רבים יחשבו שדרך האמצע של הרמב"ם לקוחה מאריסטו, אך זהו המוטיב שהנחה את חז"ל לאורך ההיסטוריה הדתית

אפילו אלו שאינם בקיאים במכמני הספרות היהודית יודעים לצטט את הדרך האמצעית של הרמב"ם. הדוגמה הקלאסית לדרך זו היא תשובתו האוטומטית של רופא הנשאל על הדיאטה הנכונה: הכול מותר אך אל תגזים. אכן, הרמב"ם כתב משפטים כאלה בהלכות דעות. בשימושו במונח "דעות" חזר הרמב"ם ללשון התנאים. "דעות" כאן הן הטקטיקות שבני אדם נוקטים בהתנהגותם.

ואכן, הטקטיקה הנכונה לפי הרמב"ם היא ללכת בדרך האמצעית בין נטיות פסיכולוגיות ועמדות מוסריות מנוגדות, ולהגיע לשיווי המשקל בין הקצוות. כל מי שלמד קצת את תולדות הפילוסופיה יעיר מיד שהדברים נראים כלקוחים מתורתו של ענק הפילוסופיה העתיקה – אריסטו. ומיד ישאל – האמנם הייתה כאן כניעה לתורת יוון, או שכפי שהאמין הרמב"ם היה כאן פיתוח מקביל של תורה חז"לית? אכן, כך חושב גם אני.

ילך בינתיים

בואו נתרגם – אם אפשר – את היוונית לעברית. כולנו גדלנו על המשניות של מסכת אבות. כאן מבקש אני מכם שנלמד יחד קטע מאבות דר' נתן (להלן אדר"נ) המהווה מעין הרחבה רבתי של הטקסט המשנאי (נוסחא א פרק כח): "משלו משל למה הדבר דומה? לאיסטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים, אחת של אור ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור ואם מהלך נגד השלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ולא ילקה בצינה".

הקטע חסר בעצם הקשר, אך הוא חוזר בירושלמי (חגיגה פרק ב הלכה א) ושם נחשוף את הקשרו ואת מקורו: “התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה מת באור, הטה בזו מת בשלג. מה יעשה, יהלך באמצע“. הקשרו ומקורו של משל זה מופיע בתוספתא (חגיגה ב, ב). תורת האמצע מיושמת כאן למיסטיקה התנאית (“מעשה מרכבה“).

אך לא רק. במכילתא (יתרו) יש לדעתי ניסוח רחב יותר: “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה‘, מגיד שהתורה אש ומאש ניתנה ובאש נמשלה. ומה דרכה של אש שאם קרב אדם אצלה נכוה רחק ממנה צנן, אין לו לאדם להתחמם אלא כנגד אורה“. נקשיב לייחודי בקטעים אלה. מלכתחילה הוצעו בפני האדם שתי דרכים (דברים ל, טו): “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים… וְאֶת הַמָּוֶת“. אלא שזהו קירוב ראשוני. אנו חייבים לעשות משהו רדיקלי יותר, למצוא דרך שלישית.

פרקי יסוד

כדי להבין דבר זה, הרשו לי להרהר על פרקי היסוד של ההיסטוריה הדתית־תרבותית של עם ישראל בכאב ובהערצה גם יחד. ההתנגשות הראשונה התקיימה כמובן במאבק של תורת הייחוד נגד הפגאניות, במלים אחרות של נביאי ה' מול נביאי הבעל, וזאת בצורות שונות. הדוגמה הקלאסית היא אליהו מול נביאי הבעל. בתמונה השנייה בהיסטוריה זאת, השקר גוזל את דבר ה': ירמיהו עומד מול נביאי השקר המדברים בשם א־לוהים. לשיאו הגיע מאבק זה, כאשר ההלכה נטמאה על ידי פולחן קרבנות אדם בשם היהדות – חילול מוחלט של שם שמים.

נדלג על המתייוונים, והנה התורה מופיעה עכשיו בלבושים שונים שאיתם היו חייבים הפרושים להתמודד. השאלה הייתה כיצד מתפרשים כתבי הקודש. עוד מעט והנה היריב ואולי האויב יוצאים החוצה, כתבי הקודש והזהות היהודית הופכים למשרתים של אלוהי נכר. לא הרבה זמן יעבור עד שטוענים לכתר יופיעו שוב, הפעם בלבושים קבליים. בנה אב לכולם שבתי צבי. עוד צעד ותופיע הרפורמה, עוד שני צעדים ואנו במרכז הזירה.

אולי אני הוזה, אך לפעמים רואה אני לפניי את חכמי המשנה, העומדים בפני שתי אופציות היסטוריות עצומות. מצד אחד הבריחה מהחיים הנורמליים של האיסיים ומצד אחר החילוניות הפוליטית של העולם הזה, בתורתם של הצדוקים. ואולי זה היה נכון בימים ההם וכן בזמן הזה, כשלפנינו, כך נראה לי בהזיותיי, פוסט־ציונים וחרדים רדיקליים, שתי אלטרנטיבות העלולות להיות מסוכנות.

שם הדרך

אך נחזור לענייננו הראשון, ונעיין במה שכתב בעל ספר החינוך, המצביע על מקור תלמודי נוסף לדרך האמצע (מועד קטן ח ע"א) המסתמך על פסוק בתהלים (נ, כג). פרק נפלא זה מדבר על מי שאינו מבין יהדות מהי, המסתיר את פשעיו מאחורי קרבנות שלדעתו הקב"ה זקוק להם, ואם תרצו פשוט צבוע. "וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר… אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ… דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ?" כמוך או כאחד הטייקונים שבקרבך? הפרק מסיים עם האידיאל: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ־לוֹהִים". לפי רש"י "וְשָׂם דֶּרֶךְ" – דרך תשובה לחוטא.

לפי חז"ל עלינו לקרוא את הפסוק כמסתיר רעיון נוסף. הם קראו לא 'וְשָׂם' עם שי"ן שמאלית אלא 'וְשָׁם' עם שי"ן ימנית. את הדרך אנחנו חייבים "לשום", להעריך, לאמוד, לשקול תמיד, כדי "לעשות אותם על דרך המיצוע והיושר". 'וְשָׁם' חייב להדריך אותנו בכל החיים, ובייחוד בהתחשב עם התנאים המיוחדים של הסיטואציה. דבר זה מחזיר אותנו אל הרמב"ם בהלכות דעות: כל מידה ומידה יש לתופסה "בדרך האמצעית כנגד שני הקצוות". זו היא דרך חכמים. /

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014