תינוקות ושוורים | חנה גודינגר (דרייפוס)

עיון במקרא חושף כי דמות הכרובים הייתה כשל שור. דמיונם לעגל הזהב מלמד שלצד החוק והמצווה, אין להחניק את השאיפה לנוכחות א־לוהית חיה ובועטת

פרשת השבוע שלנו מתחילה בתיאור עשיית המשכן בפועל על ידי בצלאל, אהליאב ושאר האמנים חכמי הלב. כידוע, בין שתי הפרשיות שציוו על בניית המשכן לשתי הפרשות המתארות את בנייתו בפועל הפסיקה פרשת כי תשא, שבה קראנו על חטא העגל.

ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים סביב מיקומה הכרונולוגי של פרשת החטא. הרמב"ן, הנאמן לסדר שבו מציגה התורה את הדברים, סובר שהחטא התרחש בין הציווי על בניית המשכן לבין הבנייה שלו בפועל, ואילו רש"י נוקט "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וטוען שמקומו של חטא העגל הוא בסוף פרשת משפטים, כלומר לפני הציווי על המשכן. ביסוד מחלוקת פרשנית זו עומדת השאלה האם המשכן מהווה מציאות אידיאלית של מקום שבו שוכן הקב"ה בממשות בעולם או שמא הוא תוצאה של חטא העגל, מעין תיקון המגיע מתוך הבנה שהעם זקוק לאחיזה גשמית בשביל לדבוק בא־לוהי.

מתוך נקודת מבט זו אני מבקשת לעיין במהותו ובאופיו של הכלי הפנימי ביותר הנמצא במשכן – הכרובים היושבים על הארון. השאלה איזו דמות הייתה לכרובים היא שאלה מרתקת, בוודאי לאור הציווי האוסר לעשות פסל ומסכה לקב"ה. חז"ל דרשו במסכת סוכה (דף ה): "ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא". כלומר, על פי דרשת חז"ל הדמות של הכרוב הייתה כפני תינוק קטן, כאשר מדרש השם נולד מהשפה הארמית שבה מכונה התינוק "רביא".

דרשה זו מעניינת אך גם לא פשוטה כלל ועיקר שכן יש בה אלמנט אנכרוניסטי: האמורא הבבלי דורש את לשון המקרא בהתאם לשפת הדיבור שלו, שאולי כלל לא הייתה קיימת בזמן מתן תורה. במסגרת זו אני מבקשת לחזור אל פשטי המקראות ולנסות ולפענח מה הייתה דמותם של הכרובים כפי שעולה מהפסוקים עצמם, ואולי מתוך מה שיעלה בידינו נוכל לשוב אל דרשת חז"ל ולהבין גם את הכוונה המסתתרת בה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

כניסת העגל

יחזקאל מתאר פעמיים בספרו את דמות המרכבה, השכינה העוזבת את הארץ במסעה אל הגלות. המרכבה מתוארת בפרק א' של ספר יחזקאל כך: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתן" (א, י). בלי להיכנס לתיאור המרכבה עצמו, שלגביו הורו חז"ל שאין לדרוש בו בציבור, נראה שלמרכבת השכינה ארבעה פנים: פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר.

בפרק י', באזכור השני של המרכבה, היא מתוארת כך: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר" (י, יד). גם כאן מתוארת המרכבה כבעלת ארבעה פנים, אך בעוד שלושה מהפנים מקבילים למתואר בפרק א', הרי שאחד מהם מקבל תיאור חדש: "פני כרוב". אם נבדוק את איזו דמות מחליף כינוי זה נגלה להפתעתנו שהכרוב הוא השור. העולה מהדברים עד עתה הוא שלפי פשט הפסוקים בספר יחזקאל הכרובים הִנם דמות של צמד שוורים היושבים על הארון בקודש הקודשים.

הד לפרשנות זו, העולה מתוך פשטי המקראות, ניתן למצוא במדרש מעניין אחר המובא במסכת יומא (יט, ב) המתאר כהן גדול צדוקי שהקטיר כמנהג הצדוקים בהיכל ולא בתוך קודש הקודשים. הגמרא מתארת שביציאתו מהקודש ניגף ומת וכאשר נכנסו אחיו הכוהנים להוציא את גופתו מצאו ככף רגל עגל בין כתפיו. המדרש שם מתאר על פי פסוקים ממעשה המרכבה שרגל המלאך הִנה רגל עגל, אך על פי דברינו ניתן אולי להבין שהמדרש מרמז שהמלאך שהכה בכהן הגדול והרגו היה הכרוב עצמו, שדמותו היא דמות עגל.

פירוש זה, המזהה בין דמות הכרובים לדמות שור, מפתיע – שכן מה לזוג שוורים, בעל חיים בהמי וגס, בתוך קודש הקודשים? ויותר מכך: דמות של שור מוזכרת במפורש בתוך פרשיות המשכן, באלוהי המסכה שעושה העם בדמות עגל. ומה לחיבור מסכת החטא החיצונית הזו ודמות הא־ל בתוך פנים המקדש?

ביטוי של חיים

נשוב כעת למחלוקת הראשונים בדבר מיקומו ההיסטורי של חטא העגל בתוך פרשיות המשכן. נדמה לי שקריאה פרשנית זו, המזהה את הכרובים עם דמות השור, יכולה לתת חיזוק לשיטתו של רש"י הרואה את המשכן כתוצאה של חטא העגל. העגל שיצרו עם ישראל בחטא גם הוא למעשה דמות של שור, והנה בתוך קודש הקודשים, במקום הטהור והגבוה ביותר, בוחר הקב"ה לפסל דמות זהה. עם ישראל חטא בחטא העגל, פיסל צורת שור ללא ציווי א־לוהי ואולי חיפש בעזרת מסכת עגל זו את הביטוי הממשי והחי של הא־ל. חיפוש זה היה חטא, ואילו אותו שור ממש שנעשה בפנים, מתוך הקשבה לצו ה', הוא קודש הקודשים.

ואולי אפשר להעמיק עוד יותר במשמעות זיהוי זה. כוחה של העבודה זרה הוא בוויטאליות, בחיוּת ובעוצמה שהיא תובעת מהאדם. כוח זה בא לידי ביטוי בהיותה של העבודה זרה מתפרצת ככוח פראי מתוך האדם ללא צורך לאזן ולמסד את ההתפרצות במערכת חוקים מסודרת, ובהיותה מוחשית וציורית עד כדי נתינת אוכל ושאר צרכים אנושיים מבטאי חיים לאל. עבודת הא־לוהים שלנו אולי נוגעת גם היא בעומק בנקודה הפראית שמצויה בתוך כל אדם, זו שלא מוכנה להסתפק באופק הסופי הקיים אלא מחפשת את האינסוף ותובעת להביא א־לוהים אל תוכה.

אלא שהתורה והמצוות מבקשות מיד לאזן, להגביל ולהסדיר את החיפוש הפרוע והפראי אחר הממדים האינסופיים בתוך מערכת של מצוות מסודרת. עבודת א־לוהים שלנו נזהרת כל הזמן מהגשמה ושואפת אל הא־לוהי המופשט, זה שלא זקוק למאכל ומשתה וזה הקשוב אל העומק שמאחורי הממשות הנראית. אך "אליה וקוץ בה" – ניפוץ האנושיות בתיאור הא־ל ובתיאור כלֵי המפגש של האדם איתו עלול לנפץ גם את העוצמה והממשות שחווה האדם ביחס לא־לוהי.

השור הוא ביטוי של חיים. כך בשפה הסימבולית של התרבות, כך ביוסף שנמשל לשור בברכת משה לשבטים: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו" – יוסף הוא המסמל מבין השבטים את הכוח של חיי העולם הזה, "המשביר לכל עם הארץ" – וכך גם הפרה האדומה שבכוחה לטהר אותנו מטומאת המוות ולהחזיר אותנו לעולם החיים. העובדה שדמות הכרובים היא דמות של שור מבקשת אולי לתבוע ממנו לא לוותר על הצד הוויטאלי החי והמתפרץ של עבודת ה' שלנו. לא לתת למגבלות, לסייגים, ולמצוות ולחוקים, שכולם נצרכים כמובן, לחנוק את העוצמה הפראית והחיה, זו שמאמינה באמת שא־לוהים חי וקיים.

אולי גם דרשת חז"ל הדורשת את הכרובים כ"רביא", כלומר כפני תינוק קטן, מרמזת לאותה כוונת עומק. דרשה זו רואה בדמות הא־ל שאותו פוגש האדם בתוך קודש הקודשים דמות מלאת חיים והתפתחות, כזו שאיננה חונקת את החיים ומסייגת אותם כל העת, אלא מהווה קרקע פורייה וזכה לצמיחה של חיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2014, ב-גיליון ויקהל תשע"ד - 863 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יהודה טמיר

    עבור הבחירה בדמות שור, נראה לי הקשר הבא.
    שור נקרא גם אלוף! וידוע הקשר בין השם והאות הראשונה ה- אלף שצורתה הקדמונית מתארת את השור והעול שעליו (גם האלפא היוונית דומה ואולי גם הA). בעול השתמשו למשיכה – מחרשה למשל וזה קושר להתבייתות של האדם (במקום נדודי ציד). וליכולת לקיים חקלאות. האלף היא האות המסמלת את ה- אסל בו השתמשו להעברת מים מנקודת רחוקה. שני הצרכים של לחם ומים מהוים את בסיס הקיום ולכן אולי דמות השור נבחרה במשכן. קשר זה מתבטא ביום כיפור בתפילתו של הכהן הגדול ומהוה מוטיב גם בשאר החגים.ראשית השפה המדוברת והכתובה מציגה את הצרכים הבסיסיים (בית – בָּית , גימל – גַמל, דלת – דֶלת).

  2. עוז בן יוסף

    שתי הערות: א: דיברת על שוורים ותינוקות, אך לא הדגשת את הנקודה שדוקא החיבור ביניהם הוא הדגשת הדמיון בין המשכן לעגל: תינוק של שור, עגל ממש.
    ב: לדעתי מסקנתך הפוכה מהמתבקש: אותו רצון ל"נוכחות אלוהית חיה ובועטת" שכ"כ קידשת היא בעיני אותו יצר הרע של עבודה זרה שגרם לבני ישראל לחטוא בעגל. הסיבה שהעגל נמצא בליבו של המשכן היא שבני ישראל לא מסוגלים ללא אותה הגשמה נפסדת, שהתורה כיוונה לכתחילה לבטלה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: