בת מלך שנשבתה | שלום רוזנברג

באמנות יש קדושה, אך לעתים היא נשבית בידי כוחות הרוע. אנו עדיין מחכים שהיא תשוב אלינו

המציאות שבה אנו חיים מזמנת לנו שוב ושוב אינספור שאלות שבהן התרבות והפוליטיקה מתערבבות. לאחת מאלו זכינו לפני ימים מספר, בעקבות תמונה הבנויה על תמונות של בן גוריון עומד על הראש, היוצרות קומפוזיציה הדומה לצלב קרס.

אינני מעוניין לפסוק בניתוח התמונה. רצוני כאן להתייחס לקול אחר המדבר שוב על החירות המוחלטת של האמנות, וכמובן על הפשע הנורא: צנזורה. בעצם חוזרים אנו שוב, בזעיר אנפין, לשאלת נגינת ואגנר בעולמנו הקטן, המיוסר בזיכרונותיו ההיסטוריים. כל זה הוא רק פן אחד בהשקפה כוללנית יותר על עצמאותה של האמנות, ואף על ראייתה כערך העליון של התרבות ואף של החברה בכלל.

במילים אחרות, אומר אותו קול, באמנות ורק באמנות יש קדושה. אני זוכר את אמירותיהם של אנשים חשובים בעולם שבימים הנוראים של ערב מלחמת ששת הימים קראו להגן על הבניינים העתיקים, מבלי שהנידו עפעף על הקרבנות שהיו חלילה עלולים ליפול. אני מתאר לי שאותו קול ביסס זאת בנוסח מקובל שהשתנה אצלם: "במקום שבו שורפים אנשים, עלולים יום אחד לשרוף ולהשחית גם יצירות אמנות".

לא חזות הכול

על רקע זה מבקש אני לחזור לאגרת חשובה ביותר, שכתב הראי"ה קוק לרגל פתיחת "בצלאל" (אגרות ראי"ה חלק א אגרת קנח). עמדתו הייתה חיובית לגבי המפעל החדש. הוא ראה בו פרק בתחיית האומה. הוא הביע באגרת את הסכמתו ושמחתו "ביחש טוב וחביב, אבל גם מוגבל". מוגבל? הראי"ה מסביר את דבריו:

נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים.

הראי"ה מתבסס על שני קטעים מקראיים, שקדמו ליבוא הנוסח היווני. הקטעים מבוססים כאן על חכמת החיים, והראי"ה מפרשם:

הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו קוראים במקרא קודש "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, טז). החכמה היא אור חיינו, ואנחנו אומרים "וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר" (שם), "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב" (משלי כה, כז). זהו הכלל המקיף את כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במידה זו עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה.

האמנות אינה חזות הכול. בכל אחד מתחומי חיינו מתבטא ערך. האדם חייב ליצור אינטגרציה בין הערכים, בין האידיאלים השונים, ולא לאפשר שאידיאל אחד ירחיב את תחום ממשלתו ללא גבול.

אך בכך לא תמו הבעיות. הערכים שנויים במחלוקת, ופעמים רבות מדי יש המזייפים אותם, "הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה, כ). הערך חייב מעתה להתמודד עם אנטי־ערכים, מה שהקבלה כינתה "סטרא אחרא". כאן נעוצה הטרגדיה של האמנות.

שבויה בס"מ

כדי להמחיש טרגדיה זו, אשתמש בסיפורו הראשון של ר' נחמן מברסלב: "מעשה מאבידת בת מלך". אינני בטוח שר' נחמן היה מסכים עם פירושי, אך חש אני שהסיפור מתאר את הדרמה של האמנות בצורה מופלאה. בת המלך, אחות יחידה לשישה אחים, נעלמה. המשנה למלך נשלח לחפש אותה. מהסיפור אביא כיצד מתאר ר' נחמן את מקום הימצאותה: "הלך [המשנה למלך] מחדר לחדר ומטרק

לין לטרקלין… עד שהגיע לטרקלין אחד מפואר [של מלך זר] והנה… עומדים ומנגנים לפניו בכלים שונים ומשונים… והמלך מצַווה להביא לפניו את המלכה… הביאו את המלכה והושיבוה על כסא מפואר… ראה אותה המשנה־למלך והכיר בה מיד. היא בת־המלך האבודה.

־ המכיר אתה אותי? שאלה המלכה את המשנה למלך.

־ הן, מכיר אני אותך. הלא את בת המלך שאבדה. הגידי לי איך באת לכאן?

אמרה לו:

־ מקום זה הוא מקומו של הלא־טוב, של הסמ“ך מ“ם.

באותיות אלו כינתה המסורת בצורה מעוותת בכוונה את “סמאל“ השולט על כוחות הטומאה והשטניוּת. בת המלך נלקחה בשבי של הסטרא אחרא, עולם האנטי־ערכים! המשנה־למלך מנסה פעמיים לגאול אותה, אך ברגעים הקריטיים ממש הוא נכשל. כך נכשלו החולמים על אמנות אחרת. ר‘ נחמן לא התייאש. הוא מסיים את הסיפור עם הקביעה: הוא הוציא אותה, “ואיך שהוציא לא סיפר“.

בבת העין

הסיפור רווי רמזים קבליים. ששת האחים הם הספירות, האידיאלים, הערכים השונים. בת המלך היא, כמובן, ספירת מלכות. רבי נחמן מקשר אותה בסוד הצמצום וב"בת־עין", סמלים קבליים מובהקים. עבורי, מייצגת כאן בת־המלך את האמנות, את בבת־העין של האמן ואת צמצם המצלמה. הסיפור טוען בצורה בוטה שהאמנות נפלה בשבי השטן. לפנינו טרגדיה היסטורית מתמשכת, שעבוד חלקים רבים של האמנות לכוהני האלילות, לציורי הזוועה של רצח ישו, לרודנים, עריצים, שועי העולם, שהשתעשעו בה וניצלו אותה, מאז העולם העתיק ועד לְלֶני ריפנשטאהל הבמאית הכישרונית ששירתה את הנאצים.

בפיתולים היסטוריים רבים שירתה האמנות את השקר, את הגזענות וודאי את הפורנוגרפיה. אך מהסיפור מבקש אני להסיק שלמרות הכול אל נא נטעה. האמנות אינה טמאה או נוכרייה, היא כוח מהכוחות העליונים, היא בת המלך הנמצאת בגלות או בשבי. ובעת שביה עליה לדעת שאנו מתגעגעים אליה, אל תומתה וטהרתה. הראי"ה האמין שבת המלך יכולה עתה לחזור לאוהלי שם. אך לדאבוננו עוד מועד לחזון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2014, ב-גיליון ויקרא תשע"ד - 865, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: