בין אדנות למחויבות | שלום רוזנברג

הגישה המיסטית לטבע עומדת לכאורה בסתירה לגישה הטכנולוגית, אך התורה קוראת לאיזון. עוד על דרך האמצע

את רשימתי הקודמת הקדשתי לסוגיית דרך האמצע. היום מבקש אני לחזור לסוגיה זאת ולדון דרכה באחת הדילמות המיוחדות של דורנו, הבעיה האקולוגית. אך ללא פוליטיקה אי אפשר והיא תביא אותנו שוב לבעיות נוסח הפיל והבעיה היהודית.

בשנות השבעים של המאה שעברה נטען על ידי לין ווייט (Lynn White Jr) ו"ידידנו" ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee), שהמונותיאיזם המקראי הוא האחראי למשבר האקולוגי הפוקד את האדמה. הלוא הפסוק – הם ושכמותם מדגישים – צועק במפורש ובמלוא העוצמה: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה". בכך ניתנה רשות לאדם לנהוג בטבע ככובש, כרודן ללא מצרים.

מסביב לטענה זאת נבנתה מסכת תיאולוגית שלמה. כשהא־ל המקראי מצוי מחוץ לטבע ומעליו, הטבע חדל להיות קדוש והופך פגיע. כאלטרנטיבה למהפכה המקראית, מועמד מעתה אידיאל של חזרה רומנטית לגישה האלילית ששמרה על חורשות שבהן התגוררו רוחות או אלים.

 מי שמחפש ביטוי גראפי לרומנטיקה זאת יכול למצוא אותה בלבוש פוסט־מודרני ובשלושה ממדים בסרט Avatar. בפלנטה שבה העלילה מתרחשת יש שלושה עצים קדושים בעלי תכונות מיסטיות. בני עולמנו המגיעים לאותה פלנטה מתכוונים לחפור מתחת לחשוּב בין עצים אלה, ומתוך כך להרוס לחלוטין את עולם החיים של אחד השבטים הילידים באותו עולם. חפירה זאת צריכה להיעשות בעקבות הצורך במתכת מיוחדת במינה המצויה דווקא שם. הקונפליקט בין הטכנולוגיה לבין הטבע הקדוש בא כאן לידי ביטוי במעין סינתזה בין המדע הבדיוני לבין המיתולוגיה הפרימיטיבית ביותר.

נקודת משען

לכאורה גישה מיסטית לטבע נמצאת בסתירה לגישה הטכנולוגית הנולדת משלטון האדם ורודנותו. אלא שהמציאות מסובכת הרבה יותר. אמנם כן, התורה מברכת אותנו "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ", ואולי אפילו מצווה עלינו זאת, כדי שנוכל להתגבר על האיומים של הטבע, מהצונאמי ועד לבצורת, מהרעב ועד לדבר. אולם הרואים ב"וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" ביטוי שלם ליחסו של המונותיאיזם הישראלי לטבע עושים עוול חמור למקרא. היא אופיינית לבעלי השקפה נוצרית, שקיבלה חלק מהערכים ההגותיים של המקרא אך ביטלה לחלוטין את המצוות, וממילא את משמעותן. מתוך כך הם היו עיוורים וחירשים לאיזונים שבאו לידי ביטוי בשפה ההלכתית.

האמנם ניתן להתעלם מאיסורי "בל תשחית" וצער בעלי חיים, מההתנגדות לציד, מהכבוד לדם, מאיסור הכלאיים והשעטנז, מהמצוות הכרוכות בשבת ובשמיטה, משילוח הקן וכו'? האדם אינו אדון על העולם. "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה) אומר הקב"ה, ומאדנות זאת נובעים הגבולות לכיבושיו של האדם ויצירת מחויבות כלפי הטבע שמתחתיו.

אך לא רק כלפי הטבע. בצדק אמר ארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואוכל להזיז את העולם". כמובן נקודת משען מחוץ לעולם. ציור מופלא של המנוף ושל המוסר. בעולם החי שולט חוק הג'ונגל, הטבע אדיש לטוב ולרע המוסרי, העולם פועל לפי חוקיו העיוורים. דווקא בקב"ה המצוי מחוץ לעולם ולכלליו, ניתן למצוא נקודת משען שיכולה להוות עבור האדם קנה מידה מוסרי, מנוף שיזיז את מנהגו של הטבע, ויכריז "וגר זאב עם כבש".

אידיאל גן העדן

האמצע אינו אמצע גיאומטרי. הוא האפשרות לנקוט פעם דרך זו ופעם דרך זו. האמצע בין דוושת התאוצה לבין דוושת הבלימה אינו רק מהירות ממוצעת, אלא החכמה והיכולת להשתמש פעם בזו ופעם בזו במלוא העוצמה. כך מאמין אני כטבעוני וכצמחוני שאסור לפטם באופן אכזרי אווזים, אך עלינו לאפשר ניסויים רפואיים בבעלי חיים, תוך ניסיון למעט באופן מקסימלי ואולי אף מוחלט את הצער הנגרם להם.

אף הקיצוני ביותר בשמירת הסביבה והבריאות חייב להיות מודע שדרכו הנכונה התאפשרה רק בעקבות ניצחונות המדע והטכנולוגיה, בעדשות ובשיניים שהושתלו בו, בקוצב הלב ובמסמרים שברגלו וכדומה. אלא שגם על הטכנולוגיה מאיימת שחיתות הרודן. יחד עם "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" העמידה התורה את גן העדן כאידיאל, וקבעה שם את ייעודו של האדם: "וַיִּקַּח ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). האדם אינו בעל הגן אלא – כדוגמת נח – מי שחייב להגן על בעלי החיים העומדים בפני סכנת כליה, ואף ליצור תיבת הצלה חדשה, שתציל את הטבע מההשחתה שאולי האדם עצמו עלול להמיט עליה.

בגן העדן, העולם האידיאלי, יש הרמוניה בין האדם לטבע. אין חיה טורפת חיה, ואין בו אכילת בשר. לדעתי אין שם אפילו השחתת הצומח. העץ נותן לאדם את פריו, במעין מעשה חסד. העץ נותן חיים ונשאר בחיים. לא כירקות וכתבואות שהאדם עתיד לגדל אחרי הגירוש, שאותם הוא מכלה בשעת הקציר. "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן… בְּרִית עוֹלָם". הקשת היא סמל הברית שהקב"ה כרת עם האדם: "אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם" (בראשית ט, ט), אך גם עם בעלי החיים: "וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם" (ט, י), ואף עם הטבע עצמו, "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר… לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב). הקב"ה כרת ברית עם האדם והטבע. הטבע לא יהרוס את האדם. אך אולי אל נהיה בטוחים שהאדם לא יביא מבול של אש על האדמה ועל החי, או אולי יהרוס את החיים בחצים המורעלים שבאשפתו, ואשפה תרתי משמע!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: