גסיסתה של הרוח | בכל סרלואי

דמותה השקופה של צעירה המגיעה ללמוד בעיר הגדולה, בעולם זר ומנוכר, מייצגת את התפוררותה של אמריקה. ארץ האפשרויות המוגבלות בדרך אל האושר

שער המדרגות

לורי מור

מאנגלית: גיל שמר

מחברות לספרות, 2014, 316 עמ'

לקראת שליש הספר, שוהה הגיבורה טאסי קלטג'ין במלון זול. מתוך שעמום היא פותחת תנ"ך, המצוי ליד המיטה בבתי מלון בארה"ב, וקוראת בו. היא מתחילה בבראשית, ומעניקה פרשנות משלה למוזרות וליופי שבסיפור הבריאה: "אולי לאלוהים לא היה מגיה, עד, נגיד, היום הארבעים ושבעה, אבל עד אז כבר קרו כל מיני דברים משונים. אולי הוא באמת היה לגמרי לבדו עד אז, והוא המציא דברים ומיד אחר כך שכח מה הוא כבר המציא. נשים מתו וקמו לתחייה וילדו תינוקות ואז לא יכלו ללדת, ואז האָמות (משרתות, אומנות הילדים, ב"ס) שלהן ילדו במקומן…".

אלוהים, כמו כל סופר, נזקק למגיה מפני הטעויות שהוא עצמו עושה בכתיבה שלו, אבל שלא כמו רוב הסופרים, לא זוכה לכך. העולם נידון לאקראיות ולשכחה, כמו אם היולדת וזונחת את פרי בטנה. בני האדם מחפשים נפש שתגדל אותם, מחפשים אם, ולרוב לא זוכים לכך אלא מגודלים בידיה הפושרות והאדישות של אומנת. בסיפור האנושי הגדול שבו מצאו אנשים דת ומשמעות מוצאת טאסי אקראיות, חידלון והעדר יד הורית מכוונת. באופן השונה שבו היא קוראת מהמקובל את סיפור הבריאה, היא מעניקה הזרה לכל הכרת המציאות המוכרת.

מראה חסרת רחמים

הזרות היא המאפיין החזק ביותר בחייה של טאסי, והיא מאפיין פנימי ולא חיצוני. לכאורה, זוהי נערה שיש לה הכול. היא בת להורים חקלאים מן המערב התיכון, שמתמחים בגידול תפוחי אדמה אניני טעם למסעדות אורגניות. יש לה אב חרוץ, אם יהודייה (היהדות, כמו הנצרות בספר, היא משהו מוזר ולא מובן כמו צללים מעל מיטה של תינוק) ואח צעיר. היא נוסעת לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה, ומוצאת עבודה כאומנת למשפחה שעוד אין לה תינוק – הם מבוגרים מכדי ללדת בעצמם, ומעוניינים לאמץ.

היא יוצרת קשר מהוסס עם שרה, אשת קריירה שיש לה מסעדה מצליחה ונחושה להיות אם, ומלווה אותה בתהליך הטכני עד זעזוע של אימוץ תינוק. שרה מעדיפה בתחילה תינוק לבן, אך כאשר הקשר שלה עם האם ההרה עולה על שרטון היא מאמצת תינוקת צבעונית, בת לאם לבנה ואב שחור. טאסי מטפלת בתינוקת ונשבית בקסמה, ומגלה את המוזרות הרבה בחייהם של שרה ובעלה. בין המעסיקה לעובדת נוצר קשר מנוכר ואף אירוני: אביה של טאסי מגדל את תפוחי האדמה המוגשים במסעדה של שרה, וטאסי מגדלת את בִּתה המאומצת של שרה, מכיוון שהיא עסוקה בקריירה שלה מכדי לטפל בה.

כל זה יכול להיראות כהגיוני ואף מרגש למדי, אבל כוחה של מור הוא ביצירת מראה חסרת רחמים ועם זאת מעוותת של המציאות. נראה שהדמויות חיות כמו דגים באקווריום – רואות הכול, אך אינן מסוגלות להשמיע קול או לתקשר עם זולתן. המאורעות נראים כתלושים, צומחים בסמיכות לא מובנת זה לאחר זה, למרות שהם כתובים בסדרם הכרונולוגי. העולם של טאסי, שרה ומרי אמה – התינוקת המשוועת לאהבה ובית – הוא עולם פריק ושביר ביותר, שהמאורעות הקטנים והגדולים עשויים למוטט אותו כליל.

הספר קשה לקריאה מכיוון שהוא עמוס במילים ובתיאורים, דק אבחנה אך דל ברגשות, והפער הזה – הפוסט מודרניסטי כל כך – יוצר מועקה. צריך הרבה מילים כדי לתאר ריקנות בעומק כזה. מור מרחיבה את היריעה ויוצרת אפוס בזעיר אנפין של מדינה ענקית המורכבת מיחידים זעירים ובודדים החיים בריק מבהיל ונאבקים במגבלות קיום עזות, בעיקר אלה של עצמם. למעשה, היא הופכת את התפיסה האמריקנית המקובלת ביחס לעצמה: אמריקה הופכת מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבילה כל אפשרות. לגיבוריה יש הכול, מלבד הסיכוי לאושר.

לגיבוריה יש הכול, מלבד הסיכוי לאושר. ניו יורק, אמריקה צילום: שאטרסטוק

לגיבוריה יש הכול, מלבד הסיכוי לאושר. ניו יורק, אמריקה
צילום: שאטרסטוק

הגזענות החדשה

הספר, המסופר מנקודת מבטה הרגישה של גיבורה בת עשרים, שרואה הכול אבל אין לה דבר, מזכיר ספר אחר העוסק בחייה של עיירה דרומית קטנה ונוגע בגזענות ותוצאותיה. ב"אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, מתארת גיבורה כבת שמונה, סקאוט, אף היא ילידת הדרום, את סיפור הגזענות כלפי השחורים בעיר שבה היא חיה באלבמה. לבחירה הזו יש משמעות, מכיוון שעל פי הסופרת אפילו ילדה קטנה, בעלת השקפת עולם תמימה ונאיבית, יכולה להבין עולם מורכב שיש בו מתחים ואפילו אונס. הגזענות נוראה כל כך, שאפילו אדם צעיר מאוד יכול להבין אותה.

אבל מאז חלפו עשרות שנות פוסט מודרניזם. אמריקה כבר אינה ילדה קטנה אלא אישה צעירה, שחוטי חייה נפרמים בזה אחר זה. סיפור הגזענות, שנראה כה פשוט בשנות העשרים והשלושים, נעשה למסובך ומסוכן. אל הגזענות שבין השחורים ללבנים מצטרף החשד כלפי המוסלמים, והיחס לשחור נעשה היחס לאחר, וכמוהו גם היחס לאדם הלבן הנושא עמו תינוק שחור.

את מקומה של סקאוט התמימה ומלאת הרגש תופסת טאסי – אישה צעירה, משכילה ונעדרת כל חיבור לסובב אותה. היא שומרת על ילדים שחורים הגדלים אצל משפחות לבנות, ושומעת, כמו ברעשים סטאטיים המגיעים מן החלל החיצון, כיצד הוריהם דנים בבעיית הגזענות כלפי ילדיהם, כלפי עצמם, ובתוך כך מגלים גזענות מופלגת כלפי אחרים. הסיפור הזה, שלא כמו ב"אל תיגע בזמיר", אינו מעורר בנו חמלה והזדהות אלא תחושת חרדה אינסטינקטיבית של הרגע שלפני הנפילה לתהום.

אבל זוהי אינה נקודת הדמיון היחידה בין שני הספרים. בתוך העולם רוחש הטוב של "אל תיגע בזמיר" מבעבעת התהום המפלצתית של ההתעללות בבית משפחת רדלי. בית השכנים המהוגן הוא לא פחות מגיהינום לזה שלכוד בו. גם ב"שער המדרגות" מתגלה עולם מהוגן שבו שוכנות מפלצות איומות, אך הזוועה לא מתרחשת בביתם של אחרים אלא בבית המוכר שבו עובדת טאסי. בזמן שבו הגיבורים באים על עונשם לא מתעוררת בנו חמלה כלפי הנפשות הפגומות שמולידות את האסון ונאלצות לחיות איתו, אלא כלפינו שצופים בכל הסבל הזה. אנו נותרים אילמים וחסרי דיבור.

מציאות אדישה ומפורקת

על פי הספר, טרגדיות הן מותרות שמספרת לעצמה חברת השפע, אבל אין להן ערך מוסרי. "שער המדרגות" הוא ללא ספק טרגדיה, אך סבלם של גיבוריו חסר פאתוס ואינו מעורר בנו הזדהות, השראה או אישור מחדש של הערכים שאנו מאמינים בהם. אין בו מוסר השכל מלבד החידלון. הקורא נשאר ללא קתרזיס, בלב שבור; כל אחר – גם זה האמור להיות קרוב ביותר מתוקף משפחה או ניסיון לידידות – הוא הגיהינום, מכיוון שהוא נשאר אחר ולא נוצר עמו כל מגע.

וכך נוצר פער בין קולה של הדוברת בספר לקולה של הסופרת. טאסי הגיבורה, כמעט שאינה דמות בספר. היא שקופה בעיני אחרים ועצמה, היא רואה ואינה נראית כמעט. אין לה שום יומרה או רצון מלבד ההישארות בחייה, שבהם היא נעה כמעט בכוח האינרציה. ועם זאת, הסיפור שמסופר מנקודת מבטה כתוב בכוח ובמלאות, בדקות אבחנה וברגישות מעוררת התפעלות.

 טאסי, למרות האפיון הדק שלה, אינה דמות ממשית. היא מייצגת של דור, של עולם שלם. במידה רבה היא עשויה במתכונת דמות שקופה ורואת־כול ברומן אמריקני גדול אחר. ב"גטסבי הגדול" של פיצג'רלד צופה ניק בעולם שמתפרק מערכיו המוסריים. ב"שער המדרגות" מתארת טאסי כיצד מאבד דור שלם את כוח החיים של עצמו.

שני הספרים כתובים היטב, ביד אמן בוטחת, ויוצרים פער שאין לשאתו בין העולם המתפורר שאותו הם מתארים לדקות התיאור של המתארים אותו. אבל בעוד שב"גטסבי הגדול" קיימת אמונה מסוימת ברגשות האנושיים הבסיסיים כמו אהבת אם והתשוקה בין גברים ונשים, ב"שער המדרגות" לא נשאר דבר מלבד כוח התיאור. המציאות לא רק התפרקה מכל ערכיה, אלא אף מהידיעה כי ישנן ממשויות ברורות, שקיומן אינו תלוי בתקופה משתנה. כל שנותר הוא לכתוב זאת, בכתיבה יפהפייה, המזכירה נגינה בנבל בעוד העולם המערבי עולה לא באש המכלה, אלא בקרח האדישות.

קץ החלום

לורי מור כותבת את דיוקנה הלא הרואי של אמריקה שלאחר אחד עשר בספטמבר. ימים ספורים לאחר שמתגייס אחיה הצעיר לשירות צבאי באפגניסטן, צופה טאסי יחד עם הוריה בזיקוקים לכבוד ארבעה ביולי הראשון מאז הפיגוע במגדלי התאומים. במקום שהמפגן יעורר בה התרגשות או רגשות פטריוטיים, היא תוהה לעצמה מדוע היה נורא כל כך לאבותיה האמריקניים להישאר תחת עול מלכות אנגליה. לאורך למעלה ממאתיים שנה של ספרות אמריקנית לא נשאלה שאלת כפירה כזו; יותר משהיא מייצגת שאלה היסטורית היא מציגה את דיוקנה של חברה שהתפרקה באופן יסודי מכל אמונותיה וערכיה.

היסטוריון צבאי ישראלי אמר פעם שלו היו קציני המודיעין הישראלים קוראים את הספרות והעיתונות של קהיר, הייתה נחסכת מהם מכת ההלם של מלחמת יום כיפור. הקריאה ב"שער המדרגות" מעניקה הלם מן הסוג הזה ביחס לארצות הברית.

הרומן "מסחרר", כפי שתואר על גבי כריכתו, אך לא משום שהוא נושא את הקורא לגבהים, אלא משום שהוא מתיש אותו כמו לאחר יום ארוך של עייפות וחולי. הקריאה בו קשה אך מתגמלת. אפשר לקבוע במידה רבה של ביטחון כי זהו ספר חשוב, שיקבע את מקומו בספרות האנגלית, משום שהוא מתאר באומץ חד כסכין את גסיסתה של הרוח הקודמת לקריסת הגוף של אמריקה – קיצו של חלום גדול, ושל אלה שהאמינו בו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון פקודי תשע"ד - 864, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: