חוויית קריאה אחרת | יהודה גזבר

בקבוקי הויסקי שירשו בן ואסנת מכילים הרבה יותר ממשקה חריף ולכן חייהם בסכנה. בטקסט שנון מתוחכם ומודע לעצמו מייצר בלום, שוב, מוצר קריאה מענג 

המדריך לימים הקרובים

יואב בלום

כתר, 2014, 340 עמ'

אתם בחנות ספרים. רואים ספר בצבע מעושן, חום־אדמדם. על הכריכה שלו כתוב "המדריך לימים הקרובים" בתוך תווית של בקבוק ויסקי. כשאתם הופכים את הספר אתם מגלים שהספר לא פונה אליכם: "קוראים לך בן שוורצמן", פותחת הכריכה האחורית של הספר הזה, והיא עוברת שורה וממשיכה, "אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה".

הספר החדש של יואב בלום מתחיל מהכריכה האחורית שלו. אין כאן פנייה לקהל הקוראים, לא תקציר של הספר, אפילו לא ציטוט או ניתוח קצר. רק פנייה אישית, בגוף שני יחיד, מאובחן, ספציפי מאוד. וכבר אפשר לראות: גיבור הסיפור, בן שוורצמן, קורא עכשיו את הכריכה האחורית של אותו ספר שאנחנו, הקוראים, אוחזים ביד. גם הפרק הראשון ממשיך באותה נשימה, ובפנייה אישית אל אותו בן שוורצמן הוא מבקש ממנו להתייחס אליו ברצינות בתוך המדריך שלו לימים הקרובים. כשתצטרך עזרה, אומר הספר שאנחנו קוראים ביד, תסתכל בי.

ובן אכן צריך עזרה. הוא לא יותר מאשר עיתונאי אפרורי. למעשה, הוא כל כך אפרורי עד שהוא אפילו לא עיתונאי. למקצוע שלו קוראים מעשִׁיר: הוא יושב במערכת של עיתון מקומי ומוסיף עומק לכתבותיהם של אחרים. מוסיף ציטוט כאן, הפניה מתוחכמת שם, כך שהקוראים יחשבו שהכותבים הם בעלי שאר רוח, אנשי העולם הגדול, שמבינים בדבר שעליו הם כותבים. בן עצמו הוא טיפוס חסר עמוד שדרה. הוא מנסח בראשו שורות מחץ לאנשים שהעליבו אותו, אין לו אומץ להתחיל עם בחורות, ובעיקר קצת קשה לו להתמודד עם כל החיים שבחוץ. הוא מסתכל על אנשים שעשו משהו בחייהם ומקנא, אבל לא מעז לצאת מעצמו ולעשות משהו. רק שהכריכה האחורית של "המדריך לימים הקרובים" מודיעה לו שמישהו עוקב אחריו. מישהו שאין לו בעיה לשבור מפרקות, אם צריך. והמישהו הזה מאוד מתעניין באיזה בקבוק ויסקי שבן קיבל בירושה והוא כרגע מונח אצלו בתיק. ובכן, אומר לו המדריך, תעשה משהו – קח את הבקבוק ותברח.

בן בורח. בעקבות בקבוק הויסקי הוא מגיע לפאב "הברדק" ופוגש את אסנת, הברמנית של המקום, ואת גברת ונטור, הבעלים. בקבוק הויסקי שיש לו ביד, מסתבר לו, הוא לא בקבוק רגיל: זהו בקבוק שמכיל חוויה. ישנה דרך להעביר את החוויות שחווית בחייך – נפילה חופשית, האזנה למוזיקה, התאהבות, לימודים – לתוך מאכלים ומשקאות, ולאפשר למישהו אחר לחוות את אותה חוויה. לא להתבונן עליה מבחוץ, לא לשמוע עליה: לחוות אותה, שהיא תיטמע בתוך הזיכרון שלו כאילו הוא עצמו היה שם. לאסנת, כך מסתבר, יש בקבוק מקביל. שניהם מאותו אדם, שמעוניין להעביר להם מסר באמצעות החוויות האצורות בשני הבקבוקים.

כל זאת טוב ויפה, אלא שאותו שובר מפרקות שרודף אחריו מעוניין מאוד באותה חוויה שנמצאת בתוך בקבוק הויסקי, והוא מוכן לעשות הכול כדי להשיג אותה. המזל הגדול של בן הוא שיש לו מדריך צמוד: הספר שאנחנו קוראים. בכל פעם שהוא צריך הוא פותח את הספר שלנו והאחרון אומר לו, בפרקים שכתובים בגוף שני יחיד, מה לעשות.

כשאני קורא ספר או רואה סרט, אני עובר חוויה, והיא מכוננת אותי כאדם  צילום: שאטרסטוק

כשאני קורא ספר או רואה סרט, אני עובר חוויה, והיא מכוננת אותי כאדם
צילום: שאטרסטוק

ספר משנה חיים

העובדה שגם אנחנו וגם בן שוורצמן קוראים את אותו הספר מבלבלת קצת. היא מכריחה את הקורא לעמוד כל הזמן בשתי עמדות מול הספר: העמדה הראשונה צוללת לתוך הספר, מסתכלת עליו מבפנים ומתייחסת אליו בתור המדיום להעברת הסיפור. העמדה השנייה מנסה לצאת החוצה כל הזמן ולהתבונן על הסיפור מבחוץ, כמו שבן שוורצמן מסתכל עליו. תחשבו על עצמכם הולכים לקולנוע: לפעמים אתם שוקעים בסרט, עוקבים אחרי הגיבור ושוכחים שהזמן עובר, ולפעמים אתם מנתחים את הסרט, את קהל הצופים, את ההקשר שבו הסרט מונח, את המוטיבים ואת האמירה. בפעם הראשונה אתם בפנים, בפעם השנייה אתם בחוץ. אפשר להעלות סרט כמו "אדפטשיין", או "מועדון קרב". סרט שמודע להיותו סרט. מאיזו נקודת מבט אמורים להסתכל עליו?

זהו אחד הכלים האהובים על ספרות פוסט מודרנית. קוראים לזה כתיבת מטא (Metafiction) או אירוניה רומנטית. בפשטות, אפשר לקרוא לזה מודעות עצמית: הסיפור הוא רפלקטיבי, מכיר בקיומו כסיפור. כך, למשל, יש לאתגר קרת טרילוגיית סיפורים קצרים בשם "כּוּכִי" (בספרו "צינורות"), ובה הגיבור יודע שמישהו כותב אותו ושמישהו קורא אותו. הטכניקה הזאת מאפשרת לכותב לקרוץ כל הזמן לקורא, להגיד לו "שנינו יודעים שזה סיפור". זה מאפשר לכותב ליצור פרודיה על מבנים של סיפורים מוכרים, להיות מתוחכם יותר, ציני ואירוני.

אבל לכתיבת המטא הזו יש מחיר: היא שוברת את מה שקולרידג' כינה "השעיית אי האמון". הסכמתו של הקורא להאמין לסיפור, ולא להטיל בו ספק. אם נרחיב קצת את הביטוי, אפשר לתאר אותו כאפשרותו של הקורא לצלול לתוך היצירה. זו הנכונות להניח את כלי הביקורת, את הטלת הספק, את המודעות התמידית לכך שאנחנו קוראים כרגע ספר, או שאנחנו נמצאים בתוך אולם קולנוע ומסתכלים במסך. ברגע שאתה כותב מטא־בדיון אתה שולף את הקורא מהסיפור. עכשיו הוא בחוץ. כלומר, במקום לבחון את המתרחש בסיפור הוא בוחן את הסיפור. וממילא, האמירה היחידה שאפשר להגיד באמצעות כתיבת מטא היא אמירה ארספואטית: לא לדבר על התוכן, אלא על הצורה שבה הוא מועבר.

העניין הוא שבלום מודע לזה. במהלך כל הספר, לאט לאט, בלום מטפטף לנו סאב טקסט: ויסקי, כל ויסקי, מספר סיפור באמצעות הטעם שלו. המשקאות שבהם אצורים החוויות הם כמו הספרים. כך גברת ונטור, בעלת הפאב, היא בוגרת החוג לספרות. כך המשקאות מונחים בארונות ספרים. כך אחד הפרקים האחרונים בספר מכיל אנלוגיה ברורה, פסקה אחר פסקה, שבה מושווים אנשים שיושבים ושותים חוויות לאנשים שיושבים בפאב ומספרים סיפורים לחבריהם. ויש כאלה עוד רבים.

אני לא מכיר ממקום אחר את רעיון העברת החוויות באמצעות משקאות. סביר להניח שזו המצאה של הסופר. אבל יש עוד משהו שמאפשר לנו להעביר חוויות: סיפורים. כשאני קורא ספר, צופה במחזה או רואה סרט, אני צולל פנימה: חווה את המתח שעומד בפני הבלש לפני פתרון התעלומה, מתמלא באדרנלין במהלך מרדף מכוניות או סצנת לחימה, ומופתע כשפתאום מתרחש פיצוץ על המסך. במילים אחרות, גם אם החוויה שאני עובר לא זהה לחוויה שהגיבור עובר, הרי שאני בכל זאת עובר חוויה והיא מכוננת אותי כאדם. ואכן, אי שם מסבירה גברת ונטור שהחוויות שאנחנו עוברים הן אלו שיוצרות אותנו כאדם, כלומר הן אלה שמלמדות אותנו איך להתנהג בעתיד. ביסודו של דבר, אפשר לומר שזה בדיוק עניינם של סיפורים.

כל זה נהדר, מבריק, ומוכנס לתוך הסיפור בצורה יפהפייה (הקטעים שבהם הספר פונה לבן, אגב, הם גם מהקטעים היפים ביותר בו). יש רק בעיה אחת: סאב טקסט הוא אמירה המוחבאת בין השורות. מטא טקסט הוא אמירה על קיומו של הטקסט כטקסט. לשניהם יחד אין מגע ישיר עם הסיפור עצמו. במקום שניהם, הספר גדוש בהרהורים ובתובנות על החיים, על הקיום בשוליים מול הקיום במרכז, על זיכרונות, על אהבה ועוד. כל שלושת הרבדים האלה משיקים לעלילה ועוטפים אותה, אבל לא נובעים ממנה. כך שהם הופכים להיות הגיגים סביב העלילה, והעומק של הספר מתפספס לגמרי.

ספר לא משנה חיים

אתר האינטרנט של יואב בלום מעיד עליו שהוא "יליד 78', רווק, גר בקרית אונו". מה שלא כתוב כאן הוא שבלום כותב נהדר. הספר הקודם שכתב בלום, "מצרפי המקרים", היה סיפור כתוב היטב, משעשע ומבריק, שסיפר על שלושה מלאכים שעוסקים בלצרף מקרים. הוא היה גדוש בתובנות קטנות על החיים, בשנינויות ובמידה מסוימת של רומנטיקה שגלשה לאיטה לכיוון הקיטש. אין שום דבר רע בקיטש כשהוא בא במידות קטנות, והקוראים התנפלו בהמוניהם על הספר, קנו יותר מעשרים אלף עותקים ממנו והפכו אותו ל"ספר זהב".

גם הספר החדש שלו כתוב באותו סגנון: גדוש באותן תובנות קטנות ובאותן שנינויות. הכתיבה של בלום כיפית. מאוד מאוד כיפית. היא זורמת ועושה חשק להמשיך לקרוא. אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, אבל יש מעין גלים קטנים של מתח בכל פרק, שמגרים את הקורא להמשיך ולקרוא. כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מספר חדש.

יחד עם זאת, לפעמים נדמה שהוא מגזים עם השנינויות. כך, לדוגמה, בדיאלוג הבא:

"…צביקה הכיר את האוצֵר. את הבחור עם המפתח".

"הג'ינג'י?"

"לא יודעת, לא דיברנו על צבע השיער שלו", אמרה גברת ונטור.

או:

"אני יודעת משהו שאתה לא יודע".

"תני לי לנחש", אמר סטפן, "את לא שמאלית?"

הדיאלוג הראשון הוא פרפרזה למושג "הג'ינג'י עם המפתח" של אפרים קישון. השני הוא פרפרזה לדיאלוג מפורסם מ"הנסיכה הקסומה". האם זה רלוונטי לעלילה? לא ממש. זוהי שנינות קלה שמעבירה את המוקד מהספר עצמו אל השנינויות שלו. כך יש גם פרק שבו מספר בֵּן לגברת ונטור ולאסנת את סיפורו של תומס ביל. זהו חצי פרק שחסר כל קשר לעלילה עצמה. הוא לא מוסיף עוד רובד לעלילה, ולמעשה הדבר היחיד שהוא עושה זה להסביר, באמצעות סיפור נהדר, מהו צופן ספר. כמובן שלהתכתבות עם ספרים אחרים או לצופן הספר יש המון משמעות בסאב טקסט של הסיפור, אבל ברמת הסיפור עצמו אין להם שום טעם, ואלה קטעים ומשפטים שאולי טוב היה לוּ העורכת הייתה מורידה אותם.

בסיכומו של דבר, הספר החדש של בלום הוא כמו שיר פופ טוב מאוד. מעולה, אפילו. הוא לא עמוק, מטריד או מכונן, אבל הוא תענוג לקריאה: בדיוק באורך הנכון, במלודיה הנכונה, עם הטקסט הנכון. הוא יוציא מכם פרצי צחוק בתדירות יותר גבוהה ממה שתצפו ויעביר לכם בהנאה שעות ארוכות. אז נכון, בניגוד לספר שהגיבור שלו קורא, המדריך לימים הקרובים לא משנה חיים. מצד שני, גם ויסקי טוב לא משנה את החיים. אז מה.

לבלוג של יהודה גזבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014

פורסמה ב-21 בפברואר 2014, ב-גיליון ויקהל תשע"ד - 863, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: