אדם שמתפלל כל הזמן | עמיחי חסון

הרב רז הרטמן מוליך את קהילתו אל השיר שבתפילה, מוציא דיסק ומספר על המנגינות שבאות אליו ועל ההיכרות הקרובה עם הרב קרליבך

בלילות שבת, נחלאות נראית כמו שטיבל אחד גדול ונשמעת כמו מערכת הגברה שיצאה מדעתה; מכל סמטה עולה לו איזה ניגון, קדיש, דרשה. חסידים, אוּרְפָלִים, ליטאים וקול שירת נשים מתערבבים להם כולם לתוך קלישאה של מדריכי תיירים שמתבררת כנכונה. שבת אחרי שבת.

ואחרי שכולם כבר סיימו להתפלל, והגבאים סגרו את המנעולים של בתי הכנסת בארבעים מפתחות שונים, וקולות הרחוב מלמדים שכולם ספונים בבתיהם ואוחזים איפה שהוא בין שלום עליכם והקידוש לבין ברכת המזון – קהילת "ואני תפילה" רק מסיימת את תפילת ערבית של ערב שבת. הרב רז הרטמן, רב הקהילה ואיש עם הדרת פנים ועיניים טובות, עומד ביציאה מבית הכסת ומברך אישית ב"שבת שלום" את המתפללים השונים. "כמעט כל סוג של ישראלי ניתן למצוא בנחלאות", אומר לי הרטמן בראיון הנערך בביתו המשקיף על השכונה ועל שוק מחנה יהודה, "המרכזיות של נחלאות יחד עם המגוון האנושי יוצרים אוירה של פתיחות, שעם כל קשייה – היא יקרה ואני מקווה שהיא תוכל להחזיק מעמד".

איך היית מתאר את הקהילה שנוצרה סביב המניין?

"זאת קהילה פתוחה ומגוונת, כאשר המכנה המשותף העיקרי שלה הוא הקשר לתפילה. ישנם אנשים שבאים לתפילה שהם יותר דתיים ושבלבושם אפילו 'דומים לחרדים', וכאלה שעוד מגדירים עצמם 'חילונים' או 'לא מוגדרים'. הכוח הוא ברצון להתחבר פנימית לתפילה, וכך למצוא אחדות מסוימת עם אנשים שהם שונים. הפתיחות מתבטאת גם בהרגשת שייכות של נשים, למשל, מכיוון שהמחיצה היא באמצע, וגם ספר התורה עובר לצד הנשים ויש תפילה שנקראת על ידי אישה לפני התפילה המסודרת. בכלל, ההרגשה היא שכולם מתפללים ושרים יחד. אנחנו מנסים ליצור מרחב שבו הקהילתיות נוצרת בתפילה ובהרגשה הפנימית, ולא על ידי הגדרה חיצונית".

כשסיימתי את הישיבה והגעתי לנחלאות חיפשתי מניין דומה למה שהכרתי בישיבה והגעתי ל"ואני תפילה". ובאמת העוצמות היו אותן עוצמות. אבל היום, כמה שנים אחרי, אני חייב להודות שזה קשה לי, לפעמים על סף חוסר סבלנות.

"היחס לתפילה שלנו, ובכלל לתפילה שהיא 'ארוכה' או בעלת תוכן, הוא תלוי – יש אנשים שהתגובה של חוסר הסבלנות שלהם נובעת ממצב מסוים בחיים: בזמנים מסוימים הם מוכנים להשקיע בתפילה ולהיפתח למרחב חדש, ובשלבים אחרים פחות. ויש גם אנשים עם מטען מסוים, שפיתחו את הציניות הישראלית בכל הנוגע לביטוי רוחני, ומעדיפים משהו שהוא יותר קצר ולעניין. הרבה פעמים חסרון הכוח 'לעמוד בתפילה' נובע משרירים רוחניים מנוונים, וצריך פתיחות ראשונית כדי להיפתח. אני חושב שתפילה אמורה להיות עם שירה – כך נובע מאמירה פשוטה בגמרא, וכך אני גם חווה. השירה פותחת את הקשר להרבה אנשים. מסיבה זו יש אצלנו קבוצה לא קטנה של דתל"שים, למשל, שמוצאים דרך מרחב התפילה מקום לחדש את ההתקשרות".

"עד הרב שלמה קרליבך לא הכרתי חיבור בין תורה למוזיקה". הרב רז הרטמן  צילום: תמיר פלצמן

"עד הרב שלמה קרליבך לא הכרתי חיבור בין תורה למוזיקה". הרב רז הרטמן
צילום: תמיר פלצמן

העניין הוא החיפוש

חוץ מלהוביל את הקהילה ולהעביר שיעורים ברחבי הארץ, הרב רז הרטמן הוא גם מוזיקאי. אלבום חדש שמאגד בתוכו ניגונים מהשנים האחרונות יוצא לאחרונה תחת השם "המקום שלי".

הרטמן נולד בשנת 1973 בירושלים, ומאז נדד ברחבי הארץ והעולם בעקבות עבודתם האקדמית של הוריו, פרופסורים לסוציולוגיה. את הבית שבו גדל הוא מגדיר "מסורתי, וזו הגדרה מסובכת כמו תמיד אצל ישראלים, אבל אפשר להגיד שהייתה בו שמירת כשרות וסוג של שמירת שבת". מגיל צעיר שאף להיות מוזיקאי קלאסי והלך על המסלול המקובל: פסנתר מגיל 6, לימודים באקדמיה למוזיקה, מבחנים (שכשלו) להשגת מעמד של "מוסיקאי מצטיין" בצה"ל (יחד עם חברו הטוב ללימודים באקדמיה, יונתן רזאל, שדווקא התקבל) ולבסוף דחיית שירות לטובת לימודי מוזיקה קלאסית באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס, "אבל כל הזמן הזה – תמיד היו געגועים עזים מאוד לארץ".

למרות הרקע הקלאסי שלך, צריך קצת להתאמץ בשביל לשמוע 'רשימו' ממנו בדיסק החדש, שהולך על הקונבנציות המקובלות של ז'אנר "המוזיקה היהודית".

"עד שפגשתי את הרב שלמה קרליבך הייתי מנגן כמעט רק מוזיקה קלאסית על פסנתר – וזה גם מה שהיינו שומעים בבית. הפגישה הראשונה עם הרב שלמה הייתה סביב האוניברסיטה בתחילת שנות התשעים. בגלל ששמרנו כשרות בבית באתי ל'הלל' (ארגון לסטודנטים יהודים בחו"ל, ע"ח) בקמפוס של האוניברסיטה לחפש אוכל כשר, אבל המפגש עם הרב שם – שהיה דמות מאוד מיוחדת – הדליק בי משהו שגרם לי להישאר ולא רק לאוכל, אלא גם לשבתות… דרכו שמעתי על הרב שלמה קרליבך ואחר כך גם האזנתי לקסטה שלו. מההתחלה הציגו לי אותו כ'דמות מורכבת'. הדברים הידועים: היחס לנשים והחיבוקים. אבל מה שהיה לי הכי מוזר הוא ששמעתי שבמהלך הקונצרטים שלו כולם מוחאים כפיים ורוקדים – ובמקום הקלאסי שאני בא ממנו מוחאים כפיים רק בסוף היצירה.

"יחד עם הרב של 'הלל' הגעתי ל'הפנינג חסידי' שהרב שלמה ערך באחד הבתים, משהו 'אינטימי' יחסית במונחים שלו, רק מאה איש. ההפנינג לא היה ממש הופעה, זה היה יותר לימוד עם שירים – וזה הפך לי את החיים לגמרי. אם רוב התהליכים בחיים קורים לאט, זה בא ממש ברגע אחד: מפגש עם אדם רוחני שנמצא במדרגה אחרת לגמרי, שנמצא עם הקב"ה לא כאיזה רעיון או דמות בתנ"ך אלא ממש חי עם הקב"ה. אחרי שלוש שעות של הופעה כבר הייתי במקום אחר, ובאותו הלילה הבנתי למה אנשים לוקחים סמים – למרות שאני אישית אף פעם לא ניסיתי. הבנתי את ההתעלות בהרגשה שאתה בעולם אחר, אבל גם הבנתי שאני לא צריך סמים בשביל להגיע לזה, כי הערב ראיתי דרך להגיע לזה בלעדיהם".

אתה מתאר את המפגש הזה כסוג של "הארה". מה קורה בבוקר שאחרי?

"לא הרבה, למען האמת. זה התניע את התהליך, שהיום למפרע אני יכול לקרוא לו תהליך של תשובה. מאז ראיתי את הרב שלמה חמש עשרה פעמים בערך, וגם בארץ ממש לפני שנפטר. כל פעם זה היה מחזק אצלי את התחושה שמה שאני מחפש זה רוחניות – וצריך להבין שאני כלל לא הכרתי את המושגים האלה עד אז. דרכו הבנתי שהמשמעות שבלהיות דתי היא מסע רוחני. זה לא בקטגוריות של 'אני שומר את זה, את זה אני לא שומר' – העניין הוא החיפוש. הרב שלמה הבהיר שזה לא כל כך פשוט, שלא מגדירים אנשים, שיש נשמה ושם המפגש האמיתי".

והניגון, המוזיקה, הם חלק מהכלים של המפגש הזה?

"עד הרב שלמה לא הכרתי חיבור בין תורה למוזיקה. והאמת היא שעדיין אני לא מכיר מישהו שעושה את זה כמו שהוא עשה. יש רבנים שגם עושים מוזיקה, ויש מוזיקאים שיש להם תורות – אבל מישהו שחי בזרימה אחת עם שני הדברים; את זה אני לא מכיר. אני לא יודע אם אני שם, אני עדיין קופץ. אצלו הכול היה ביחד – הלימוד והמוזיקה – הכול היה תפילה. גוונים של תפילה. הרב שלמה היה אדם שמתפלל כל הזמן".

הבושה היא פתח

אחרי שסיים את התואר האמריקני חזר הרטמן לצבא באיחור. שלוש שנים כמש"ק דת בגדוד שריון. "בהגדרות שטחיות כבר הייתי דתי", הוא אומר, "אפשר אולי להגיד שחשבתי את עצמי הרבה יותר דתי ממה שאני דתי היום. עדיין לא התחלתי לגדל פאות, אבל כבר יש לי זקן וכיפה – נדמה לי שרק בגלל המראה החיצוני שלי לקחו אותי להיות מש"ק דת, כי אני דווקא לא רציתי".

בתום השירות החל ללמוד במשך שש שנים בישיבה בבת עין (שם גם פגש את אשתו, ילידת ארה"ב, שלמדה במדרשה ביישוב), ודרך ראש הישיבה הרב נתן גרינברג פגש לראשונה את הרב מנחם פרומן. "כשעשינו את תוכנית הסמיכה לרבנות הוא נורא רצה שנכיר את הרב מנחם, והוא לקח אותנו לביתו בתקוע לשיעור באמצע הלילה. שמעתי קודם על הרב פרומן דרך התקשורת אבל תמיד הוא נתפס כ'משוגע הזה', מה גם שגדלתי בבית די ימני אז בוא נגיד שהוא לא היה השם הכי מוערך בבית… אבל ממש מהרגע הראשון של המפגש איתו הבנתי שזה משהו אחר לחלוטין".

מה תפס אותך אצל הרב מנחם פרומן?

"אני זוכר שאחד הדברים שתפסו אותי באותו הערב היה שאשתו והבת שלו נשארו ללמוד איתנו. אני הייתי בחור ישיבה וזה אמנם לא היה מזעזע – אבל בהחלט דבר חדש. אני זוכר שהוא פתח ליקוטי מוהר"ן ופשוט דפדף עד שנעצר על תורה קצרה ולימד אותה. מבחינתי זה היה שחזור של החוויה עם הרב שלמה, והייתי בהלם כי זה היה שנה אחרי שהוא נפטר ולא חשבתי שאפגוש דבר כזה שוב. משהו נפתח שם ולאט לאט התחלתי ללכת לשמוע אותו בהקשרים שונים, בבית שלו בתקוע ובירושלים. זה היה דבר גדול בשבילי, כי מאז שסיימתי את הישיבה הרגשתי שחסר לי רב. שאני רוצה להיות תלמיד עוד פעם – דווקא בגלל שאני רוב הזמן מלמד, להיות 'מקבל' במובן של תלמיד – ומהרב מנחם יכולתי לקבל את זה. וגם הרגשתי בושה ממנו".

בושה באיזה מובן?

"לא במובן השלילי, אלא שאני עומד מול אדם שהוא באמת בדרגת תורה ודרגת עבודה רוחנית אחרת. אנחנו הרבה פעם בורחים מהבושה, אבל הבושה היא פתח: אני יכול עכשיו ללמוד ולעבוד דרכה. היא מזכירה לנו שאנחנו לא מרכז העולם. הרב מנחם הפך להיות הרב שלי, עמדתי כשהוא נכנס לחדר. התקרבתי במיוחד בשנים האחרונות. אחרי שהתבררה המחלה התחיל משהו חדש אצל הרב מנחם, הוא התחיל להגשים חלום שהיה לו הרבה זמן בדבר תורה ושירה. כל שיעור השתלב עם מוזיקאים שבאו וזה יצר דו שיח נכון. גם אני ניגנתי פעם או פעמיים בערבים האלה, אבל כל הזמן הרגשתי גם בושה".

בהשראה של משהו

"המקום שלי", האלבום החדש והשלישי שהוא מוציא, מכיל בתוכו את שתי הדמויות הרבניות המשפיעות: הוא מחדש שיר אחד של ר' שלמה, ואילו לזכרו של הרב מנחם מוקדש שיר אחר. הרב מנחם גם נוכח דרך חתנו, חגי הלברטל, שהפיק מוזיקלית את האלבום, שמשתתפים ומתארחים בו גם עמית יצחק, אסף זמיר, אורן צור, קובי קלאר ושלמה כ"ץ. "כשעשיתי את המעבר לכיוון של מוזיקה יהודית עשיתי מהלך שמכוון למקום יותר פשוט, ובאלבומים הקודמים זה אומר גם פשטות של הקלטה והפקה", מודה הרטמן, "אבל בדיסק הזה חזרתי קצת לעניין העבודה על המוזיקה. זה עדיין נשאר פשוט, אבל יש כאן איזו מורכבות מסוימת. בוא נגיד שהרב שלמה היה יותר פשוט ממני – אני לא אומר את זה בחלוקה לטוב או רע, שהרי יש משהו בפשטות. היא נוגעת. נגישה. היא פחות מהשכל, יותר מהלב והנשמה".

בחלק מהשירים אתה מציין את המקום שבו הניגון "הגיע" אליך.

"באופן כללי אני לא יושב ומנסה לכתוב שירים. כמעט בכל השירים שאי פעם כתבתי המנגינה הגיעה אליי, ברגע אחד שיש בו פתאום השראה. בדיסק האחרון באמת הרבה מהשירים קשורים לאנשים והקשרים מאוד מסוימים. השירים הם תמיד בהשראה של משהו: מקום או תפילה. במובן זה אני לא ממש מרגיש 'יוצר'. אני לא כותב מוזיקה במובן הרגיל של המילה. יש ניגונים שבאו לי בקבר של רבי נחמן, ויש שבקבר של הבעל שם טוב, ויש גם ניגון אחד שבא ממש בשבעה של הרב מנחם, ישבתי כאן בסעודה אחרי קידוש והרגשתי שהניגון שבא מאוד קשור אליו. הניגונים באים. באופן כללי אני חושב שהנגינה שלי עדיין מושפעת ממוזיקה קלאסית – לא סתם הקב"ה שם אותי שם – איזשהו מעגל עם המוזיקה הקלאסית אמור להיסגר, אבל כנראה שעדיין לא מצאתי את החיבור".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: