תגובות ל"הצעה מזיקה"

[מאת הרב מאיר נהוראי, גיליון פרשת תצווה]

 מקום לזהויות שונות

במדינת ישראל יש למשפחה אפשרות לבחור עבור ילדיה מסגרות חינוך מסוגים שונים – החינוך המשותף לחילונים ודתיים הוא אחת האפשרויות. זוהי אפשרות שהולכת ומתרחבת, ומימי הקמת המסגרות המשותפות הראשונות עברו כבר כשלושים שנה.

הרב מאיר נהוראי יוצא כנגד האפשרות הזו, ורואה בה הרס של הישגי הממ"ד עד כה. להדגמת דבריו הוא מביא סיפור על פגישה של שני חיילים דתיים, הנפגשים לאחר שנים בצבא ומעלים זיכרונות נעימים מהממ"ד שבו למדו במשותף, כשאחד מהם היה מסורתי והשני דתי מבית.

אך דווקא סיפור המפגש מחדד את ההבדל העקרוני בין ממ"ד שבו לומדים דתיים וחילונים יחדיו לבין בתי הספר המשותפים: מטרת הממ"ד היא לגדל אנשים שומרי תורה ומצוות. לעומת זאת, בתי הספר המשלבים מעוניינים לשמור על זהותם הייחודית של התלמידים; ולכן, ילד המגיע לחינוך המשלב מבית מסורתי, לא יידרש להיות לדתי או לחילוני, מתוך הערכה והכרה כי לזהות המסורתית יש ערכים, אורחות חיים, תכנים ואמונות, מנהגים וידע שהם יקרים ומשמעותיים למשפחות המסורתיות כפי שהן.

שתי עגלות מלאות

הרב נהוראי טוען כי אין כמו החינוך המשותף ליצירת טשטוש זהויות, אך ההפך הוא הנכון: החינוך המשותף נותן מקום לזהויות השונות מבלי לטשטש אותן. החינוך המשותף אינו דורש ממי שאין דרך אמותיו ואבותיו להתפלל לעשות זאת בשם אחידות מדומה, ובכל זאת מאפשר לילדות ולילדים שמעוניינים להתפלל לחוות מהי תפילה ולהיות לעתים חלק מהקבוצה המתפללת.

זהו איננו "סופרמרקט של דעות", אלא הבנה כי לכל דעה בחברה הישראלית יש עוגנים והיא אינה ניתנת למכירה על־ידי מערכת החינוך; האחריות של הורי הילד ומשפחתו היא אחריות ברורה ובסיסית ואני תמהה על דברי הרב נהוראי שמתרץ את ההכוונה שלוקחת על עצמה מערכת החינוך של הממ"ד בטענה כי ההורים היום עסוקים מדי ואין ביכולתם לדאוג לחינוך ילדיהם בכוחות עצמם.

ראשית, חובת האב על הבן אינה להכניסו לחינוך ממ"ד אלא לדאוג ככל יכולתו לחנכו בעצמו. שנית, הבעלות על הזהות של התלמיד/ה הייתה קו מוצהר בחינוך הממ"ד עוד בטרם יצאו ההורים לעבוד בשעות עבודה אינסופיות. הטון היה ברור: החינוך הפורמלי הדתי יודע טוב יותר מההורים. הוא יודע מהו אורח החיים הנכון, מהי פסיקת ההלכה הנכונה, מה ראוי לשיר בשולחן השבת ובאיזה נוסח ראוי להם לתלמידים להתפלל.

הכיוון הזה מתאים למשפחות רבות, וכאן המקום להרגיע – תנוח דעתו של הרב. החינוך הממ"ד ימשיך להתקיים גם כאשר החינוך המשותף ילך ויעמיק את אחיזתו בחברה הישראלית. אלף פרחים יפרחו. הרי זה כל הרעיון: כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. יש מי שחינוך הממ"ד מתאים לו, גם אם אינו דתי, ויש מי שמחפש חיבור לחלקים נוספים בחברה הישראלית, גם אם הוא דתי.

מי שבוחר בחינוך המשותף אינו עושה זאת מתוך בלבול, חולשה או טשטוש זהותו: המשפחות הבוחרות בחינוך המשלב עושות זאת לאחר בחינה ושיקול דעת ומתוך אמונה כי האחריות על חינוך ילדיהן היא האחריות שלהן וכי מערכת החינוך תוסיף על הנעשה בבית הן בחיזוק הזהות המשפחתית והן בהיכרות עם זהויות נוספות שלכל אחת מהן הייחוד והעוצמות שלה.

החינוך המשותף אינו רואה בעגלה הדתית את העגלה המלאה היחידה. זהו חינוך של עגלות מלאות המתנהלות זו לצד זו כשיש ביניהן שיתוף פעולה, הערכה הדדית והבנה כי רק יחד נוכל להמשיך והעשיר את החברה הישראלית ואותנו, היחידים והמשפחות המרכיבים אותה.

מחויבות לכלל ישראל

הרב נהוראי ורבים נוספים נדרשים לשאלת חוסנם של התלמידים להתמודד עם אנשים השונים מהם באורחות החיים. הנחת המוצא היא כי יש לחזק את הילד עד לבגרותו ואז יהיה חסון דיו כדי להתמודד עם דעות השונות משלו. אך החינוך המשותף מניח כי אין "חיסון" מפני השפעות על הזהות, בוודאי לא בעולם תקשורתי כשלנו, שבו החשיפה קיימת בין כך ובין כך. זוהי כמובן חשיפה שטחית, היוצרת דימויים ולא מאפשרת מפגש. החילוניות נתפסת כאוסף נהנתני ומחפיץ של דימויים והדתיות ככפייה, בערות וציות עיוור לחוקים בלתי מובנים. לרוב ה"גילוי" כי ישנם חילונים ודתיים שהם אנשים ערכיים נשמר לימי הצבא והוא כולל התייחסות אישית לאנשים שאיתם באים החיילות והחיילים במגע. אך "גילוי" זה אינו מביא בחשבון כי החילוניות היא עולם של תרבות, יצירה, ערכים ודרישות מחייבות. הוא גם אינו מאפשר להכיר את העולם הדתי על מגוון פניו ועומקו.

בנוסף אומר כי אין כילדים להיות רגישים לחינוך הרשמי ולנעשה מתחת לפני השטח הרשמיות. התלמידים יודעים היטב מי חילוני ומי דתי, גם אם כל התלמידים בכיתת הממ"ד מתפללים וחובשים כיפה. כך שה"חיסון" ממילא אינו קיים – הילדים יודעים היטב מהם אורחות החיים של תלמידים שונים ומסיקים בעצמם מסקנות, ללא תיווך וללא דיבור על השונה ועל המאחד.

החינוך המשותף יוצא מנקודת הנחה כי אין "חיסון" בעולם שבו אנו חיים ולא אמור להיות "חיסון" למפגש מתמשך של חיים משותפים. יתר על כן – דווקא החיים בצוותא מגיל צעיר מונעים את התפתחותם של הסטריאוטיפים שמולם מנסה הממ"ד לחסן את חניכיו. התלמידות והתלמידים בחינוך המשלב יודעים כי החילוני יכול להיות אדם ערכי וכך גם הדתי, משום שהם נתקלים ביהודים שכאלה בכל יום, כחבריהם לכיתה. היהודים הצעירים הללו אינם נושאים תגית של "מסורתית" או "חילוני" אלא הם החברים למשחק בחצר, השותפות לספסל הלימודים – הילדים והילדות בבית הספר ובמפגשי אחר הצהריים.

המחויבות הדתית של משפחות דתיות הבוחרות בחינוך המשותף היא המחויבות לכלל ישראל. הן לא מוותרות על מחויבות דתית עבור השילוב: ילדיהן מתפללים, מברכים, לומדים לימודי יהדות ועוד. המחויבות של כלל המשפחות היא המחויבות לחיים בחברה אחת, מתוך שותפות גורל וייעוד. הן אמנם יוצאות מאזור הנוחות הקבוע שלהן, אך לא מתוך תחושת ויתור אלא מתוך תחושת מחויבות יהודית וישראלית עמוקה.

מיכל ברגמן

מיכל ברגמן היא אחראית לכתיבת חומרים בחינוך המשותף – "צו פיוס" ואם לילדים שלמדו ולומדים ב"יחד מודיעין"

——————————–

הדרך השלישית

במחלוקת שבין שר החינוך הרב שי פירון הדוגל בחינוך מעורב ובין הרב מאיר נהוראי המעוניין לחזק את הממ"ד ישנה דרך שלישית.

בגיל צעיר אין כלים להכיל ערבוב מלא. יש צורך באמירה ברורה בשביל לשמור על זהותו הייחודית של הילד והמתבגר. מן הצד השני, מערכות החינוך הנפרדות חילקו את העם לשניים ונוצר קרע חסר תקנה.

המתכונת של שילוב מסורתיים וחילונים בתוך בית ספר ממ"ד הוא מתנשא ולא נותן מקום אמיתי לחילונים. אין להם מקום לא בצוות ההוראה ולא באורח החיים. התלמידים חיים במעיין חיים כפולים, אחד בבית ואחד בבית הספר. כל חילוני שמכבד את עצמו ואת חילוניותו לא יכול למצוא את מקומו שם.

הדרך השלישית, שביל הזהב, היא הקמה של בית ספר אחד עם כיתות נפרדות ולימוד משותף בחלק מהשיעורים, שילוב שייצור את האיזון הנכון שבין שמירה על הייחודיות של כל קבוצה יחד עם חיים משותפים עם הקבוצה האחרת. מכיוון שאינני איש חינוך אלא רק הוגה דעות, אני קורא מעל במה זאת לאנשי חינוך להרים את הכפפה, ולהקים מודל ייחודי כזה, שאם יצליח יוכל לגרור אחריו בתי ספר נוספים.

אלחנן שילה

———

בעיה מוסרית קשה

הרב מאיר נהוראי משיב:

שמחתי על מאמרו של ד"ר נתנאל ליבוביץ, שפרס את משנתו על אודות החינוך המשלב. הסכמתי עם כותרת המאמר, "להתגבר על הקיטוב החברתי", שכן אני חושב שזו משימה חשובה ומשמעותית ועלינו לעמול רבות על מנת לבנות גשרים בין הקבוצות השונות.

אולם עיקר המחלוקת הוא בנוגע לתפיסה החינוכית. בראשית דבריי אני מבקש להתייחס לשתי נקודות שהבין הכותב ממאמרי הקודם. האחת, לדבריו רמזתי שבחינוך המשלב תגדל ההסתברות להורדת הכיפה. שנית, לדעתו כתבתי כי החינוך המשלב יפגע בממ"ד, ועל כך טען שזו יכולה להיות הודאה ביתרונותיו של החינוך המשלב. אלא ששתי ההבנות הללו אינן מדויקות. ראשית, מניסיון של שנים רבות לא הצלחתי לפענח מה הגורם המרכזי ששומר על מחויבות דתית. ראיתי אנשים שהתמסרו לחינוך ילדיהם והתוצאות היו אחרות, וראיתי כאלו שלא השקיעו, ובוודאי שלא נתנו דוגמה אישית דתית, וילדיהם דתיים המחויבים להלכה. דרכי ה' נסתרות. כך שבוודאי זו לא טענתי כלפי המוסדות המשלבים. כמו כן הפגיעה בממ"ד היא הנקודה המשנית.

הנקודה העיקרית עוסקת בחינוך לעולם דתי. הכותב חילק את מאמרו לשניים. בחלקו הראשון שאל והקשה בדבר הפריבילגיה למערכות חינוך נפרדות, ועיקר טענתו – "אנו מחפשים אח ורע למציאות שלנו, שבה שני מגזרים, החילוני והדתי הלאומי, רואים עצמם כבני תרבות השותפים ללא הבדל בכל היבט של החיים הציבוריים, נמצאים בקשרי משפחה וחיתון, ולמרות כל זאת מתחנכים במערכות חינוך נפרדות". האמנם? האם הורים לילדים דתיים אינם רואים כל בעיה בקשרי חיתון עם בני משפחות חילוניות? אני לא מתווכח על תופעת הדתל"שים, אבל זו צורת חיים לכתחילה?!

חשבתי שמא נפלה טעות בקולמוסו של הכותב אבל בהמשך הגיע משפט המחץ, שהבהיר לי כי לא טעות הייתה כאן ולא גוזמא אלא משנה סדורה. כך כותב ד“ר ליבוביץ: “לכל אחד משני המגזרים, הממלכתי והממלכתי הדתי, אותן שתי עיניים – היסוד היהודי מסורתי והיסוד הכללי אוניברסלי. אלא שבכל מגזר ניתן ליסודות הללו משקל שונה. בקרב הציבור הממלכתי דתי היסוד הכללי האוניברסלי משני לאתוס העיקרי, המבוסס על מסורת היהודית כפי שעוצבה על ידי חז“ל. במגזר הממלכתי, היסוד היהודי המסורתי הוא המשני לאתוס הכללי אוניברסלי“. זה כל ההבדל? מה משני ומה עיקרי?

לדעתי הנחת היסוד כאן מוטעית. לא מדובר בשני יסודות זהים, כאשר השאלה היא מה דומיננטי ומה משני. החינוך הממלכתי דתי מחזיק ביסוד שאינו קיים כלל וכלל במגזר החילוני. החינוך הממלכתי דתי מבקש לחנך ליראת שמים, למחויבות למצוות, לקדושה, ללימוד תורה. מדובר בסגנון אחר לגמרי. מקורות ההלכה העוסקים במצות חינוך רבים הם, אולם לצורך העניין אצטט בקצרה את דבריו של הרב חיים דוד הלוי:

חייב כל אדם לחנך את בניו ולהרגילם לקיים את המצוות שעתיד להתחייב בהן לכשיגדל, וכן לחנך את הבנות למצוות שעתידה להתחייב בהן כשתגדל. ויש אומרים שמצוות חינוך מוטלת גם על האם. ועיקר חינוך הבנים אינו בדברים בלבד, או בזה שירכוש להם לולב, טלית ותפילין, אלא בכך שיקיים האב מצוות ה' בנוכחותם, וממנו יראו בקטנותם, וילמדו לעשות כשיגדלו (מקור חיים, חינוך הבנים, עמ' 317־318).

תפיסה ילדותית תמימה

ובזווית אחרת, שמחתי על תגובתה החשובה של גב‘ מיכל ברגמן, ואני חושב שהיא צודקת בדבריה שהחינוך מוטל על ההורים, ובצדק תמהה עליי כיצד העזתי פניי לכפור באחריות של הבית לחינוך הילדים. אך הלוואי שהייתי יכול להזדהות עם דבריה ברמה המציאותית. אני מציע שתבדוק במודיעין היכן האבות מתפללים מנחה – בבית הכנסת ליד הבית או במקומות העבודה?

אני מסכים במישור העקרוני, אבל חובה עלינו להישיר מבט למציאות הכואבת, ובטוחני שהיא כואבת להורים יותר. איכות חיים תובעת שעות עבודה רבות מחוץ לבית, ולכן, ובדיעבד, בית הספר הוא בית הגידול החינוכי של הילדים. הוא זה שמדריך אותם לקיום מצוות ולמחויבות להלכה. כמובן שאיני מקל ראש בהשפעתם של ההורים וברור שדוגמה אישית בבית וגישה נכונה של ההורים מצויות במרכז ההשפעה, אבל מנגד כוחו של בית הספר גדול ועצום. כמו כן אני מאמין לברגמן שהילדים רגישים מתחת לפני השטח כלפי חבריהם החילונים, אבל יש צד שני למטבע. יכולה להיתפס כלגיטימית אצל ילד שמתחנך במשפחה דתית העובדה שיום אחד יתנהג כדתי ויום אחד כמסורתי. זו תפיסה ילדותית תמימה שמשקפת נכוחה את אשר מתרחש בתוך בית הספר.

אני גם מתקשה לקבל את משל שתי העגלות כתירוץ להקמת חינוך משלב. האם זו כפירה להגיד שאם אני מחנך את ילדיי בדרך מסוימת אני חושב שזו הדרך הכי נכונה?! האם יש בכך זלזול כלפי הצד השני?! ברור שככל שיתבגר יוכל הילד לזהות גם את האמת המצויה בצד השני, אבל קודם שיינק תורה משדי אמו בתנאים הטובים ביותר. מיכל משדרת ביטחון בבגרותם של הילדים, ואצטט את דבריה כלשונם: "התלמידות והתלמידים בחינוך המשלב יודעים כי החילוני יכול להיות אדם ערכי וכך גם הדתי, משום שהם נתקלים ביהודים שכאלה בכל יום, כחבריהם לכיתה. היהודים הצעירים הללו אינם נושאים תגית של 'מסורתית' או 'חילוני' אלא הם החברים למשחק בחצר, השותפות לספסל הלימודים – הילדים והילדות בבית הספר ובמפגשי אחר הצהריים".

ובכל זאת אהיה חששן ואשאל – האם ילד אינטליגנט לא יעלה תמיהה בלבו: דווקא משום שהחילוני כה ערכי, מדוע עליי להיות מחויב למצוות שבין אדם למקום?! זאת ועוד, אני לא מאמין שבבית ספר מעורב שיש בו שתי אוכלוסיות שונות, הלומדות כאחת מתוך שמירה על זהות עצמית, לא תיווצר תערובת מעין "צ'ולנט". זו חצר השותפים והמחיצה היא וירטואלית. ראיה לדבריי אקח מדבריה של מיכל עצמה, הטוענת: "החינוך המשותף נותן מקום לזהויות השונות מבלי לטשטש אותן. החינוך המשותף אינו דורש ממי שאין דרך אמותיו ואבותיו להתפלל לעשות זאת בשם אחידות מדומה, ובכל זאת מאפשר למי מהילדות והילדים שמעוניין להתפלל לחוות מהי תפילה ולהיות לעתים חלק מהקבוצה המתפללת". וכאן אני שואל – האם זה לא דו כיווני? כלומר, כשם שהילד החילוני מעוניין לטעום טעמה של תפילה, כך הילד הדתי יהיה מעוניין להמשיך להיות ערכי כחברו החילוני מבלי שיישא על כתפיו את עול התפילה והמצוות?

החינוך ליראת שמים

אני כמורה נהנה להעביר מסרים, אולם אני מתחיל לגמגם בזמן שאני מועל בתפקידי. כלומר, כשאני אומר דברים לציבור ילדים בו בזמן שאני יודע שההורים ששלחו את הילדים אינם מכירים במסרים הללו ואף רואים בכך פגיעה בדרך החינוך שהם מקנים לילדיהם. לו התגייסתי למשימה החשובה להיות מורה בחינוך המשלב דומני שהייתי בבעיה מוסרית קשה. אני עומד בכיתה ולפניי ילדים שמחויבים להלכה וילדים הבאים מבתים מסורתיים המבקשים תרבות יהודית.

כיצד אחנך? מה המסר שאומר להם בכיתה? הרי הכנות של המורה חשובה. הכיצד יוכל לדבר בשיעור משותף על מחויבות הלכתית, בו בזמן שהדבר נוגד את מערכת הערכים של המשפחות החילוניות? גם קשה לי לקבל מציאות של הפרדה חלקית, שבה ילדים ילמדו מקצועות קודש בנפרד ולאחר מכן ישבו יחדיו. וכי החינוך למצוות מתרחש רק בלימודי הקודש ולא בלימודי הליבה? וכי מורה למתמטיקה אינו מחנך? וכי החינוך נעדר מחצר בית הספר?

ד"ר ליבוביץ מנה חסרונות רבים בחינוך המגזרי. בקצרה – חשש מהקצנה, הצורך ביישור קו, ופגיעה בתודעת הערבות. אולם אני שמח לבשר שלציבור הדתי הלאומי נפתחו ערוצי תקשורת רבים שבאמצעותם הוא יוצר קשר עם האחרים. דווקא היום לתבוע את עלבונו של המגזר? בימים אלו ניטש ויכוח נוקב על ישיבות ההסדר, וחלק מילדינו מחפש שירות של שלוש שנים בצבא. הבנות משרתות בשירות לאומי במקומות אזרחיים וחלקן מתגייס לצבא. קמות היום מכינות מעורבות של דתיים וחילונים לפני שירות, וכל זה מצטרף ללימוד באוניברסיטה ולשילוב בחיים.

דווקא היום, יותר מבכל זמן אחר, ישנה קריאה לחזור לאזורי מגורים מעורבים ופחות ליישובים מגזריים. ישנה חזרה לערים ועיירות בעידודם המסור של הגרעינים התורניים. אני מסכים שיש מחיר לחינוך מגזרי, אבל נשלם מחיר גבוה יותר אם נוותר על הייחודיות של המגזר שמטמיע יראת שמים בקרב תלמידיו, כך שבהמשך יקבלו כלים להשתלב בחברה הכללית.

לדעתי, החשש המרכזי כיום הוא לא בשאלת המפגש עם הציבור החילוני, אלא בעצם החינוך ליראת שמים בתוך העולם הסוער שמגיע לתוך ביתנו באמצעות הרשתות החברתיות. או במילים פשוטות יותר – כיצד הבן או הבת יוכלו לשמור על עולמם הדתי בתוך הצבא והשירות הלאומי? כיצד יוכלו לראות את הקודש שבחול בו בזמן שהם נמצאים במקומות העבודה? כיצד נוכל לגדל תלמידי חכמים?

החיבור כיום נמצא בשיאו. ניתן למצוא קשר בין קהילות שונות ומשפחות בתוך שכונות משותפות. לא מזמן התקיימה שבת ישראלית, שבמהלכה משפחות דתיות אירחו משפחות חילוניות ונבנו גשרים. כרב מושב משואות יצחק אני יכול להעיד על פעילויות משותפות עם קיבוץ נגבה. נניח אפוא לילדינו היקרים ונטמיע בתוכם יראת שמים במוסדות המגזר, ולאחר מכן השתלבותם עם האחרים תהיה אחראית יותר.

שילוב חברתי

גם אני בעד חינוך משלב, אבל מכיוון אחר. החברה הישראלית מקוטבת, בעיקר סביב הפער הכלכלי האדיר בין האוכלוסיות השונות. אדרבה, כאשר אנו שולחים את ילדינו לממ"ד, מגיעים לשעריו ילדים מגוונים – חלקם מסורתיים, רובם דתיים, אך הנקודה המרכזית היא שיושבים בכיתה אחת ילדים ממגוון מעמדות סוציו אקונומיים. כך נשברות מחיצות ומגשרים על קיטוב. זה כוחו של ממ"ד, שביכולתו להניף דגל של חינוך ליראת שמים ובמקביל להרים דגל חברתי ולקלוט ילדים הבאים מבתים שונים ומגוונים. יושבים שם ילדים מבתים מבוססים שלומדים במהרה על אודות שכניהם לכיתה ומבינים מה המשמעות של מקרר ריק.

לא אסתיר את אשר על לבי, ומוריד אני דמעות גם על הבריחה מהממ"ד לתלמודי תורה. אני חושב שאנחנו מפסידים הרבה, אבל בוודאי שאני מוחה כנגד אלו שמבקשים לפגוע בייחודו של הממ"ד כבית ספר שיש בו חינוך משלב בין דתיים לחילונים, ובין משפחות מעוטות יכולת למבוססות, והכול תחת דגל מרכזי אחד שמחנך ליראת שמים. להערכתי הפתרון אינו נעוץ בהקמת “סופרמרקט חינוכי“ שבתוכו מוכרים את הכול אלא בחינוך ממוקד ליראת שמים.

אני חושש שהחלפנו את היוצרות. הנוער שלנו מבקש להשתלב בכל הערוצים עם ציבור חילוני, ועלינו להצדיק תופעה זו, אך רק אם נדע להמשיך ולגדל תלמידי חכמים, תוך הקפדה על מצוות ויראת שמים. תומכי החינוך המשלב יכולים אפוא להיות רגועים. הסגירות מפני העולם החילוני הולכת ומתעמעמת, ולכן הדאגה האמיתית שלנו היא איך לחנך לקדושה בעולם של חולין. ואסיים בדבריו של הרב קוק זצ“ל:

אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, אין לחבר את הקודש עם החול, לקדש עצמנו במותר לנו ולאכול חולין על טהרת הקודש. וחיבור זה בא דווקא מפני שאנו שומרים על התחומין, מפני שאנו יודעים להבדיל בין הקודש לחול. נצח ישראל בנוי הוא על החיבור וההבדלה גם יחד (מועדי הראי"ה, עמ' 182).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014

פורסמה ב-21 בפברואר 2014, ב-גיליון ויקהל תשע"ד - 863, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. אני מסכים מאוד עם תגובתו של הרב נהוראי ומה שהיה לי לומר בנידון כתבתי בתגובותיי על מאמרו למגיב אחר שם שמוליק בן דוד

    רק אעיר כאן שבדברי מיכל ברגמן יש משהו אחד נכון שלדעתי רוב אנשי החינוך לא יודו בו בפה מלא אך מדובר באתגר חינוכי לא פשוט בחינוך הדתי

    מיכל ברגמן העירה שהחינוך הדתי פועל להנחלת חינוך שונה מבית ההורים ובאופן מאוד מודע

    הדבר נכון היות והמחנכים והמחנכות בישיבות והאולפנות מחנכים לשמירה על נורמות הלכתיות שלא תמיד נשמרות בבתי ההורים

    -ואני מדבר על הבתים הדתיים! לא המסורתיים ששולחים את ילדיהם לחינוך הממ"ד, הדבר ידע לכל מי שגדל במחוזות הבורגנות הדתית שיש הלכות שאינן נשמרות בהקפדה ברבים מהבתים הדתיים ושחייה נפרדת למשל נראית שם לא כהלכה פסוקה אלא כ"החמרה חרדית" וכנ"ל בעוד לא מעט דוגמאות-

    הדבר יוצר מתח לא קל כאשר מחנכים את התלמידים לדרך מסוימת בעוד הורי התלמידים לא צועדים באותה הדרך ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה

    אני זוכר כיצד בישיבה התיכונית כשלמדנו והודרכנו אצל הרמי"ם להקפיד על צניעות ושחייה נפרדת וריקודים נפרדים וכד' הרמי" ם ממש הלכו בין הטיפות כאשר נשאלו ע"י תלמידים שאלות בסגנון זה: "אבל הרב,ההורים שלי דתיים והם שוחים מעורב ולא רואים בזה דבר רע?"

    אם הרמי"ם יענו שההורים כולם טועים ועוברים על ההלכה והם לא בסדר וכו' וכו' אז הם ינהגו בחוסר דרך ארץ בסיסי שהם יתקעו טריז בין ילדים להוריהם ויגרמו לתלמידים לאבד את האמון בהורים וכו' דבר אשר לא יעשה כמובן[מה גם שההורים אכן רוצים לחנך את בניהם לשמירת מצוות גם אם בדרך לא מדוייקת ולא כמו שהרמי"ם מנחים אותם בכל אופן הכוונה הטובה אכן קיימת!]

    ומאידך אם הרמי"ם יישרו קו עם ההורים ואורחות חייהם נוסח "בני עקיבא של פעם" אז הם ינהגו נגד ההלכה ונגד האמת החינוכית בשמה הם באים ללמד ולחנך והם יאלצו לעשות שקר בנפשם

    אז מה עושים במצב זה?

    איך מחנכת באולפנה תחנך ללבוש צנוע ולכיסוי ראש בעתיד כאשר חלק מהאימהות של התלמידות הן נשים דתיות מבטן ומלידה והן לובשות מכנסיים ולא מכסות את ראשיהן מבלי לדבר סרה על אותן אימהות חלילה?

    מדובר באתגר חינוכי לא פשוט כלל הרמי"ם אצלנו היו פותחים בשבח ומסבירים כיצד ההורים מעוניינים בשמירת מצוות אך שבדור שלהם היה רפיון ציבורי בתחומים מסוימים ושעולם התורה הדתי לאומי לא היה מפותח מספיק ולכן היה בלבול שלא נבע מכוונת זדון או מרד בהלכה

    על כל פנים זהו אתגר חינוכי שצריך לתת עליו את הדעת של "תהא יד שמאל דוחה וימין מקרבת" בגישור על הפער בין ההורים ששייכים מנטלית ל"בני עקיבא של פעם" לבין תלמידיהם שלומדים אצל מחנכים ומחנכות שעברו את הגל הזה וב"ה זכו להכיר את ההלכה כהוויתה .

  2. די כבר להתנשאות החרדלי"ת וראיית האחר, ההורים, כ"לא מפותח מספיק" או לא "זכו להכיר את ההלכה כהוויתה". את "הגל" הזה של שנות השמונים כבר עברנו. ההורים היום מכרים טוב מאוד את "ההלכה כהוויתה" אבל יודעים לצד החיוב שיש בה, גם לבקר את מגרעותיה.

    • מאומנם אנחנו 'מכירים טוב מאד את ההלכה כהווייתה'?

      בס"ד כ"ו אד"ר ע"ד

      גדולי עולם, שנהירין להם שבילי המקרא והמדרשות, המשנה והתלמודים וספרי ההלכה וההגות של הראשונים והאחרונים – אינם מתימרים לומר שזכו 'להכיר טוב מאד את ההלכה כהוייתה',

      ככל שאדם מעיין בתורה מתגלים לו דברים חדשים שלא חשב עליהם, אף שעסק באותן סוגיות לא פעם ולא פעמים.

      זו הדרך הראויה ללומד ולמלמד, שלא ידמה בנפשו שהוא כבר יודע את הכל, אלא לראות את עצמו כמי שתמיד הוא מתפתח והולך – לומד כל הזמן מרבותיו, מחבריו ומתלמידיו. לכן נקרא לומד התורה בשם 'תלמיד חכמים' – שרואה עצמו תמיד בבחינת 'תלמיד'.

      וידועים דברי רבי חיים מוואלוז'ין על 'הוה מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים' ש'מתאבק' הוא לשון 'מאבק', שהלומד חייב לשאול ולהקשות על רבותיו, אך 'בעפר רגליהם' מתוך ענווה וידיעה שמדובר בגדולי עולם, שיש לחשוב היטב לפני שמחליטים שאינם צודקים (דבריו נמצאים בפירושו למסכת אבות 'רוח חיים', על המשנה הנז').

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הרב שלמה אבינר נשאל: 'האם חינוך משותף דתי-חילוני הוא דבר טוב?', והשיב: 'בתנאי שהמורים יראי שמים. אסור ללמוד ממי שאינו ירא שמים' ('שו"ת סלולרי', 'עולם קטן', גליון 437, פרשת ויקהל תשע"ד).

  3. ש.צ ואלחנן שלום רב

    ש.צ,בדבריי על ידיעת ההלכה כהוויתה לא התכוונתי שמדובר בידע כל יכול ובגילוי כל רזי התורה אולע התנסחתי לא טוב אך כוונתי הייתה למחנכים שיודעים ללמוד הלכה היטב ובאופן המקובל ללמוד הלכה

    בוודאי שגם הגדול ביותר צריך ללמוד ולהתפתח כל הזמן ואני משוכנע שגם אדם בן 90 שלמד תורה כל ימיו לא כיסה את כל הידע האפשרי במרחבי התורה

    אלחנן,התנשאות או לא עובדתית תיארתי מצב אמיתי וכמו שכתבתי בתגובתי שכל מי שהגיע ממחוזות הבורגנות הדתית מכיר את מה שתיארתי מקרוב

    אני מניח שבעשורים הקרובים המצב ישתנה ולו חלקית בזכות ריבוי מוסדות התורה והאווירה הציבורית שבאה בעקבותיהם

  4. ברצוני להתייחס למה שאלחנן שילה האשים אותי בהתנשאות כלפי בני הדור המבוגר של הציבור הדתי לאומי

    ובכן לא מיניה ולא מיקצתיה ואין בי שום התנשאות ההיפך הוא הנכון ויש לי כבוד רב כלפי אותו דור שהיה נאמן לזהותו הדתית ולשמירת תורה ומצוות ושבני הדור הזה שלחו את בניהם למוסדות תורניים שאח"כ פיתחו אותם והגיעו לאן שהגיעו כיום!

    אוסיף ואומר אף שלמרות שלא היו בצעירותם הרבה ישיבות ציניות ואווירה ישיבתית מחזקת הם בכל זאת נשאר דתיים וזה במהלך תקופות שהרבה מאוד עזבו את הדת מתוך הציבור הדתי לאומי.

    מה שאמרתי הוא שעובדתית למרת כל האמור לעייל בני הציבור הדת"ל של פעם לא היו מחושקים באווירה ישיבתית-תורנית מספקת ולכן היה בציבור הדת"ל אז רפיון גדול בלא מעט הלכות ולא בזדון כמובן

    זו לא התנשאות ולא זלזול זה תיאור מצב אמתי ואובייקטיבי

    בוויכוחים שיש בין בני הדור המבוגר יותר לבין בני הדור הצעיר יותר על נושאים שונים אפשר לראות שבני הדור המבוגר יותר לא מנמקים נימוקים הלכתיים אלא מפטירים ב"אצלנו בבני עקיבא לא חשבו על זה בכלל" וכד'

    אם כן לא כתבתי את דבריי מתך תחושת התנשאות חלילה אלא מתוך תיאור מציאות אובייקטיבי ואדרבא אין אדם מתקנא בבנו ותלמידו כך בני הדור המבוגר יותר צריכים להיות שמחים ומסופקים שבניהם ונכדיהם הלכו והתמידו בחינוך הדתי אלי הם כיוונו אתם והתעלו והתקדמו מעלה מעלה בעבודת ה'

    עכת"ד לקיים הכתוב והייתם נקיים מה' ומישראל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: