עומדים מבחוץ | חנה גודינגר (דרייפוס)

 סיומו של ספר שמות, המותיר את משה מחוץ למשכן, מסמל את השלב הראשון בהתגלות השכינה. לאחר הפליאה וההתרחקות יגיעו בחומשים הבאים גם הכניסה והשותפות

הימים חלפו. הכסף והבדים נאספו ונתרמו. כל חכמי הלב שנדבה רוחם אותם התקבצו סביב בצלאל ואהליאב ובנו יחד את חלקי המשכן השונים. והנה, אחרי עבודה קשה מגיע היום הגדול: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז). במשך חמש פרשות תיארה התורה פסוק אחר פסוק את ההכנה והציפייה לרגע המיוחד הזה, שבו מוקם בית מפגש בין האדם לקב"ה, ואז קוראים אנחנו את הפסוקים החותמים את חומש שמות והמתארים את שהתרחש בפועל באותו רגע מיוחד: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד).

בקריאה ראשונה נראה שהניסוי הצליח וברגע שהמשכן עומד על תילו שורה השכינה בתוכו. ההצלחה מקבלת חיזוק בהדהוד החזק בין פסוק זה לפסוק דומה הנזכר בתיאור ההתגלות בהר סיני, שם מתארת התורה במילים זהות את השראת שכינתו של הקב"ה על ההר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר, וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי" (כד, טו). הנה כי כן, אותה התגלות ניסית חד פעמית שהתרחשה בסיני – הענן המכסה וכבוד ה' השוכן – מקבלת במשכן מקום קבוע ומוגדר שבו היא מתרחשת באופן יומיומי.

אך נמשיך עוד פסוק אחד והאידיליה מקבלת פנים חדשות: "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לה). מסתבר שכבוד ה' ממלא את הבית החדש שנבנה והענן מכסה אותו, אך כל אלו הופכים לסיבה לכך שאפילו משה נותר לעמוד ולהסתכל מבחוץ על המראה הגדול הזה. ההשוואה לתיאור הענן והכבוד המתגלים בסיני מחדדת את הקושי שכן שם, לאחר תיאור ההתגלות, כותבת התורה: "וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר" (כד, יח). בעוד ההתגלות בסיני יצרה מרחב שמשה יכול היה לבוא בו ולשמוע את דבר הא־לוהים אליו, מתברר שהשכינה השורה במשכן גדולה ועצומה מכדי שיד אדם תוכל לגעת בה, ואולי גדולה מכדי שיהיה נכון לכנות אותה בשם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

הרמב"ן, שעומד על ההקבלה שבין תיאור ההתגלות במשכן לתיאור ההתגלות במתן תורה (כחלק מדרכו הפרשנית והתיאולוגית לראות במשכן יצירת התגלות מתמשכת, מעין "הר סיני מהלך" שמלמד שהשכינה יכולה לשרות בארץ באופן קבוע), מוצא פתרון לתמיהה בהפיכת דף אחד בספר התורה. הפסוקים אצלנו חותמים בציור המשאיר את משה רבנו מחוץ לענן, אך הפסוק הראשון בספר ויקרא מזמין את משה להיכנס שוב אל הענן במילים: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" (ויקרא א, א). הפתרון שמוצא הרמב"ן לפער שבין שני תיאורי ההתגלות מעלה את השאלה על אודות משמעותה של חלוקת התורה לחמישה חומשים נפרדים. האם העובדה שחומש שמות מסתיים בתיאור המותיר את משה מחוץ לענן אמורה לציין בפנינו דבר מה, הגם שפסוק אחד הלאה משה כבר ייקרא שוב לבוא אל המלך אשר באוהל מועד?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

חלוקה מהותית

ללא קשר לשאלת החלוקה בין חמשת החומשים, המחשבה הרגילה שלנו, קוראי התורה, היא לחשוב על חמשת חומשי תורה כרצף המתאר באופן כרונולוגי את סדר האירועים: פרק אחר פרק, ספר אחר ספר. אך אם ניטול כמקרה מבחן את תיאור יום הקמת המשכן והשראת השכינה ונבדוק היכן הוא מופיע בתורה, נגלה באופן מפתיע כי אותו מעמד מתפרש על פני שלושה חומשים נבדלים זה מזה.

הווה אומר, תיאור יום הקמת המשכן מטיל סדקים באינטואיציה הבסיסית והחזקה הקוראת את חומשי התורה כרצף אחד. חומש שמות נחתם כאמור עם הקמת המשכן ותיאור השכינה שיורדת עליו. אך בפרקים ח' וט' בספר ויקרא, לאחר שבעה פרקים שבהם מדבר הקב"ה עם משה ומוסר לו את דיניהם של הקרבנות השונים, מתוארים שוב הימים האלה עצמם, כאשר משה מלביש ומושח את הכהנים. שוב מתואר שם כיצד כבוד ה' נראה לעם. אנחנו ממשיכים לקרוא את ספר ויקרא כולו, עוברים לחומש במדבר, ושם שוב, לאחר תיאור סידור המחנה ופרשיות הלכתיות נוספות, מתארת התורה בפרקים ז' וח' את הקמת המשכן. כאשר משה מושח את הכלים, נשיאי השבטים מביאים את קרבנם והלווים עוברים גם הם תהליך הכשרה שמקדש אותם לעבודתם במשכן.

אם נבקש לבחון את היחס בין התיאורים השונים, נגלה דבר מה מעניין. בעוד התיאור בחומש שמות מתמקד בתיאור השכינה היורדת אל הבית החדש ומותירה את כל בני האנוש כצופים, התיאור בחומש ויקרא מתמקד בכהנים הזוכים למעמד מיוחד ומתקדשים להיות משרתי ה' בבית החדש. ספר במדבר מוסיף נקודת מבט חדשה, זו המחברת את העם כולו אל ההתגלות שבבית ה' – כך מצד הנשיאים, נציגי י"ב השבטים, המביאים קרבן ביום הקמת המשכן; וכך מצד הלווים שהם למעשה השבט הנבחר לייצג את עם ישראל כולו במשכן (במקום הבכורות שהיו אמורים ללוות כנציגי העם את הכהנים במקדש).

העולה מהדברים הוא שהחלוקה לחומשים איננה כרונולוגית במובן הפשוט של המילה, אלא מכילה בתוכה מהות: מעין נקודת מבט שונה, שדרכה מתבונן כל אחד מהחומשים על המתרחש. חומש שמות הוא חומש הגאולה, ובו מסופר סיפורה של השכינה היורדת לארץ. חומש ויקרא הוא חומש הכהנים, ובו מסופר על נציגים מיוחדים הנבחרים להיות משרתי ה' ולחיות בגופם ובחייהם את הקדושה. חומש במדבר הוא חומש הפקודים, ובו מסופר איך העם כולו הופך להיות שותף ומקבל מההתגלות והשכינה החיה בתוכו.

שלושה שלבים

ובחזרה לשאלה שבה פתחנו: צודק הרמב"ן שדפדוף קל בספר התורה מצנן את הנימה העוצמתית והקשה שבה נחתם החומש שלנו, ועל אף שנאמר שמשה לא יכול לבוא אל אוהל מועד מפני השכינה הממלאת אותו, הרי שעוד רגע קט תספר התורה על הקריאה המזמינה את משה להיכנס פנימה. ובכל זאת, בכוונה נעצרת התורה ברגע הזה, חותמת את חומש שמות ומשאירה את משה רבנו מתבונן מבחוץ בפלא השכינה היורדת לבית.

קריאה זו יכולה לתת פשר לנקודה נוספת העולה מקריאת הפרק האחרון של חומש שמות. לאחר שהכלים ושאר החלקים המרכיבים את המשכן מוכנים, מדבר שוב הקב"ה עם משה ומצווה עליו שלושה דברים: "תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ, ב) – כלומר, בניית חלקי הפאזל השונים והפיכתם לבית ובתוכו כלים; "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, ט) – כלומר, משיחת הכלים והמשכן ההופכת אותם לקודש הראוי לעבודה; "וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (מ, יב) – כלומר, קידוש הכהנים למעמדם המיוחד על ידי הלבשתם בבגדים ומשיחתם בשמן המשחה.

באופן מפתיע, על אף שהציווי המשולש מאת ה' נחתם במילים: "וַיַּעַשׂ משֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ, טז), בפועל מספרת לנו התורה בפרשה שלנו רק על ביצוע החלק הראשון של הציווי: הקמת מבנה המשכן ומילויו בכלים השונים. מדוע בכל זאת מציינת התורה שמשה עשה ככל אשר ציווה אותו ה‘?

על פי מה שהזכרנו לעיל התשובה פשוטה. המשך מילוי הצווים מתואר בחומשים הבאים. בחומש ויקרא מספרת התורה על משיחת הכהנים, ובחומש במדבר מספרת התורה על משיחת הכלים. הווה אומר, היום המיוחד הזה שבו מסתיימת בניית המשכן מקבל פנים שונות. בראשונה מתוארת השכינה היורדת לארץ והאדם אין לו אלא להתבונן ולהתפלא מהמראה הנורא הזה. בשנייה מתואר תהליך הקדשת הכהנים והאדם לומד להעריך ולכבד את דמויות הפלא הללו העובדות כמשרתי ה‘ במשכן. באחרונה מתואר תהליך משיחת כלי המשכן המאפשרים את העבודה המעשית וממילא מאפשרים לכל אדם להביא מעצמו אל המשכן ולהפוך לשותף להתגלות השכינה בארץ.

שלושה שלבים אלו, שאולי בהקשר ליום שבו מוקם המשכן התורה מפרידה ביניהם באופן מלאכותי, מובחנים זה מזה במובן העמוק ומשרטטים לכל מבקש ה‘ את התהליך שבחיפוש ובמציאה של דבר ה‘ אליו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: