להיפטר מיהודי החצר | חבצלת פרבר

שני האחים פרנקל, שעלו לגדולה ומונו לתפקידי רב וראש הקהילה בדוכסות הגרמנית, הורדו ממנה על ידי קואליציה של מתחרים, מומרים וכמרים. אשליית הביטחון היהודי בגלות

 המכשף היהו31-5880bדי משואבך

משפטו של רב מדינת ברנדנבורג־אנסבך 
צבי־הירש פרנקל

יצחק נתנאל גת

הקיבוץ המאוחד, 2013, 211 עמ‘

 ב"מלחמה ושלום" קבע טולסטוי כי "אפשר להבין את ההיסטוריה רק אם משחזרים את חייהם ומעשיהם של כל האנשים שהיו שותפים בה". זוהי מיקרו־היסטוריה או "היסטוריה מלמטה". סיפורים על אנשים, מקומות או אירועים קטנים שמתוכם, ואולי רק מתוכם, אנחנו יכולים להבין את ההיסטוריה ה"גדולה", כפי שהסביר ההיסטוריון האיטלקי ממוצא יהודי קרלו גינזבורג.

ספרו של פרופ' גת הוא דוגמה טובה לכך. גת עצמו עומד על הגזירה שאפשר לגזור מן המקרה הפרטי אל הכלל, ועל המשמעות הכללית והכלל־יהודית של האירועים הפרטניים, האישיים. "…לפרשה זו השלכות לגבי הקהילה היהודית כולה… תולדותיהם של הירש פרנקל ובני משפחתו שלובים בתהליכים ובאירועים מרכזיים שחלו במאות ה־17 וה־18 באירופה, ובהם מלחמת שלושים השנה ומלחמת הירושה הספרדית, הופעת השליטים האבסולוטיים, התפתחות השיטה הכלכלית המרקנטיליסטית ותופעת יהודי החצר".

"הדרך הספרדית"

סיפורו של "המכשף היהודי משואבך" מתרחש בעשורים הראשונים של המאה ה־18 (1712־1732). במרכזו פרשת ההלשנה, המשפט והמאסר של שני גיבורים ראשיים, שני אחים ילידי וינה: צבי־הירש פרנקל ואחיו הבוגר ממנו אלחנן פרנקל. צבי־הירש כיהן בבגרותו כרב מדינת אנסבך, ואילו אחיו אלחנן התקדם במעלות התפקידים והחברה עד שהיה לפרנס הראשי של קהילת היהודים בדוכסות ברנדנבורג־אנסבך, המקורב והיועץ האישי לדוכס אנסבך ונציג היהודים בחצרו.

בשנת 1670 שוב הרימה האנטישמיות, שתמיד רחשה מתחת לפני השטח בקיסרות, את ראשה המכוער: אשתו הטרייה של ליאופולד הראשון קיסר אוסטריה, מרגרטה תרזה הספרדייה, דרשה מבעלה לנהוג ביהודים "בדרך הספרדית" – כלומר לגרשם מן המדינה. משפחת פרנקל הגיעה לווינה זמן לא רב לפני כן, לאחר שגורשה ממקומה הקודם – פרנקוניה שבדרום גרמניה. עתה נאלצה שוב לנתק את שורשיה, שעוד לא הספיקו להעמיק בווינה, ולעבור למקום חדש – לעיר פירת שבדוכסות ברנדנבורג־אנסבך. נדודים כאלה לא היו נדירים מאוד, אבל במקרה הזה הם היו תכופים במיוחד, והייתה להם תוצאה טובה ותוצאה גרועה כאחד.

האח הגדול, אלחנן, לא היה איש משכיל או גדול בתורה כאביו וכאחיו. הוא עסק תמיד במסחר, בתיווך ובעסקים מסוגים שונים, כולל עסקי ציבור ופוליטיקה. כשמת השליט של ברנדנבורג־אנסבך ב־1709 מינה יורשו הדוכס קרל פרידריך – שהיה עדיין נער צעיר ולא היו לו מחויבויות קודמות – את אלחנן פרנקל לראש ונציג של הקהילה היהודית, שמנתה אז כחמש מאות משפחות. תוארו של אלחנן היה "פרנס ראשי" ומשכורתו השנתית הייתה 200 פלורינים של זהב (כ־100,000 שקלים בערכים של ימינו). הדוכס גם לקח את אלחנן לשמש לו כיועץ אישי.

אחיו הצעיר של אלחנן, הרב צבי־הירש, שהיה רב מוערך ומלומד ויודע שפות, מונה על־ידי הדוכס, בהמלצת אחיו אלחנן ובהסכמה־כביכול של נציגות הקהילה, לרב המדינה. כך עלו האחים אלחנן וצבי־הירש לגדולה במקום מושבה החדש של משפחת פרנקל, והגיעו למעמד ולתפקידים הגבוהים ביותר שיהודים יכלו לשאוף אליהם בימים ההם.

קרל פרידריך, שמינה את אלחנן פרנקל לראש ונציג בקהילה היהודית.

קרל פרידריך, שמינה את אלחנן פרנקל לראש ונציג בקהילה היהודית.

מאבקים פנימיים

אבל אם הדוכס היה יכול להתעלם ממערכת הקשרים והמחויבויות של קודמו, לא כך היה הדבר עבור שני האחים. המינוי החדש של רב המדינה לא עבר בקלות. למעשה, בסוף חייו של השליט הקודם זכה במכרז לתפקיד רב אחר – הרב יעקב ריישר. אולם המינוי הזה לא הספיק לצאת לפועל בטרם מותו של הדוכס ההוא, והשליט החדש קרל־פרידריך נענה לבקשת היועץ היהודי שלו ומינה את אחיו צבי־הירש. כך קנה לו צבי־הירש פרנקל אויבים מבלי שנקט פעולה כלשהי.

האויב המיידי היה הרב ריישר, שנדחק מתפקיד שהובטח לו. אבל בעוד שמשפחת פרנקל הייתה חדשה באנסבך ולא היה לה כוח רב, מאחורי הרב ריישר עמדה משפחה ותיקה בעיר ובעלת השפעה וכוח, משפחת מודל. מלחמה איתה הייתה עניין חמור ומסוכן. למרבה האסון, גם מינויו של אלחנן לתפקיד הפרנס הראשי נעשה על חשבונה של אותה משפחה, מאחר שבימי השליט הקודם כיהן בתפקיד זה מרדכי־מרכס מודל ("מודל הזקן") שנפטר לא מכבר, והציפיות היו כמובן שאחד מבניו יירש את מקומו.

המאבק בין שתי המשפחות, פרנקל ומודל, שהיו לו שורשים קודמים והקשרים רחבים גם מעבר לגבולות הדוכסות (הקשרים שהגיעו עד לקהילת פראג), הפך למלחמת עולמות. וגם אם הרב צבי־הירש היה, כעדות בני דורו, איש צדיק ורב מקובל ומוערך, הרי אחיו אלחנן היה יהיר, רודף שררה, תאב בצע ובלתי אהוד – דבר שהגביר את המוטיבציה של יריביו להפיל אותו.

במאבק השייקספירי ביניהם שכחו היהודים כמובן, שכל קיומם ומעמדם במדינת גלותם עומד על כרעי תרנגולת, ושכל רוח מצויה יכולה למוטט עליהם את הבית כמגדל קלפים. וכך, ברגע שנוצר שיתוף אינטרסים בין שני מומרים, שחיפשו דרך לנקום בבני עמם לשעבר וגם להרוויח קצת כסף באותה הזדמנות, לבין מקורבים לחצר, וכמורה אנטישמית ושליט בגיל ההתבגרות, שרצה כנראה להיפטר מיועץ שנעשה חזק ושתלטן מדי לטעמו – הלך המצב והידרדר במהירות.

כתבים פוגעניים

האמצעי הפשוט והיעיל ביותר לפגוע בשני האחים מבית פרנקל היה, אז כמו היום, ההלשנה והרכילות. הפרנס אלחנן פרנקל הואשם בשיבוש הליכי הצנזורה של כתבים יהודים פוגעניים, בבגידה בדוכס ואפילו בהתנהגות מינית שאינה הולמת. הראיות היו מפוקפקות, אבל הרצון להפיל אותו היה חזק. עמו נפל גם אחיו, הרב צבי־הירש, שהואשם בהוצאת גנאי על השליט, בהחזקת כתבים יהודיים שפוגעים באמונה הנוצרית ובעיקר בכישוף. זה לא היה סוד שהרב צבי־הירש עסק בתורת הקבלה והייתה לו ספרייה עשירה בנושא זה.

מהלך המשפטים היה מורכב, הראיות היו קלושות, אבל המטרה הושגה: אלחנן נדון למאסר במגדל המצודה, לתשע מלקות בעירום, שבוצעו בפומבי לעיני קהל מריע, ולהחרמת כל רכושו. היהודי הזקן בן ה־60 מת מסבלו כעבור שמונה שנים. הרב צבי־הירש נשפט בעיקר על תוכנם של הספרים שנמצאו בספרייתו. ביניהם ספרים שעסקו בקבלה מעשית – כשפים, קמיעות, שיקויים וכדומה. הוא הורשע בכישוף, במאגיה שחורה ובאלכימיה (אחד מן המאשימים שלו היה בעצמו מומחה לאלכימיה). כמו כן הורשע בגידוף ובהכפשה של הדת הנוצרית ובניסיונות למנוע מיהודים להמיר את דתם. על כל אלה נגזר עליו עונש מוות, עונש שהומר במאסר לכל ימי חייו.

אשתו של הרב, שכל פשעה היה שניסתה להימלט מאנסבך לפרנקפורט ולגייס אמצעים כדי לשחרר את בעלה, נתפסה ונעצרה. הדוכס הנעלב, שביקש להתנקם בה על שניסתה לפנות לסמכות משפטית גבוהה יותר – בית המשפט הקיסרי – הצליח לגרום להחרמתו של כל הרכוש המועט שנותר לה לאחר כליאתו של בעלה, אם כי האישה עצמה השתחררה לאחר מעצר קצר אך משפיל.

העיר אנסבך צילום: שאטרסטוק

העיר אנסבך
צילום: שאטרסטוק

 בחסדי הגויים

ספרו של גת מלא ציטוטים ופרטים ממהלכים משפטיים, תגליות וגילויים של מסמכים, ספרים וחומר כתוב אחר מארכיונים בגרמניה. ארכיונים, שגם אחרי ארבע מאות שנים וכל התהפוכות והקטסטרופות שהתחוללו בינתיים עוד משמרים פרוטוקולים ואפילו חלק מספריו של הרב צבי־הירש פרנקל.

ניכר בספר מאמץ רב לשוות לדברים אופי נגיש ומושך, להפוך את הסיפור ההיסטורי – המשופע בקנוניות ותככים, שנאות וקנאות, טיפוסים מפוקפקים, הלשנות ואפילו רמזים להוללות מינית – לסיפור מרתק ומותח המיועד לקהל הרחב. ברור ששם הספר נבחר למטרה זו – למרות שיש בשם יותר משמץ של הטעיה. למרות כל המאמצים, מסתבר שהצרכים המקצועיים של ההיסטוריון פוגמים במימוש המטרה השיווקית הזאת: הספר משופע בציטוטים מתישים ממסמכים כגון הפרוטוקולים של המשפטים שנערכו לאחים ולאשת הרב, בפירוט מדוקדק של המקורות שמתוכם נאסף המידע ובסיפורי־משנה על דמויות שהן מעניינות־כשלעצמן, אבל שוליות לסיפור המרכזי.

גם העימוד והגרפיקה שנבחרו אינם מחמיאים לעינו של הקורא. ייתכן שעריכה ספרותית נוספת ושיפור העיצוב היו מצליחים לחזק את היסוד הסיפורי ולהפוך את הספר למושך יותר. אבל מי שמוכן להתאמץ קצת, ואולי אפילו להצטייד בעט־סימון או בעפרון, ימצא בספר תמונה מעניינת של אנשים ואירועים, שממחישים את חיי היהודים במקומות ובזמנים מן העבר, וכל זה טובל בלחלוחית של אנושיות על כל צדדיה (ובעיקר הצדדים הרעים והמזיקים).

לעתים מתעורר תוך כדי קריאה רצון להזהיר את גיבורי הסיפור שלא ישכחו מה שכל כך ברור: שככל שמעמדם רם ונישא, אוצרם מלא, כוחם רב, ואוזנם של השליטים כרויה למוצא פיהם ולעצותיהם – בסופו של דבר הם רק "יהודי חסות". חסרי ביטחון בחברה נוצרית ותלויים כעלה נידף בחסדי הגויים, נסבלים בקושי, במקרה הטוב, ושנואים ונרדפים במקרה הרע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון פקודי תשע"ד - 864, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: