יש גבול | דוד מ' פויכטונגר

קביעת גבולות ארץ ישראל היא לא רק עניין גיאוגרפי אלא גם שיקוף של תודעה קבוצתית. מחקר היסטורי נוגע בשאלות אקטואליות של זהות, הלכה ופוליטיקה

בין גבולות

תחומי ארץ־ישראל בתודעה היהודית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד

אייל בן אליהו

יד יצחק בן־צבי

זהותו של מרחב פיזי־גיאוגרפי מוגדרת על ידי הגבולות התוחמים אותו. זהותו של האדם נבחנת – בין השאר – באמצעות גבולות הממשק בינו לבין החברה שבה הוא נפגש. מקובל להניח כי כל אחת מזהויות אלו, הפיזית והאנושית, עומדת בפני עצמה. ספרו של ד"ר אייל בן אליהו, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, דווקא מנסה לקשור ואף לפתח סוג של קשרי תלות ביניהן. הנחת היסוד שלו היא כי קיים פער בין התיאור המפורט של גבולות ארץ ישראל במקרא ובספרות חז"ל לקביעת הגבולות בפועל, היות שהסוגיה הייתה נתונה לוויכוח ולפרשנויות שונות הנוגעות לזיהוי המקומות בשטח הנתון.

בן אליהו מבקש לבחון כיצד גבולותיה הפיזיים של ארץ ישראל, כמתואר במקרא, בספרות בית שני ובספרות חז"ל, השפיעו על עיצוב תודעתה הרוחנית וההלכתית של החברה היהודית בארץ ישראל (כקבוצה אתנית ולאומית). טענתו היא כי במקום שבו תיאור הגבולות בכתובים היה מעורפל ומטושטש עיצבו חז"ל את ההלכה בנושאים הנוגעים למרחב הפיזי בהתאמה לפריסת ההתיישבות היהודית באותה התקופה.

במילים אחרות, לא רק שזהות הקבוצה (הנשענת בין השאר על הזיכרון הקולקטיבי הלאומי) הופכת את ארץ ישראל ממרחב ל"מקום", אלא מתקיים גם עיקרון רפלקטיבי שלפיו המקום מגדיר מחדש תודעה מכיוון "שיש להתחשב בעובדה שבמקרא עצמו משוקעות כמה מערכות גבול שונות זו מזו. ריבוי מערכות גבול שונות יוצר תודעה מורכבת של תחומי הארץ לכל מי שתשתית תודעתו נשענת על המקרא" (עמ' 285). כך למשל באים הדברים לידי ביטוי בשימוש בשמות "יהודאי"/"ישראל" לכינוי זהותו של המרחב הטריטוריאלי שבו התיישבה הקבוצה האתנית היהודית (עמ' 259–284).

באמצעות טענה זו חורז בן אליהו את ספרות המקרא, ספרות ימי בית שני וספרות חז"ל. הוא אינו פוסח על כתביו של יוספוס ובמעבר מספרות בית שני לספרות חז"ל אף מצביע על הפער שבין האחרונה למקורות הנצרות (במיוחד בעיצובם על ידי פאולוס). ממצאיו של בן אליהו מגלים כי כל חיבור שהתייחס אל גבולותיה של ארץ ישראל הוא למעשה שיקוף של עיצוב המרחב על פי "המפה המנטלית" שבה מחזיק המחבר.

מפה זו מסמנת ומבחינה למשל בין מרכז לשוליים, בין הקדוש לפחות קדוש, בין הטהור לטמא, וכל זאת בהסתמך על תודעתו של מתאר המפה. מסקנתו של בן אליהו היא כי האובייקטיבי הופך להיות סובייקטיבי. לאמור, הגבול הפיזי הופך להיות גבול תודעתי; ה"מרחב" ו"החלל" הופכים להיות "מקום" מוגדר ומתוחם. שאלת גבולות הארץ הופכת משאלה עובדתית גיאו־פוליטית לשאלה תודעתית־אידיאולוגית.

היישוב קובע את הגבולות ההלכתיים. ארץ ישראל המקראית

היישוב קובע את הגבולות ההלכתיים. ארץ ישראל המקראית

שיח הזהות

מחקרו של בן אליהו משתרע מתקופת שיבת ציון עד תקופת התלמוד. תקופה שבה מושג "הלאומיות" איננו קיים – בוודאי לא במשמעותו המודרנית. לפיכך, עיסוקו של בן אליהו בשאלת האתניות והלאומיות, שמוקד בחינתה הוא למן המאה ה־19, בתקופה כה מוקדמת, עלול להביאו לגלישה במדרון החלקלק של סכנת האנכרוניזם. בן אליהו ער לסכנה זו, ובפרק הראשון, המבוא התיאורטי לספר, הוא סוקר את המושגים המרכזיים הבונים את תודעתה של הקבוצה ואשר בהם ייעשה שימוש במחקר (האתנוס, "המפה המנטלית", זיכרון קולקטיבי), ובסופה של הסקירה הוא מציג בקצרה את האסכולות השונות בחקר הלאומיות המודרנית.

בן אליהו רואה עצמו כחלק מפולמוס החוקרים העוסקים בשאלת קיומה של תופעת הלאומיות בימי בית שני, כאשר מושג הלאומיות שבו הוא משתמש נשען על טענתו של החוקר אנתוני סמית, שלפיה הזיקה לטריטוריה היא אחד הרכיבים ההופכים קבוצה ממעמד של קבוצה אתנית ללאום (עמ' 26–29).

חרף עיסוקו של הספר בתקופה קדומה, הרי שלממצאיו (החתרניים?) יכולה להיות תרומה רבה לשיח המתקיים כיום בחברה הישראלית בשלושה מישורים.

שיח הזהות – כאמור, בן אליהו מצביע על מפגש של שני מרכיבי זהות – פיזי ורוחני – ביחס לארץ ישראל. פרופ' אלה בלפר, בספרה "זהות כפולה" (אוניברסיטת בר־אילן, 2004), בחנה את שאלת הזהות היהודית המודרנית דרך היחס לפוליטיקה ולמוסדות השלטון. לטענתה של בלפר, זהותו של היהודי נעה בין שני "מפתחות", שני סוגים של יחס לרעיון הפוליטיקה – המפתח הארצי והמפתח הרוחני.

בעוד המפתח הארצי מקדש את רעיון הלאומיות, הריבונות האנושית והמוסדות הפוליטיים ורואה בהם אידיאל, המפתח הרוחני, מנגד, דוחה אותם ומדגיש את הנופך המיסטי־רוחני ביחס אליהם. שני המפתחות מקיימים מערכת יחסים דיאלקטית. המתח ביניהם הוא הבסיס לקיומן של זהויות יהודיות שונות. אין אפשרות להיעלמותו של מפתח אחד או "בליעתו" על ידי האחר. היעדרו של אחד המפתחות יוצר זהות אחרת המוּצֵאת אל מחוץ למעגל הזהות היהודית.

טענתו של בן אליהו מעניקה נדבך חשוב נוסף לעקרון המפתחות שטוותה בלפר. לדוגמה, בפרק העוסק ביחס הנצרות לארץ ישראל וגבולותיה מראה בן אליהו כיצד נעו מקורותיה של הנצרות מהספרות הסינופטית, המאזכרת מקומות גיאוגרפיים (כל ספר בדגשים שלו), למעשיו של פאולוס ב"מעשי השליחים" המתאפיינים כראשיתה של תפיסה אוניברסליסטית שאינה מכירה בגבולות הפיזיים הממשיים: "האיגרות הפאוליניות מפקיעות את הארץ הפיזית התחומה בגבולות ומציגות את הארץ כסימבול רוחני שמיימי" (עמ' 147). הנה כי כן, לא רק בזירה התיאולוגית של עקרון השילוש, אלא גם ביחס – ואולי נכון לומר בהעדר היחס – לגבולות ארץ ישראל מוצאת עצמה הנצרות מחוץ לגבולות הזהות היהודית בדחותה לחלוטין את המפתח הארצי־פוליטי ובאחיזתה האולטימטיבית במפתח הרוחני.

דוגמה נוספת, אחת מני רבות, לחיתוך העדין בין שני מרכיבי הזהות, היא מבט משווה מרתק בין תיאור מותו של משה בחיבור "קדמוניות המקרא" לעומת התיאור בספר דברים (עמ' 130). יפים הדברים גם להבחנה בין מרחב הטומאה למקום הטהרה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרק "טומאת ארץ העמים" (עמ' 237–258). נמצא אפוא שגם אם מחקרו של בן אליהו יוצא לאור עשר שנים לאחר ספרה של בלפר, הרי שבעצם העיסוק בתקופה קדומה יותר משלים מחקרו תשתית ראויה ומבוססת שהייתה חסרה עד היום.

הלכה ופוליטיקה

גם בשדה ההלכתי ניכר כי ממצאיו של בן אליהו יכולים להתברר כאקטואליים עד מאוד. במחקרו מסמן בן אליהו את החפיפה בין המרחב הגיאוגרפי למרחב ההלכתי. לאמור, מקום היישוב היהודי הוא זה אשר קובע את גבולות ההכלה ההלכתיים. גבולות הארץ תוחמים את המרחב ויוצקים לתוכו את חיוב המצוות התלויות בארץ, כפי שעולה מניתוח משנת "שלוש הארצות". לדעת בן אליהו "התחום הקובע להכללת אזור או אתר בארץ ישראל, החייב באופן מלא במצוות התלויות בארץ, הוא היותו תחום שיהודים ישבו בו".

הקביעה ההלכתית שלפיה הזיקה למקום נקבעת דווקא על פי קריטריון "שהחזיקו בו עולי בבל" מלמדת "על האופן שבו נתפסה הזהות הלאומית היהודית: היהדות הצרופה היא תולדה של שבי ציון, אלה שלא נטמאו בשכניהם ושמרו על טהרת ייחוסם" (עמ' 159). רעיון החפיפה בין המרחב הגיאוגרפי למרחב ההלכתי עולה גם ממחקרו של אמיר משיח שיצא לא מכבר ("תפיסת הריבונות של מדינת ישראל בפסיקתו של הרב שלמה זלמן אוירבך", בספר "ההלכה – הקשרים רעיוניים ואידיאולוגיים גלויים וסמויים", בעריכת אבינעם רוזנק, מאגנס וון־ליר, 2012, עמ' 115–132).

משיח מראה רמזים לכך שהגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הכיר בממד הריבוני־אזרחי (החילוני!) של מדינת ישראל כרכיב משמעותי בקביעת ההלכה (לדוגמה: המסגרת העירונית של ירושלים קובעת מתי יציינו את חג הפורים בכל שכונותיה, או קביעת מעמדה של העיר אילת לעניין קריאת המגילה בשושן פורים על בסיס גבולות הריבונות של המדינה). מסקנתו המעניינת של משיח היא "כי הרב נתן למדינה החילונית סמכות לקבוע את גבולות ארץ ישראל לעניין ההלכה, כקידוש הארץ בידי עולי מצרים או עולי בבל. חידוש עקרוני כזה של הענקת סמכות הלכתית למדינת ישראל שאינה פועלת על פי אמות המידה של ההלכה היהודית אינו בנמצא אצל אף פוסק מתקופתו של הרשז"א בחברה שבה חי ופעל".

כפי שעולה אפוא מהדברים, ממצאיו של בן אליהו בדבר שאלת החפיפה בין ההלכה למקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה שהספר דן בה עולים בקנה אחד עם שאלות הלכתיות אקטואליות הנוגעות לשאלת היחס בין ההלכה למרחב הגיאוגרפי.

הדברים יפים גם למרחב האידיאולוגי־מדיני. הגדרת מקומה של מדינת ישראל היום, באמצעות גבולות ברורים, עדיין חסרה. למעט גבולותיה במערב ובצפון, הרי ששאלת הגבולות במזרח ובדרום טרם נפתרה. חיבורו של בן אליהו עשוי להכניס ממד עומק נוסף בשאלות האקטואליות והרלוונטיות להיום: האם גבולות הארץ נקבעים על פי גושי ההתיישבות במועד הקביעה? האם על פי ההבטחה הא־לוהית הנתונה לפרשנות של חכמים? האם על פי החלת הריבונות הממלכתית (החילונית), גם בהיעדר התיישבות? נדמה לי ששאלות אלו מקבלות משמעות רבה ועמוקה דווקא דרך העלאתם על סדר יומם של חז"ל.

חיבורו של ד"ר בן אליהו ניכר בעיון דקדקני ויסודי במקורות רבים ובסקירה של הספרות המחקרית השונה בנוגע לזיהוים של המקומות. דומה שהמחקר אינו מהווה רק תרומה למחקר ההיסטורי, אלא בכוחו לתרום גם לשדה מחשבת ההלכה ולשיח הפוליטי־אידיאולוגי שכל כך אקטואליים ורלוונטיים להיום. שהרי "דעת המקום", שנקבעה על פי תחימת המרחב (לאור המפה המנטלית של מחברהּ, כאמור), הופכת להיות קנה מידה משמעותי ליצירתה ובעיקר לזהותה של "דעת קהל".

ד"ר דוד פויכטונגר הוא מחנך בתיכון הרטמן, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מלמד בישיבת ההסדר "מחניים" ועומד בראש החוג להוראת אזרחות במכללת הרצוג (בהקמה)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: