמי כולל על הסיפור הישראלי הוא תמיד פרויקט מעניין – מה גם ששפירא בוחרת בספר (אולי גם בגלל נסיבות כתיבתו לקהל זר) נקודת מבט מרוחקת שאיננה מאפיינת בדרך כלל את כתיבתה, בוודאי זו הביוגרפית: עדיין מלאת אהדה לגיבורי העלילה, ובכל זאת כאילו נכתב על ארץ זרה. גם ניתוחי התהליכים המניעים את העלילה הם הרבה פחות אידיאולוגיים מכפי שניתן היה לצפות מהיסטוריונית שבמשך השנים הפכה, אצל תומכים ומבקרים גם יחד, לאב־טיפוס של "היסטוריון ציוני".

במקום זאת, התהליכים מוסברים בהקשרים היסטוריים וסוציולוגיים בעלי אופי אוניברסלי: העליות הגדולות שקדמו להקמת המדינה (ולא רק אלה של שנות המדינה עצמן) נבעו כל אחת מגל של אנטישמיות או ממשבר כלכלי שפקד את הארצות שמהן הגיעו היהודים; הרומנטיקה הסוציאליסטית של העלייה השנייה והשלישית בהחלט מתוארת, אבל מודגש לא פחות שהיא ביטאה רק חלק קטן מן העולים, וכדומה. זה נראה כאילו שפירא אימצה כאן לפחות משהו מנקודת המבט של "ההיסטוריונים החדשים". אבל צריך להודות שצורת הניתוח הזו, שמשלבת היכרות פרטנית של העובדות עם פרשנות כאילו מרוחקת, עושה את הספר מעניין בכל זאת גם עבור הקורא המקומי.

שפירא: "בדרך כלל, לכל ספר שאני כותבת אני מתייחסת כאילו זה ספר פרטי שלי. אני מרשה לעצמי לכלול בספר את מה שמעניין אותי מתוך הסיפור, ולבטא את נקודת המבט שלי. בספר הזה, בגלל הכוליות שלו, לא ויתרתי על נושאים שאני לא מספיק מכירה או פחות מעניינים אותי, כמו הנושא הכלכלי, וגם ניסיתי במודע לתת ביטוי לפרשנויות שונות לתהליכים, גם פרשנויות שבאופן אישי אני לא מסכימה איתן – כי היה לי חשוב שלקורא תהיה תמונה מקיפה לא רק של העובדות אלא גם של הפרשנויות וההערכות השונות של העובדות".

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

פרויקט באמצע תהליך

כתיבת ספר שיקיף את כל סיפור המפעל הציוני היא כמובן לא עניין פשוט. שפירא אומרת שנקודת המוצא המרכזית שלה הייתה שלא להעניק בכורה לציר המדיני־ביטחוני, אלא להוסיף לו שלושה צירים אזרחיים: הציר הכלכלי, הציר החברתי (כולל דגש גדול על ישראל כמדינת הגירה ועל סיפור קליטת העליות לדורותיהן) והציר התרבותי, ובו דגש על הפרויקט של בניין אומה מהפן הזהותי: "בכל אחד מחלקי הספר עוברים כל ארבעת הצירים האלה, באופן שיוצר גם איזה שהוא רצף, כשלרוב הציר המדיני־ביטחוני אינו מופיע ראשון. כך שהספר הזה שם בפרופורציה אחרת מהמקובל את תולדות היישוב והמדינה. יהיו בוודאי כאלה שיתנגדו ויטענו שהכול סובב סביב הסכסוך הישראלי־ערבי. מבחינות מסוימות זה נכון, אבל באותה מידה אפשר לומר שהכול סובב גם סביב העלייה, והכול סובב סביב יצירת האתוס המקומי. כך שבעצם ישנם כמה מוקדים לסיפור הציוני, ואני השתדלתי לתת לכולם ביטוי שקול".

בפועל, איך משתלטים על כל־כך הרבה נושאים הקשורים לסיפור הישראלי, ועל כל כך הרבה חומרי רקע?

"זה באמת ובתמים עניין של בחירה אישית. היו דברים שידעתי מראש שהם לא רלוונטיים לקו הסיפור שבחרתי, והיו דברים שנוגעים לאירועים מאוד נקודתיים שפחות עניינו אותי. התעניינתי יותר בספרים ובמאמרים שנותנים תובנה כוללת לגבי החומרים שעניינו אותי. קראתי, עיינתי, היו מהם שהנחתי בצד והיו שהשתמשתי בהם. אלה שהשתמשתי בהם מופיעים בביבליוגרפיה הספציפית של כל פרק, ואני מראש מתנצלת אם שכחתי מישהו".

כתבת מראש שהספר לא בא לחדש אלא לסכם, אבל היו בכל זאת דברים שהפתיעו אותך לגלות במהלך העבודה?

"אני בדעה שהיום יש מעט מאוד הפתעות במחקר היסטורי. מי שיוצא בצלצולי תרועה שהגיע לחידושים מרעישים, יש לי כלפיו חשדנות מובנית. כי בדרך כלל אנחנו פחות או יותר יודעים את מהלך הדברים, גם אם חסרים פה ושם פרטים. כך שאני לא יכולה לומר שהיו לי הפתעות מרעישות".

מנקודת המבט הפנורמית שלך, איזה ציון כולל מקבל היום המפעל הציוני?

"אנחנו באמצע תהליך. אנחנו עדיין שטים בים, עוד לא הגענו ליבשה בשום תחום. אבל כמו שאני אומרת בסיכום הספר, בהשוואה לנקודת המוצא מה שיש לנו הוא הישג מדהים. במידה רבה, אי הנחת שלנו נובעת מעצם העובדה שאוטופיה שמתגשמת אף פעם לא יפה כמו החלום המקורי. אנחנו ביוון המצולה של אוטופיה שמתגשמת, ומה לעשות, טבע האדם לא מושלם, הארץ לא מושלמת, והסביבה בוודאי לא מושלמת. אז ברור שהתוצאה לא תהיה ציון 100. אבל לפי כל קנה מידה, מדינת ישראל היא הצלחה מרשימה".

זו רק אי הנחת מהפער בין החלום למציאות, או שיש בכל זאת גם סיבות אמיתיות לאי נחת?

"בוודאי. מעבר לנושא המדיני, שמובן מאליו, ישנו העניין של חוסר השוויון שהולך וגובר משנה לשנה, או הוולגריזציה של התרבות, ירידת המשקל של התרבות בחיים שלנו. זה נושא שמאוד צריך להטריד אותנו, כי הציונות בעצם נולדה בזכות התרבות. עוד בטרם היות מדינה, ובטרם היות הוויה חברתית בארץ, הייתה התרבות העברית והיא הייתה הבסיס לכול. היום, כשאנחנו רואים את ירידת השפה, ואת הוולגריזציה של התרבות, זה ודאי בסיס לדאגה. ועדיין, כשאתה משווה את המצב הנוכחי לראשית הדרך, מדובר בהצלחה כבירה".

הספר של שפירא רואה אור בסמוך לפרסום שני ספרים בולטים נוספים על ישראל שנכתבו לקורא האמריקני: ספרו של ארי שביט, העוסק בסיפור הישראלי מהזווית האישית והמשפחתית שלו, וספרו של העיתונאי יוסי קליין־הלוי, המגולל את הסיפור הישראלי מאז מלחמת ששת הימים דרך קורותיהם של שישה לוחמי צנחנים שהשתתפו בכיבוש העיר העתיקה. אני תוהה מה טיבו של גל הספרים הזה: האם, בהקשרו החיובי, הוא מבטא רצון להסביר לקורא האמריקני את העומק והמורכבות של הסיפור הישראלי, כדי שלא יקבל אותו רק מכותרות החדשות – או שההקשר הוא דווקא שלילי, ומבטא תחושת ייאוש של הכותבים (או של מזמיני הספרים) ורצון "לסכם" את הסיפור.

שפירא: "אני לא יודעת איך נולדו שני הספרים האחרים. אני יודעת שאצלי, הספר נולד מתוך מחשבה לטיפוח הידע על מה שהיה כאן, כדי ליצור אם לא הזדהות אז לפחות אמפתיה. כדי שלא הכול ייראה רק דרך משקפיים שחורים. כי באמת לא מגיעים לנו רק משקפיים שחורים".

היא מודה שהחרדות הקיומיות פוקדות לפעמים גם אותה, אבל "בעיניי זו חרדה קיומית של האדם המודרני במאה ה־21. אני לא חושבת שהיא ספציפית דווקא לנו. אני גם לא חושבת שמדינת ישראל היא עד כדי כך על כרעי תרנגולת שאנחנו צריכים להיות חרדים לעצם קיומה. ודאי שיש איומים קיומיים, אבל אני לא חושבת שאנחנו כרגע בסכנה קיומית".

היא גם מצביעה על הסכנה שבעצם קיומה של תחושת חרדה קיומית, כבעלת פוטנציאל משתק: "החרדה היא יועץ רע, כי אחד הדברים שבגללם אנחנו לא עושים שלום, וגם מפחדים לפעול ליותר שוויון בחברה, הוא החרדה שמא כל תזוזה עלולה לסתום עלינו את הגולל. לא רק בעניין המדיני, אלא גם בתחום הכלכלי אנחנו נמנעים הרבה פעמים מלעשות דברים חשובים בגלל החרדה. שמא נפגע באיזה ענף כלכלי, או בתעסוקה באופן כללי. ולכן, בכל פעם שאני שומעת שקיומה של המדינה הוא על חוט השערה, אני רוצה לנער את האומר: תסתכל, מדובר במדינה עם למעלה מ־7 מיליון איש, ועם כלכלה משגשגת. אני יודעת שיגידו לי: כן, אבל זה יכול להיהרס מהיום למחר. גם זה נכון, אבל אי אפשר לחיות בתחושת חרדה מתמדת. אי אפשר לגדל ילדים ונכדים עם עין אחת כל הזמן לפקלאות שניקח לדרך. אנחנו חיים כמדינה נורמלית, עם יתרונות וחסרונות, ואנחנו מתווכחים עליהם ביתר להט מאשר בכל מדינה אחרת, וטוב שכך".

הביוגרפיה של הביוגרפית

שפירא היא מקרה מעניין של ביוגרפית בולטת, שלא מוכנה לדבר על הפרק המכונן בביוגרפיה הפרטית שלה. היא נולדה בוורשה ב־1940, ועלתה לארץ בגיל 7. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמדובר בילדת שואה, ששנותיה הראשונות היו ודאי חוויה טראומתית. שפירא לא הייתה מוכנה מעולם, וגם לא בראיון הזה, לדבר בפומבי על השנים ההן: "זה לא סוד שנולדתי בשואה. אני לא מסתירה את העובדה הזו, אבל אני לא אוהבת להתעסק עם זה, לפחות לא בפומבי. זה לא עניין של מדינת ישראל, אלא ביני לבין המשפחה שלי".

אבל למי שיבקש לפרש את סיפורה פירוש פסיכולוגיסטי קלאסי, של ילדת שואה המבקשת להשתלב עמוקות באתוס הישראלי, עד שהיא הופכת לגברת הראשונה של חקר הציונות בכלל, ושל חקר תנועת העבודה בפרט, מזומנת הפתעה. שפירא מספרת שהגיעה לחקר הציונות ולחקר תנועת העבודה די במקרה: "לא התחלתי עם אמביציות גדולות. רציתי להיות מורה להיסטוריה בתיכון, ולמדתי היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל. בתואר שני למדתי אצל שלמה נאמן סמינר על הקומוניסטים באירופה במחצית הראשונה של המאה ה־19. כשהייתי צריכה לבחור נושא לעבודת מ"א באתי לשוחח איתו, ובשביל הנושאים המעניינים היה צריך לנסוע לאנגליה. לי כבר היה ילד קטן, וזו לא הייתה אופציה. אז הוא אמר: טוב, אז תעשי משהו על איזה עיתון של הצ'ארטיסטים (התאגדויות עובדים ראשונות באירופה, י"ש), שהמיקרופילם שלו נמצא בארץ. הנושא לא מאוד קסם לי, וכשעמדתי כבר בדלת פתאום הסתובבתי ושאלתי: אולי ניישם את מה שלמדנו אצלך על תנועת הפועלים בארץ ישראל? אז נאמן אמר: כן, תכתבי על זרמים טוטליטריים בתנועת הפועלים הארצישראלית. התחלתי לעבוד על ארגון 'השומר', ועד מהרה נסחפתי לעסוק בגדוד העבודה, שזו באמת דרמה מרתקת: אנשים מלאי אידיאלים ושמחת חיים, והשבר הנורא בסוף, עם אותה קבוצה שירדה לברית המועצות וכמעט כולה נספתה שם".

היא מספרת שלפחות שנותיה הראשונות באקדמיה עמדו גם בסימן בדידותה המזהרת כאישה: "לא מזמן, במסיבת יום הולדת ה־90 של פרופ' שלמה סימונסון (ממייסדי אוניברסיטת תל־אביב והחוג להיסטוריה שלה, י"ש), סיפרתי שכשהוזמנתי לכתוב דוקטורט במסגרת המכון לחקר הציונות, המנחה שלי, דניאל קארפי, שלח אותי לדבר עם שניים: צבי יעבץ, שהיה המורה שלי בתואר הראשון והשני, וסימונסון, שבחוג שלו הייתי צריכה לתת שני קורסים. יעבץ נתן לי דרשה שלמה על כך שטוב מאוד שאני עושה את הדוקטורט במכון לחקר הציונות, כי במכונים האלה לא צריך להיכנס למרוץ העכברים הרגיל של האקדמיה, 'זה בקטן'. סימונסון אמר לי: יש לנו ניסיון לא טוב עם נשים במחקר, הן מתחילות ולא מסיימות. מה יכולתי לענות? שבינתיים כל דבר שהתחלתי גם סיימתי?

"אז עברנו את השלב הזה, ופרט לכך לא היו לי שום בעיות, אבל ייתכן שגם הייתי בת מזל, כי הייתי האישה הראשונה בחוג. למעשה, אני והמזכירה היינו הנשים היחידות בחוג. זו גם הייתה תקופה שהאקדמיה עדיין הייתה פתוחה ומי שהיה בסדר יכול היה להתקבל. היום הרבה יותר קשה. יש לי כל הזמן חרדה שאנשים צעירים ומוכשרים מתבזבזים בגלל שאין מקומות עבודה, או שאנחנו מעשירים את לימודי ישראל בארה"ב, ששם נפתחים כל הזמן מקומות עבודה, אם כי לאו דווקא ברמה אקדמית גבוהה".

גם מושאי המחקר שלה, הן במחקר על גדוד העבודה ואפילו במהלך הכנת הביוגרפיה של ברל כצנלסון, נטו בתחילת הדרך לזלזל באישה הצעירה שאפילו לא גדלה ב"תנועה": "אני זוכרת שרציתי לראיין את ותיקי גדוד העבודה בתל יוסף. אליעזר כנעני היה צריך לארגן לי מפגש עם שלושה ותיקים. כשבאתי לדבר איתו על זה, הוא אמר: כבר כותבים על זה, היה פה תלמיד של פרופ' ישראל קולת, הוא כותב עבודה רצינית. ואני אומרת: גם אני עושה עבודה רצינית. רק אחרי תחינות הוא הסכים שאכתוב להם שאלות, 'ואז נראה'. ישבתי וכתבתי שאלות, ואז נפתחו לי הדלתות כי ראו שאני מבינה. היה לי ברור שיש פה זלזול באישה צעירה, לא ידועה: למה לבזבז עליה את הזמן.

"כשכתבתי על ברל רציתי לראיין את ישראל גלילי, שהיה אחד מנושאי כליו. הוא ישב אז כשר ללא תיק במשרד הביטחון. הגעתי לפגישת היכרות, ורציתי לקבוע פגישה נוספת, אבל הוא לא היה זמין בשבילי. רק אחרי שהופיע הספר הוא הכה על חטא והודה: לא האמנתי שהיא תוכל לעמוד במשימה הזו. והאמת היא שאני מבינה אותו: אישה צעירה, בת פחות מ־40 – מאיפה היא באה בכלל? מה היא מבינה?"

"בסופו של דבר, ברל, עם כל האאורה התרבותית, היה גם פוליטיקאי" ברל כצנלסון צילום: לע"מ

"בסופו של דבר, ברל, עם כל האאורה התרבותית, היה גם פוליטיקאי" ברל כצנלסון
צילום: לע"מ

הממד האישי

היא מצידה אומרת שמהשיחות עם ותיקי תנועת העבודה למדה גם על סדרי עדיפויות כלליים במחקר היסטורי: "במחקר על גדוד העבודה נפגשתי עם דוד הורוביץ, שהיה חבר הגדוד (לימים הנגיד הראשון של בנק ישראל. י"ש). הוא היה מאוד שמאלי ומקורב לקבוצה של מנדל אלקינד, שירדה לברית המועצות. שאלתי אותו למה הוא לא ירד עם חבריו. הוא לא התחיל להגיד לי: אני ציוני, אלא אמר לי בפשטות: מה היה לי לחפש ברוסיה, אני פולני. פתאום הבנתי שהמקום של האידיאולוגיה בחיים של בני אדם הוא די מוגבל, וצריך קצת צניעות כשמדברים על הממד האידיאולוגי. הבנתי שבורוכוב־שמורוכוב זה נורא חשוב, אבל יותר חשוב עד כמה הדברים האלה מתלבשים על האישיות והביוגרפיה האישית. אם תרצה, מכאן מתחילה המחשבה שלי על כתיבת ביוגרפיות. אבל זה היה לקח ממדרגה ראשונה לכל המחקר ההיסטורי שלי: היום אנחנו מתייחסים כמובן מאליו לחשיבות הממד האישי, אבל אז, מי שלא ניתח את בורוכוב ומרקס, או לפחות את ברל וגורדון, לא נתפס כמי שמבין משהו על תנועת העבודה".

את חושבת שההפנמה של הממד האישי קשורה גם להיותך אישה?

"כשכתבתי את הביוגרפיה על ברל, התייחסתי כמובן גם לרומן בינו לבין שתי הנשים שהוא קבור ביניהן: אשתו לאה, ושרה שמוקלר. בשלב מסוים הגיס שלו אליעזר סלוצקין ובנותיו, שנתנו לי חלק גדול מהחומר על הרומן הזה, נכנסו ללחץ – מה כתבתי על העניין הזה. לקחתי את בעלי והילדים ונסענו אל סלוצקין לעין חרוד. הוא הביא את שתי הבנות שלו, ואני ישבתי והקראתי בקול רם את העמודים שמתייחסים לרומן הזה. אני קוראת, והם בוכים, ואני נבוכה עד עומקי נשמתי. כשגמרתי לקרוא הייתה דומייה, ואז שאלתי: זה ככה היה? וסלוצקין מלטף לי את היד ואומר: זה ככה היה, מזל שכתבה את זה אישה.

"אז יכול להיות שיש בזה משהו, אם כי אני חושבת שיש נושאים שכתבתי עליהם בצורה די גברית, למשל על יגאל אלון או מה שאני כותבת עכשיו על בן גוריון. אני מסכימה שיש לי אולי יותר אמפתיה לגיבורי הספרים שלי מאשר לרוב הגברים. אני אף פעם לא מרגישה יותר חכמה מהם. אחד הדברים שמוציאים אותי מהכלים בכתיבה של היסטוריונים מסוימים זה הבוז, או ההתנשאות, כלפי מושאי הכתיבה שלהם. בסופו של דבר מדובר באנשים שעשו היסטוריה ואנחנו הקטנים רק מדווחים עליה. אז קצת דרך ארץ בפני אנשים שעשו משהו בחייהם. זו אולי כן תכונה שלי כאישה, ואולי זה לא שייך להיותי אישה אלא לאופי הפרטי שלי".

הבחירה שלה בז'אנר הביוגרפי לא הייתה עניין פשוט באותן שנים: "בהחלט הייתה ביקורת. יונתן שפירא אמר לי: בשביל מה את מתעסקת עם ביוגרפיה? לא היה אפילו ברור אם זה מתאים לקידום אקדמי, כי אז דובר על אידיאולוגיות ותהליכים גדולים ופתאום מתעסקים באיזה איש אחד. זה עבר עם הזמן וכיום יש עדנה לסוגה הביוגרפית וטוב שכך, אבל אני מודה שגם אני עד היום לא אוהבת ביוגרפיות כדוקטורטים. כי ביוגרפיה מחייבת אותך לקו סיפורי מסוים, ודוקטורט הוא תזה שבה הקו האנליטי ולא הסיפורי הוא שצריך להוביל".

הביוגרפיה על ברל פִּרסמה את שמה בציבור הרחב וגם פתחה לפניה את אחרוני המעוזים המהוססים של ותיקי תנועת העבודה. מאז פרסמה עוד שתי ביוגרפיות – על יגאל אלון (ביוגרפיה חלקית, המפרטת את פועלו עד לסוף מלחמת העצמאות ומסתפקת במסה מסכמת לגבי שארית חייו) ועל הסופר י"ח ברנר. היא נמצאת כעת בעיצומה של כתיבת ביוגרפיה רביעית, על בן־גוריון, שאמורה להתפרסם קודם כול באנגלית, בסתיו הקרוב, ורק כמה חודשים אחר־כך בעברית. חוץ מזה כתבה שפירא ספרי מחקר על שורה של נושאים נוספים, כמו המאבקים מאחורי הקלעים של ההנהגה הביטחונית במלחמת השחרור; יחסה של הציונות לסוגיית הכוח; מקומו של התנ"ך בזהות הישראלית, ועוד.

עד לגיבורה הנוכחי, בן־גוריון, נדמה ששפירא העדיפה בעליל לעסוק בגיבורים מתחום התרבות והרוח – כך בוודאי לגבי ברל וברנר, ואפילו יגאל אלון הצליח יותר כגיבור הנערץ של דור הפלמ"ח מאשר בשדה הפוליטי הממשי. בן־גוריון הוא לכאורה היוצא מן הכלל. אבל היא אינה מקבלת את כל החלוקה הזו: "מה שמאפיין את האישים והנושאים שבחרתי הוא המרכזיות שלהם. אף פעם לא הלכתי לפי התיאוריה שאם אתה הולך לנושא צדדי, אתה רואה את המרכז מזווית אחרת. זה אולי נכון, אבל לא עניין אותי. אותי תמיד עניינו הדברים שקבעו באמת. בסופו של דבר, ברל, עם כל האאורה התרבותית, היה גם פוליטיקאי, ויגאל אלון בוודאי. ברנר זה סיפור אחר, סיפור של למד־ווניק. אבל כל האחרים היו פוליטיקאים. ומצד שני, כשאני כותבת על בן־גוריון, ההיבט התרבותי גם חשוב לי. הגעגוע שלו לתרבות, והקשר שלו עם אנשי רוח מסוימים. זה היבט שלא מספיק שמנו לב אליו".

אנשים מלאי אידיאלים ושמחת חיים, ושבר נורא בסוף. אנשי גדוד העבודה בונים את ביתו של אליעזר בן יהודה (עומד מימין לאוהל) בתלפיות, 1921

אנשים מלאי אידיאלים ושמחת חיים, ושבר נורא בסוף. אנשי גדוד העבודה בונים את ביתו של אליעזר בן יהודה (עומד מימין לאוהל) בתלפיות, 1921

גיבורת תרבות

אולי באמת בגלל מרכזיות הנושאים שבחרה לספריה; אולי בגלל המעמד שהקנו לה הביוגרפיות הפופולריות, הרבה מעבר לזה של היסטוריון מן השורה – ברור ששפירא היא כבר מזמן גיבורת תרבות בפני עצמה ולא רק זו שחוקרת את גיבורי התרבות. זה בא לידי ביטוי לא רק במגוון הפרסים הציבוריים שקטפה, ובראשם כמובן פרס ישראל, אלא גם באינספור התפקידים שעשתה במשך השנים בממסד האקדמי והציבורי: דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב; יו"ר הוועד המנהל של הוצאת עם עובד; נשיאת קרן הזיכרון לתרבות יהודית (קרן יהודית־אמריקנית המעניקה מלגות מחקר בתחומי היהדות); מייסדת ומנהלת מרכז יצחק רבין לחקר ישראל; ועוד ועוד. בתפקידיה השונים היא גם טיפחה קבוצה לא קטנה של תלמידים, המהווים את הגרעין הקשה לדור החדש של היסטוריונים בעלי זהות ציונית ברורה.

דווקא על רקע העובדות האלה, מעניין שבניגוד לרבים מעמיתיה – ובכללם זוטרים ממנה בהרבה במעמדם – היא מעולם לא השתתפה בשיח הציבורי השוטף: לא חתמה על עצומות, אפילו לא כתבה מאמרי דעה בעיתונות. היא מסבירה זאת בכך ש"אני לא אוהבת לערב את הדעות שלי במעמדי כהיסטוריונית. יש לי כמובן הדעות שלי, ואני לא מתעלמת או מעלימה אותן. אבל אני לא רואה את עצמי כאינטלקטואל ציבורי. אני גם לא חושבת שהדעה שלי בענייני דיומא יותר חכמה מדעתו של מישהו אחר. העובדה שאני היסטוריונית לא מקנה לי איזה שהוא יתרון בהבנת ההווה, ודאי שלא בהבנת העתיד".

בכל זאת, לא צצו במשך השנים נושאים שהיה לך עניין להגיב עליהם?

"דווקא עכשיו, עם הסיפור של אדם ורטה, כמעט שכתבתי. רציתי לכתוב על ציד המכשפות. הרי כך בדיוק התחיל ציד המכשפות בסיילם (אירוע של הרג נשים וגברים שהואשמו בכישוף בעיירה סיילם בארה"ב בשנת 1692. י"ש). ילדה אחת נכנסה להיסטריה והדביקה את כולם. וגם כאן – ילדה אחת אמרה איזו שטות וכל העולם הזדעזע, במקום שיגידו לה: גברת, את מאוד חכמה וחשובה, אבל בכיתה יש מורה ויש תלמידים ועוד יש הבדל בין השניים. אבל עד שהתבשלתי בהתלבטות שלי, התוקף של הדברים עבר. אני לא בשביל להגיב במהירות, כי אם אני מגיבה אני צריכה שיהיה לזה ערך מוסף, וזה לא כל כך בא לי מהשרוול".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. זכיתי ללמוד אצלה – מורה מדהימה. לא הבן אדם הכי נחמד בעולם, אבל שופעת ידע, דידקטית, כריזמטית וכן, גם ענווה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: