על שפת המצוק | צור ארליך

שיגעונה של יסכה מתעצם בהתנחלות הדמיונית היושבת על שפתו של שבר גיאולוגי. שפת הרומן יצירתית ומוטרפת בעצמה 

קצֶה

גלית דהן קרליבך

זמורה־ביתן, 2014, 351 עמ'

 האם אפשר להתלונן על רומן שמקצין כל דבר עד הרחק אל מעבר לגבול האפשר, אם הוא בחר לעצמו את השם "קצה"? כלום יש מקום להאשימו במופרכות, אם מופרכות היא שמו השני? האם רשאי קורא או מבקר לבוא בשם עקרונות ההכרחי והמסתבר, ולדרוש מסֵפר על שיגעון שיפַתח את השיגעון בתבונה ובמשורה? מסֵפר בעל תשתית מיתית – שיִצמח ממנה בקווים של סיבתיות בריאה? מסֵפר על הפרעה דו־קוטבית – שילך בקו ישר?

שאלות רטוריות. ברור שלא. אבל בעצם… בעצם אולי קצת כן? הרי הספר הזה מזמין זאת. נכון שנושאו של "קצה" הוא קצוות ושיגעון והפרעה דו־קוטבית, זו הידועה גם בשמה העממי מאניה־דיפרסיה. אבל סגולותיו הספרותיות הרבות של הרומן הזה – הרהיטות והקריאוּת והקומוניקטיביות, הבנייה המהוקצעת, תועפות הידע המדעי המשוקעות בו, ההומור וכושר ההתבוננות וחדות האבחנה והווירטואוזיות הלשונית – כל אלה, העושות את הקריאה ב"קצה" לתענוג, יוצרות ציפייה לסיפור פחות הזוי, לקורטוב של היגיון בשיגעון.

הרי הסיפור, למעט פרק אחד, נמסר מפיה של מספרת מתפקדת, אמנם על כדורים, שנונה וחדת אבחנה גם אם כמובן סובייקטיבית מאוד. אז מילא סצנת האימה המתרגשת עליה במנהרת האוצר השומרוני, א־לה אינדיאנה ג'ונס ו"ההסדר"; אותה ושכמותה אפשר לייחס להתפרצות הפסיכוטית שתקפה אותה אז משום שלא לקחה כדורים. אבל מאין צץ העולם המוטרף המתקיים סביבה בעודה מיושבת בדעתה, המאוכלס בקריקטורות מהלכות – כגון אִמה המתנכרת, פרודיה מוקצנת על כל העולם המתועש והקרייריסטי והניו־אייג'י ושוחר הבריאות גם יחד בדמות אחת? או כגון סבתה החירשת, המצטיירת כאישה פשוטת הליכות, אך פתאום מתגלה שביתה הספרטני הוא קרקס של מכשירים מוזרים המפיקים פעלולי תאורה צבעונית?

ואיך מתנהלת מתחת לאפה הדעתני של המספרת, ומתחת לאפו של ממסד הרווחה כולו, כת עוועים פגאנית אכזרית בראשות מטורף דו־פרצופי במסווה של מוסד חדשני המצליח להושיע ילדים צלוקי נפש מבתים הרוסים? ואיך אפשר להסביר את הפער בין השיפור המופלא שאכן חל בילדים לבין תפקודם בכת? וכיצד מסוגלת כל התערובת הריאליסטית־פסיכוטית הזו, שנדמה שהרומן עשוי ממנה, להתקיים בעולם שהחוקיות שלו היא בכלל חוקיות של קומדיה סאטירית?

תחת המטרייה יכול להיכנס הכול צילום: שאטרסטוק

תחת המטרייה יכול להיכנס הכול
צילום: שאטרסטוק

הרבה קצוות במטרייה

"הקצה". זו התשובה שתענה את הכול. גלית דהן־קרליבך הולכת עד הקצה, וגם עד הקצה השני, וגם, כדי לא להישאר דו־קוטבית כמו הגיבורה שלה, עד עוד כמה קצוות. תשובה או תירוץ? תחבולה או אליבי? בכל מקרה, מִטרייה. דמיינו מטרייה מתקפלת, יריעה צבעונית המתוחה בין קצוות מחודדים של מוטות מתכת. הרבה קצוות במטרייה, וידית אחת, שהיא דווקא נוחה מאוד להחזקה. הידית הזו היא אופיו הקריא והידידותי, כאמור, של הספר. הקצוות הם כל השאר. תחת המטרייה, הפרוסה מקצה אל קצה, יכול להיכנס הכול; כלומר הכול חוץ ממה שמשעמם. שעמום אין פה ולו כזית.

קצה הוא שמה של התנחלות דמיונית במדבר יהודה, שבקצה שלה, כמו ירח של פלנטה של כוכב אבוד, יש מוסד בעל שיטות קצה לנוער מהקצה של השוליים. לשם מגיעה, על תקן עובדת מתנדבת אך בעיקר כדי לעשות שינוי בחיים, אשת קצה, גיבורת הספר יסכה פלד: צעירה בעלת נפש קצה (טוב, שני קצוות), שבאמתחתה אוסף מכובד מדי של טראומות קצה, רקע משפחתי שכולל גלריה של קצוות מוטרפים וביוגרפיות אזוטריות, וכישרונות קצה בלתי אפשריים (חיבור מאמרים מדעיים פורצי דרך בגיאולוגיה במקום כמה וכמה פרופסורים) ואפשריים למחצה (יופי הממיס את לבו של כל גבר). השהות שם, בצלו של הגורו המקומי אראל, דוחפת אותה אל קצווי הטירוף, לאחר שדחפה החוצה מחייה את כדורי הליתיום שלה, המתג, כפי שהיא מכנה אותם, שאפשרו לשלוט בחייה ולשעמם את עצמה.

קצה שוכנת בקצה: רחוק, וגם על שבר גיאולוגי. המטפורה הגיאולוגית לחיי הנפש גלויה. שכבות, עידנים, שברים, התפרצויות, נדידת יבשות, סחף, תלכיד, רעידות אדמה, חפירות. זהו אחד הדברים ברומן שאפשר לומר שהם משומשים. עיין ערך מיכאל גונן, הלא הוא "מיכאל שלי". גם כמה מהמוטיבים המרכזיים בעלילה הם משומשים למדי: השיגעון, הכת המדברית והגורו כפול הפנים שבראשה, הארכיאולוג המטורף, החיפוש אחר אוצר מקראי אבוד.

כלומר, כשלעצמו כל מוטיב כזה הוא לימון שיש עוד הרבה מה לסחוט ממנו, ואין לכחדו מן הסלט. אדרבה, צירופם של מוטיבים אלה יחדיו, בתוספת נופך אקטואלי קל של עולם ההתנחלויות ורקע אנושי הזוי כנזכר לעיל, הוא אפילו מקורי ביותר. דא עקא שצירוף מקורי זה מבליט את מוכרותם של רכיביו, ונוסך בה נופך של בנאליות מה. שמץ־נופך זה של גיבוב יסודות נדושים מנוגד תכלית ניגוד למהותו של הספר: הבורקת, המבעבעת, היצירתית, ההכי־לא־בנלית־בעולם.

פיוט ואמפתיה

בחסות ה"קצה", כנושא וככותרת וכאליבי, תחת כנפיה של מטרייה רחבה וסובלנית זו, מצליחה המחברת למצוא מקום לא רק לשפע מהויות, אלא גם להפגנת שפע של יכולות. במחציתו הראשונה של הספר היא מתמקדת בבניית דמויות צבעוניות ומשונות, ובמחציתו השנייה – ביצירת מופע עלילתי מסעיר. בכל חלקי הספר גם יחד, בנדנדה דו־קוטבית ששום כדור ליתיום אינו יכול לה, כישרון קומי חובר לעמקנות פסיכולוגית, ויכולת מרשימה לכתוב כמתוך תודעה טרופה מזווגת עם הומור מפוכח וממזרי.

הרב־קוטביות המופרכת של הספר היא אם כן המפתח לאופיו הייחודי, לרבגוניותו, ליתרונותיו ולחסרונותיו גם יחד. אולם בעוברנו מסוגיות המבנה, העלילה והנושאים לשאלות של סגנון, שפה ופיגורטיביות, אנו מתכנסים אל קוטב אחד מובהק. שליטתה של דהן־קרליבך במקורות היהודיים, כישרונה המילולי, לוליינותה הצלילית, שימושה היצירתי והנמרץ בחמשת החושים וגם בחוש ההומור – כל אלה שולטים ביד רמה בספר לכל אורכו, על כל תהפוכותיו.

נכון שפה ושם אפשר למצוא חריקות קלות, אם מתעקשים – כגון "להווֹת בעבורי", או מטפורה מקורית שנופלת על חרב הסרבול הניסוחי: "אם השינה הייתה מפלגה, אז המיטה שימשה מצע שהעניק שנת יופי למנמנם בה" (עמ' 49). שפת הספר ביסודה עשירה אך אינה מושכת תשומת לב מיוחדת; אולם לעתים מזומנות המחברת דואגת לרענן ולהפתיע ולשחק. למשל – "כל אחד מהילדים האלה היה עולם של חורבן ומלואו" (221). "כאילו כל גופו הפך לגב" (228). "תמיד גילה רבבות של רבבים" (כלומר כתמים. 303). "אינרציה" נדרשת בפיה של יסכה ל"אין רצייה" (332).

או, מהמאבק בין יסכה ואמה על דמות בית הסבתא לאחר מותה: "הבית הלך והצטופף ושינה את צורתו. היה אפשר לחוש זאת בעין. מאחורי גבי לעגו לי נרות. מגבות התנועעו והתנפחו בריקוד בלרינה. כשהסתובבתי והישרתי מבט מולן [לטעמי צ"ל אליהן. צ"א], קפאו בתנועה מלאת תום ורוד" (50). דהן־קרליבך בדימוייה הפיוטיים מדובבת שפתי דוממים, בלי להישמע רצינית ופתטית מדי.

וישנה הפיוטיות הצרופה. "קומי מהעפר, התגשמי. יש רוח דקיקה של חופש, מצטלצלת כמו עגילים דקים, חישוקים מתחשקים באוזניים" (323). לא פחות מכך נוכח כאמור ההומור, בייחוד באפיון דמויות המשנה. וישנה גם האמפתיה, בהיכרות עם מחלת הנפש של יסכה ויותר מכך בהתוודעות לנערים היתומים ולצד היפה של המוסד המטפל בהם. אכן, בכול מכל כול, ואפשר רק לקוות שהמחברת השאירה משהו לרומן הבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014

פורסמה ב-21 בפברואר 2014, ב-גיליון ויקהל תשע"ד - 863, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: