להתחיל מהעשייה | שי נוה

עיון משווה בין פרקי המשכן שלפני חטא העגל ולאחריו חושף את ההבדלים שבהתגלות ה' בעקבות החטא. קודם כול יש לבנות את הכלים

מחציתו השנייה של ספר שמות עוסקת כידוע במשכן ובבניינו, בו הציר המרכזי איננו אלא חטא העגל. מסתבר כי חטא העגל שינה מן היסוד את מערכת היחסים שבין עם ישראל לבין הקב"ה, בעיקר בתחום של עבודת ה', והגדיר מחדש את תכלית המשכן ומבנהו. ניתוח פרקי התורה המסובבים אותו מלפניו ולאחריו מעיד על התמורה העמוקה שחלה בדרך עבודת ה' בעקבות חטא זה.

מבנה כיאסטי

נתבונן במבנה הכולל של ספר שמות מפרק כ"ד ועד סופו בפרק מ':

השראת השכינה על הר סיני (שמות פרק כ"ד/ט"ו־י"ח)

 הציווי על המשכן (שמות פרק כ"ה/א'־ ל"א/י"ב)

 ציווי על השבת (שמות פרק ל"א/י"ג־י"ז)

  לוחות ראשונים ושבירתם (שמות ל"א/י"ח־ל"ב/ט"ז)

  חטא העגל (שמות ל"ב/י"ז־ל"ג/כ"ז)

  לוחות שניים (שמות ל"ד/א'־כ"ח)

 ציווי על השבת (שמות ל"ה/א'־ג')

 מעשה המשכן (שמות ל"ה/ד'־מ'/ל"ב)

השראת השכינה במשכן (שמות מ'/ל"ג־ל"ח)

 הפרשיות מסוף פרשת משפטים ועד סוף ספר שמות בנויות במבנה כיאסטי, כאשר המסגרת החיצונית עוסקת בהשראת השכינה, זו שלאחריה במשכן, המצומצמת יותר במצוות השבת, והפנימית ביותר בהורדת הלוחות מהר סיני אל העם. הציר המרכזי, הבריח התיכון שסביבו סובבות כל הפרשיות, דן בתוצאותיו של חטא העגל.

בין המסגרות

נבחן מעתה את ההבדלים שקיימים בין פתיחתה וחתימתה של כל מסגרת, ונפתח בנושא השראת השכינה :

טבלה

השוואת שני המקורות הללו חושפת את הדמיון הרב ביניהם: ויכס הענן, כבוד ה', ויבא משה/ולא יכול משה לבוא. אך מתוך הדמיון הרב עולה ומבצבץ דווקא ההבדל החריף בין שתי ההתרחשויות: בתחילה השראת השכינה היא על ההר ולא בתוך מבנה ומשכן כבסוף, ובעיקר – בתחילה משה בא בתוך הענן ולבסוף, בסוף ספר שמות, הוא לא יכול לבוא בתוך הענן. רק לאחר הסתלקות הענן הוא רשאי להיכנס לאוהל מועד.

גם בהשוואת מעשה המשכן נמצא דמיון רב וחזרות רבות. אפשר לומר שבאופן כללי בחלק הביצוע הכתוב חוזר על הדברים ומפרט פחות או יותר את אותם עניינים שהוזכרו בציווי, אף באותו הסדר. עם זאת, קיימים שני הבדלים עיקריים בין המקורות. בעוד הציווי מקדים את הכלים למבנה המשכן, תיאור העשייה מקדים את המבנה ומאחר את הכלים. ועוד, בפסוקי הציווי מזבח הקטורת לא נמנה עם הכלים אלא נדחה ונזכר רק לאחר אזכור המשכן והבגדים, ואילו בעשייה הוא נמנה במקומו יחד עם כלי המשכן שבהיכל.

כעת נעבור לציווי על השבת. בעוד במצוות השבת שבפרק ל"ה לא מוזכרים הברית, האות או הטעם והתכלית למצוות השבת, כפי שמודגש בפרק ל"א. הציווי מסתפק בהדגשת איסור המלאכה והעונש על חילול השבת, כולל הוספה ופירוט של איסור הבערת האש, פירוט שלא הופיע בפרק ל"א. אפשר לסכם ולומר שהאווירה הכללית של השבת בפרק ל"א היא של שבת שאינה רק איסור מלאכה וענישה אלא יום של ברית והתקשרות עם הקב"ה, יום שבו אנו מתוודעים לבריאה ולהתחדשות העולם וכדומה.

הבדל נוסף בין שני האזכורים של השבת נעוץ בסדר הדברים. לפני חטא העגל הציווי על השבת מאוחר לציווי על המשכן ואילו לאחר חטא העגל הציווי על השבת קודם למלאכת המשכן.

ומכאן להשוואת מעשה הלוחות:

טבלה - עותק

חז"ל מאריכים בתיאור ההבדלים בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים, אך בפשוטו של מקרא אנו מוצאים שני הבדלים בולטים: הלוחות הראשונים הם מעשה שמים והשניים הם מעשה אדם. בלוחות ראשונים הכתב "חרות" על הלוחות ובלוחות השניים הכתב "כתוב" על הלוחות (בפשוטו של מקרא לא מבורר לגמרי מי הכותב בלוחות השניים). שני ההבדלים הללו – בחומר הלוחות ובאיכות כתיבתם – מסמלים הבדל רחב יותר:

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלחת – אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל.

רב אחא בר יעקב אמר: אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר חרות, אל תיקרי חרות אלא חירות (בבלי עירובין נ"ד ע"א).

ההבדל בין הכתיבה לחריתה משקף שתי מדרגות בהתקשרות ובהפנמה של הנאמר בלוחות. הכתיבה על גבי האבן ניתנת למחיקה ולדהייה, אך החריתה נצחית ונשארת לעולם. ואין זה הבדל צדדי, טכני, אלא הבדל מהותי – החריתה חודרת אל תוך החומר (הנפלא בפני עצמו) של הלוחות הראשונים, היא משנה אותו ומתרחשת בתוכו, ואילו הכתיבה שעל הלוחות השניים נעשית רק "על פני השטח" ולא מצליחה לחדור ולשנות את ההוויה החומרית. יש כאן אמנם שניים שמקיימים ביניהם "שיתוף פעולה" ואפילו "מגע", אך הם לא מתאחדים ולא מתמזגים.

לא במקרה מתו ביום חנוכת המשכן. חטא נדב ואביהוא‎

לא במקרה מתו ביום חנוכת המשכן. חטא נדב ואביהוא‎

הכללה ומשמעות

סדרת ההשוואות הללו מלמדת אותנו שמצבם של ישראל לפני חטא העגל היה שונה בתכלית ממצבם לאחר החטא. לפני החטא השראת השכינה הייתה על ההר. למעשה לא היה כלל צורך במשכן על מנת לאפשר את השראת השכינה, באשר הנוכחות הא־לוהית הייתה "בתוך בני ישראל" על ההר. המשכן לא יצר את המפגש עם הא־לוהות אלא רק שימש מקום לייחד בו את עבודת הבורא. לאחר חטא העגל המצב השתנה. מעת זו, השראת השכינה מתקיימת רק בתוך האוהל ולא על ההר. מדובר על צמצום עצום של האופי, של ההיקף ושל הנגישות לשכינה. הראיה: כשהשכינה מופיעה רק על ידי המשכן ובתוכו אפילו משה לא יכול לבוא אל האוהל כשהענן שוכן עליו.

כעת מובן מדוע ב"עולם של המשכן הראשון" קדם הציווי על עשיית כלי המשכן לציווי על יצירת המבנה. לפני חטא העגל עומדים כלי הקודש על ההר. לו לא היו חוטאים ישראל בעגל אז גם בשלב העשייה בפועל היו ישראל עושים את הכלים לפני המבנה, משום שכנראה הם גם היו מתחילים לעבוד בכלים הללו כשהם עוד על ההר, בתוך הענן, ללא יריעות וקרשים. אך החטא גרם שהשכינה הסתלקה וכעת צריך לעשות תחילה מבנה, שהשראת השכינה תהיה בתוכו, ורק לאחר מכן את הכלים שישרתו בו.

אפשר שגם מקומו השונה של מזבח הקטורת במשכן ראשון איננו עניין ספרותי בלבד, אלא מבטא הצעה לסדר וארגון שונים של כללי הקודש. אנו כיום יודעים שמזבח הקטורת עמד בתוך הקודש, אבל ייתכן שלפני חטא העגל היה עליו לעמוד בעזרה, לצד מזבח העולה, ואולי אפילו מחוץ לקלעי החצר. הסיבה לכך היא שמזבח הקטורת מסמל את נקודת ההתקשרות אל השכינה. הוא למעשה מהווה את הענן שדרכו השכינה מתגלית, וככזה עליו להיות על ההר (במקום שמזכיר קצת את המקום שבו עורכים את שרפת הפרה האדומה), המקום שבו השכינה שורה.

במשכן שלאחר החטא, לעומת זאת, מזבח הקטורת נסוג אל תוך ההיכל, אל בין השולחן והמנורה, משום שכעת התגלות השכינה איננה עוד גלויה אלא מתבצעת מתחת ליריעות ולקרשים של המשכן. לפנינו אם כן שינוי ספרותי המסמל שינוי מהותי ביותר ביכולת ההתקשרות שלנו אל הקודש ובנגישות של הקודש עבורנו. נראה לאור זאת שלא במקרה ביום חנוכת המשכן, ביום השמיני, שני בני אהרן מתים בהקריבם קטורת דווקא. במעשה זה הם מבטאים בעצמם משהו שנשאר בהם מהעולם של המשכן הראשון (אולי קצת כמו התנועה של המעפילים אחרי חטא המרגלים). בגינם אף זכינו להקטרת הקטורת ביום הכיפורים, "אחרי מות שני בני אהרן…"

אל תוך התמונה הכוללת הזו מצטרף גם הציווי על השבת. ההבדלים בין הציוויים על השבת לפני חטא העגל ולאחריו רומזים לנו שההבדלים שבמשכן אינם נוגעים רק לסדר העבודה בו ובנייתו, אלא למכלול החיים של האדם מישראל. היהודי שלפני חטא העגל נאסר בעשיית מלאכה בשבת, אך איסור מלאכה זה היה עבורו גילוי חיצוני/מעשי של ברית ואות והזדהות עם חידוש העולם וכדומה. היהודי שלאחר החטא, לעומת זאת, עלול להיות "תקוע" בשבת כ"איסור מלאכה" בלבד, ללא חיות פנימית וללא התקשרות לטעם המצווה ותכליתה.

על ההבדל במשמעות השבת לפני חטא העגל ואחריו עמד ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפירושו "משך חכמה". הוא מתייחס לשאלה מדוע לפני חטא העגל מופיע הציווי על השבת לאחר המשכן ואילו לאחר חטא העגל הוא מופיע לפניו:

… אבל בנין המשכן והמקדש לא דוחה שבת (שבועות טו, ב), דכל זמן שלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכל זמן שאין שכינה שרויה הלא לא נדחה שבת.

אבל קודם שעשו בני ישראל העגל… השכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן, רק הוא היה מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני ישראל בעצמם הם היו המעון לה' יתברך והיכל ה' המה. אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד ה' יתברך חופף על בני ישראל קודם בנין המשכן… אף בנין המשכן דחי שבת, לכן נאמר משכן קודם לשבת.

אבל אחר שחטאו בעגל הלא לא היו ראוים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, א"כ לא נדחית שבת בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם, וכמו שפירש רש"י הקדים להם צווי שבת למשכן לאמר שאינו דוחה שבת.

דרך מלמטה

סדר הדברים השונה לאחר חטא העגל איננו עונש שנועד להרתיע ולהכאיב, אלא תוצאה, הקשבה והבנה שצריך לעשות את הדברים אחרת.

חטא העגל לימד על הצורך "לבנות מלמטה", הוא לימד אותנו שאי אפשר לפסוח על שלבים ולהתחיל מהתכלית. אם משאירים "ואקום" בנפש אז הבניין איננו בניין של קיימא וסופו לקרוס. ולכן לאחר החטא סללה התורה דרך אחרת להעפיל בה אל הר ה'. צריך להתחיל מההתחלה, מהבניין החומרי, מהעשייה. צריך להתחיל בהכנת ה"כלים", ולקוות שרק מתוך כך יהיה ל"אורות" מקום לשרות בו. חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים שבעקבותיו הם שבירת הכלים מחמת האור הגדול מדי, שאין באדם/בעם את היכולות להכיל אותו.

אמחיש את הדבר על ידי משל. ישנם שני מודלים לחיי נישואין. המודל האחד מתחיל מהאהבה, מהדבקות ומהתשוקה, ורק לאחר אלו הוא עובר לפסים המעשיים של מכונת כביסה, בית, התאמה וכדומה. המודל השני מתחיל מהפרקטי, ורק לאחר מכן ובהדרגה תהליכית, אולי כעבור שנים, נוצקות אל תוך הבית האהבה והתשוקה.

המשכן הראשון מתחיל מלמעלה, מהמקום הפנימי ביותר, ומשם הוא מנסה להתממש במציאות ולרדת למטה – אך המשכן השני מתחיל מלמטה, בעבודה ובעשייה, וחשוב לציין שגם הוא מייחל להופעה הנשגבה של הקודש ולהתגלות בתוכו (כפי שאכן קורה בסוף פרק מ').

קריאה זו בספר שמות מעוררת בי מחשבות על התהליך האישי שלי בעבודת ה' ועל התנועות שלנו כחברה – איזה מודל נכון עבורנו? האם אנו עדיין נמצאים תחת הרושם והמציאות של חטא העגל ועדיין אנו צריכים לצמצם עצמנו ולבנות "מלמטה" מחשש ל"שבירת הכלים", או שמא השנים (והגאולה) בכל זאת שינו משהו עמוק בתוכנו ודי לנו לפחד מהתנועות הגדולות שבאות מלמעלה? האם סכנת העגל עדיין מרחפת מעל ראשנו או שהתבגרנו?

 הרב שי נוה הוא ראש תוכנית שיעור א במדרשת נשמת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יהודה טמיר

    בהשוואה בין הלוחות הראשונים והשניים יש לדעתי לשים לב למשמעות החריטה לעומת הכתיבה על לוח. בעוד שבכתיבה מוסיפים על ה"כלום" – הלוח החלק משהוץ בחריטה מוציאים ומשאירים חלל ריק, דהיינו כלום + כלום יוצרים משהו חזק ובר קיימא יותר מזה הנכתב.ואולי זה הפלא – נס בהעברת המידע בצורה זו.
    דברים דומים מצאנו במעשי הקב"ה, הקולות הנראים, החושך במצרים (אין אור שניתן למששו) ואולי זו גם משמעות ההבדלה בין החושך והאור (לגבינו בין הכלום והיש).
    זו עוד תובנה לכך שמאמר ה' מתממש, וניתן מכאן להמשיך…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: