עגל הזהב בקודש הקודשים | משה גנוז

עיון בכתובים מעלה את האפשרות שעגל הזהב הוא הכרובים שנצטוו ישראל לעשות במשכן. חטא אהרן נעוץ בכך שעשאם לפני שקיבל ציווי מפורש מגבוה

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את חטא העגל. כיצד עם ישראל סר מהר מן הדרך ותוך ארבעים יום מהמעמד הנשגב של מתן תורה הפך להיות "כלה שזנתה בתוך חופתה" (שבת פח, ב)? ומדוע אהרן הכהן לא נענש על מעשיו? יתרה מכך, לאחר חטא העגל קיבל אהרן "קידום" לתפקיד הכהן הגדול והפך להיות היחיד מישראל המורשה להיכנס לקודש הקודשים כדי לכפר על העם. הכיצד?

כדי לחדד את השאלות הנ"ל, נציין את פירושו של ראב"ע לדמות הכרובים ששכנו בקודש הקודשים. לדבריו, צורת ראשם של הכרובים הייתה כשל שור. הראיה לכך לקוחה משני פסוקים בספר יחזקאל שבהם מתוארות פני חיות הקודש. הפסוק הראשון מתאר ארבע צורות: אדם, אריה, נשר ושור (יחזקאל א, י), ואילו הפסוק השני חוזר עליהן בשינוי קל: אדם, אריה, נשר וכרוב (שם י, יד). מכאן אנו למדים כי כרוב הוא שור. אם כך, הקושיה מתעצמת – כיצד ייתכן שבקודש הקודשים אשר במשכן, שתכליתו לכפר על חטא עגל הזהב, נמצאים שני פסלי זהב בדמות שור (=עגל)? ולא זו בלבד, אלא שהאדם היחיד המורשה לבקר בקודש הקודשים הינו אהרן הכהן, שעשה במו ידיו את עגל הזהב.

ברצוני לטעון שהתשובה לתמיהות הללו היא אחת: עגל הזהב שעשה אהרן הוא לא אחר מאשר כרובי הזהב שעל הכפורת. להלן אסביר טיעון זה.

אהרן התכוון לעשות ארון, העם הפך את הכרובים לעגל מסכה. חטא העגל, ניקולה פוסאן, 1634‎

אהרן התכוון לעשות ארון, העם הפך את הכרובים לעגל מסכה. חטא העגל, ניקולה פוסאן, 1634‎

עגל המשכן

על פי הפשט, פרשיות יתרו, משפטים, תרומה וכי־תשא מופיעות בסדרן הכרונולוגי. משה עלה להר סיני וצוּוה על בניית המשכן עוד לפני חטא העגל. הכתוב מחזק דעה זו מספר פעמים בפרשת תרומה באמרו: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כו, מ), או "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" (שמות כה, כא). כלומר, המפרט הטכני של כלי המשכן הוצג למשה בהר סיני לפני קבלת הלוחות ולפני חטא העגל.

נעמוד כעת על מהלך האירועים שלב אחרי שלב: בפרשת יתרו (יט, כד) נאמר למשה "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך". בפרשת משפטים מסופר שאהרן אכן עולה עם משה מספר פעמים אל הר סיני (כד, ט): "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא…". בפרשת תרומה (כה, יח) משה – ואולי אהרן איתו – מצוּוה על עשיית המשכן, הארון, הכרובים ושאר הכלים: "וְעָשִיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶה אתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפּרֶת". בפרשת כי תשא (ל, לא) מסופר כי משה עולה לבדו להר סיני למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בזמן שמשה שוהה לבדו על הר סיני, אהרן מן הסתם מתחיל לבנות את הארון, הכפורת והכרובים.

כוונתו של אהרן טובה. הוא מבקש להכין מקום לשכן בו את הלוחות שיביא משה כשירד מההר, וכן להזדרז ולבנות את המשכן שבו ישכון הארון. אלא שתוך כדי בניית הארון, העם נקהל על אהרן במטרה לברר מדוע בושש משה. בתגובה אהרן מבקש מהם זהב על מנת לעשות את הארון, הכפורת והכרובים. העם מוסר לאהרן את הזהב והוא יוצק את הכפורת ואת הכרובים שעליה, ובנוסף בונה את המזבח לפי התוכניות שמפורטות בפרשת תרומה, וקורא "חג לה' מחר".

למחרת בבוקר הארון, הכפורת והמזבח מוכנים. אהרן מצפה בכיליון עיניים לרדת משה ולהכנסת הלוחות לארון המוכן להם. אולם העם (ערב רב) רואה את הארון ואת הכרובים שעליו (היצוקים כאמור בצורת שור/עגל), וקורא "אֵלֶּה אֱ־לֹהֶיךָ ישראל". המילה "אֵלֶּה" מרמזת כי אכן היו שם שני פסלים (= שני הכרובים) ולא רק אחד. הערב רב אינו מבין כי הארון והכרובים הינם רק כלי לשכן בו את התורה, והופך את הכלי לעבודה זרה.

נשים לב למקבילות הרבות בין מעשהו של אהרן בעגל ובין מעשה המשכן (ראו טבלה).

לא בכדי, כאשר משה עולה בפעם השנייה להר סיני הוא כבר מכין בעצמו ארון עץ (דברים י, א): "בעת ההיא אמר ה' אלי, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ". משה אינו מוכן לקבל תקלה נוספת, ולכן הוא עושה ארון עץ פשוט (ללא כפורת וכרובי זהב) ועולה איתו להר.

לפי פירוש זה נמצא שאהרן כלל לא חטא בחטא עבודה זרה. אדרבה, אהרן פעל בדיוק לפי ההנחיות שניתנו בפרשת תרומה. הפסוק שנאמר לאחר חטא העגל, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג), מחזק דעה זו. אילו אהרן היה חוטא, היה עליו למות עם הניגפים בעם. בנוסף טוען משה כלפיו: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה?" (שם כא). משמע: אהרן גרם לעם לחטוא, אולם לא חטא בעצמו.

פעולה ללא ציווי

אם כך, מדוע בספר דברים (ט, כ) אומר משה "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו"? במה הוא חטא? יש לומר שקיימת הפרדה בין הציווי על בניית המשכן (פרשיות תרומה ותצווה) לביצוע (ויקהל ופקודי). בפרשיות תרומה ותצווה, נמסרו למשה (ולאהרן) התוכניות המפורטות של המשכן. אולם הביצוע נמסר בידי בצלאל: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור…" (שמות לא, ב). פרשייה אחרונה זו באה שתי פסקאות בלבד לפני סיפור חטא העגל. נמצא שחטאו של אהרן היה "עודף המוטיבציה" והלהיטות למהר ולבנות את הארון, עוד לפני שהתקבלה הוראת הביצוע.

כעת ניתן להבין מדוע בפרשת ויקהל כל הפעולות מפורטות באופן סתמי ("ויעש", "עשה", "צִפה", "ויצף" וכו') ואילו רק במעשה הארון מוזכר שמו של בצלאל במפורש: "ויעש בצלאל את הארן עצי שטים…" (לז, א). הכתוב רוצה להדגיש כי עשיית הארון והכרובים על ידי אדם שאינו מצווה לעשותם עלולה לגרום לתקלה חמורה.

בדרך זו אף ניתן להסביר מדוע בספר דברים (ט, ח־יט) משה מתאר את חטא העם בפרוטרוט ואילו חלקו של אהרן מוזכר בקצרה ובדרך סתומה. אכן, חלקו של אהרן בחטא היה מינורי: אהרן התכוון לעשות ארון, ואילו העם הפך את הכרובים לעגל מסכה.

מדוע רק בצלאל רשאי היה לבנות את הארון? התשובה כתובה בפסוק המתאר את התכונה שהקב“ה העניק לו: “לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת". מה פירוש לחשוב מחשבות? בחסידות מפרשים שבצלאל ידע לקרוא את המחשבות של כל אחד מהתורמים. תרומה שניתנה במחשבה טהורה הוקצתה לארון, ואילו תרומה שניתנה ללא כוונה מיוחדת הוקצתה לאדנים.

זהו אף היסוד המבדיל בין עבודה זרה ובין עבודת הקודש – המחשבה והכוונה. אותם כרובי זהב, כאשר חושבים עליהם כ"סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו", משמשים לקדושה. מנגד, כאשר חושבים עליהם כ"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" הם משמשים לעבודה זרה.

החוכמה, התבונה והדעת של בצלאל אפשרו אם כן רק לו ליצור פסלי זהב המשמשים לקדושה. לעומת זאת, אהרן, גם אם כוונתו הייתה לטובה, עשה דבר שלא צווה עליו, וגרם להכשלת עם ישראל. רמז לדבר ניתן למצוא בפירוש רש"י. רש"י מפרש "ויעש בצלאל – לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו". מדוע קיימת סכנת נפשות בעשיית הארון והכפורת, ולמה רש"י לא אמר זאת על כלי המשכן האחרים? לפירוש שהצענו התשובה ברורה: עשיית הארון והכרובים הייתה מעשה מסוכן הגובל בעבודה זרה שעונשה מוות. על כן בעשייתו הייתה מסירות נפש של בצלאל.

חטא הבנים

הלהיטות של אהרן, שגרמה לו לבצע דבר שלא צווה עליו, מזכירה לנו אירוע טרגי דומה שקרה ביום הקמת המשכן: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו… ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י, א). חטאם של בני אהרן היה להיטותם הרבה לשרת לפני הקב"ה ביום החגיגי של הקמת המשכן. כלומר, אותה להיטות שירשו מאהרן אביהם גרמה גם להם לבצע פעולה שלא צוו עליה. לפיכך, משה אומר לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" (שם, ג), ואומר רש"י: "היכן דיבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי".

קיימת השוואה בין פרשות שמיני לתצווה – כמו שבנוגע להקטרת הקטורת במשכן יש לחכות לציווי מפורש, כך גם ביחס להקמת המשכן וכליו יש לחכות לציווי מפורש. כעת ניתן גם להבין מדוע ישנם מפרשים שמסבירים כי עונשו של אהרן בחטא העגל היה מות בניו. וכי בנים מתים על חטאי אבותם? אלא שתכונה זו של להיטות לדברים שבקדושה וזריזות יתר נטבעה גם בבניו, והיא שהובילה למותם. לפיכך: “וידֹם אהרן“.

בפרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אומרת התורה: ““וידבר ה‘ אל משה אחרי מות שני בני אהרן… ואל יבֹא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות“ (ויקרא טז, א). מה הקשר בין תנאי כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ובין מיתתם של בני אהרן? ומדוע התורה מפרטת – גם “אל הקודש“, גם “מבית לפרוכת“, גם “אל פני הכפורת“ וגם “אשר על הארון“, והלא מספיק היה לכתוב “אל הקודש“?

על הפרוכת היו רקומים כרובים ועל הכפורת היו יצוקים כרובים. כפי שהסברנו, צורתו של כרוב היא שור. מטרת הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים הייתה לכפר על עוונות בני ישראל. אולם התבוננות אהרן בכרובים הרקומים על הפרוכת, בכפורת שמכסה על לוחות הברית (שבגללם בושש משה לרדת) ובכרובים “אשר על הארון“ הייתה עלולה להציף בו את הזיכרונות הקשים של חטא העגל ושל מות בניו כתוצאה מכך. זיכרונות אלה עלולים להכשיל את עבודתו של הכהן הגדול ולגרום אף למותו. לכן נאסר על הכהן הגדול להגיע בכל עת אל קודש הקודשים. לא זו בלבד, אלא שכניסתו לשם תלווה בענן קטורת שיסתיר ממנו את מראה הארון.

עיקרון דומה מופיע באיסור שחל על בני קהת, נושאי הכלים, לראות את הארון: “זֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ“ (במדבר ד, יח־כ). מדוע מחויבים הכהנים לכסות את הארון ואת הכרובים לפני שבני לוי נושאים אותם? ומדוע קיימת סכנת מוות בראיית הקודש?

התשובה כדלעיל. בפעם האחרונה שבה אנשים שאינם מזרע אהרן הביטו בקודש (הארון והכרובים שמעליו) נגרם חטא עבודה זרה ואותם אנשים מתו. לפיכך, על מנת למנוע מכשול מה“עיוורים“ קיים איסור גורף להביט בכרובים.

נחתום בדברי המדרש שאולי מסכם את כל שהבאנו: “אמר לו הקב“ה: משה, יודע אני כוונתו של אהרן אחיך הייתה לטובה…“ (שמות רבה לז, ב).

משה גנוז הוא מהנדס אלקטרוניקה ומייסד בית מדרש "עוסקים ולומדים" באורנית ללימודי מנהל עסקים על פי ההלכה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2014, ב-גיליון כי תשא תשע"ד - 862 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. רעיון יפה, אך שתי הערות משלימות, בעקבות התבוננות בפסוקים הראשונים.:

    וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.
    וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.
    וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן.
    וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
    וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי-הוָה מָחָר.
    וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

    1. היה רק עגל אחד. ואי אפשר להבין אחרת. מראש העם מדבר בלשון רבים: "וַיֹּאמְרוּ עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ " ולכן הוא ממשיך בלשון רבים: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" כך שלא מוכח מכאן שאהרן עשה שני עגלים, שכן הכתוב אומר בפירוש: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה". כך גם דברי ה': "סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ". יתכן שהתייחסות לאלוהים ברבים הוא לשון כבוד.

    2. בעקבות הרמב"ם במו"נ ג/מה', יש להציע שלו אהרון היה עושה שני עגלים היו מבינים שהם רק כלי ולא אלוהים.

    • קיימת אפשרות שהיו שני עגלי זהב, למרות שהעגל מופיע בלשון יחיד, הואיל ושני הכרובים היו יצוקים מקשה אחת של זהב טהור. " וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם.." [שמות כה,יח] וגם " וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם.." [שם לז,ז]

  2. בגרסת המאמר המודפסת בעיתון, מופיעה טבלת השוואה בין הפסוקים המופעים בפרשות "תרומה /ויקהל" (1) ובין הפסוקים המופעים בפרשת "כי תשא" (2)
    להלן ההשוואה בין הפסוקים המציגים את הדמיון הרב בין פרשת המשכן ובין פרשת העגל.:

    .1.1) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מאת כל איש…זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"
    .1.2) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.
    (דגש על המילה "זהב")

    2.1) "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב "
    2.2) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן
    (דגש על המילים "נזם זהב")

    3.1) "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת"
    3.2) : וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט
    (תעשה=ויצר)

    4.1) "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת"
    4.2) וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה
    (דגש על המילים סוככים/מסכה)

    5.1) "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים "
    5.2) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו
    ((דגש על המילה "מזבח")

  3. לא הייתי מתייחס לולא אני רואה שהכותב עצמו (משה [רבינו?…]) מגיב כאן –
    אז הרעיון עצמו חסר כל בסיס – גם בפסוקים עצמם וגם מבחינת השכל הישר.

    1) הכותב מניח שאהרן עלה עם משה להר סיני, ע"ס הפס' בשמות יט, כד –
    אבל מה נעשה שבפרק כד כתוב בפירוש שרק משה עלה להר, ולא אהרן:
    א וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק.
    ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה ***לְבַדּוֹ*** אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ.

    יג וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל ***מֹשֶׁה*** אֶל הַר הָאֱלֹהִים.
    יד וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה ***אַהֲרֹן*** וְחוּר עִמָּכֶם…
    מה יכול להיות יותר ברור מזה?!

    2) לגבי העגל שהפך בדמיונו של הכותב לשני עגלים – כבר צוטטו הפסוקים לעיל ע"י אלי אברמזון, ואוסיף עליהם את הפסוקים בתהלים קו: יט יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה. כ וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב – הכל בלשון יחיד.

    3) לגבי "טבלת ההשוואה" בין הפסוקים – היא רק מוכיחה כי אין כל קשר בין התיאורים, שכן למעט "נזמי זהב" (שכבר דרשוה חז"ל: "נתבעין לעגל ונותנין…") כל שאר ההשוואות הן חסרות משמעות.

    4) גם אם נניח שכל ההנחות השגויות האלו היו נכונות, ואהרן שמע מאחורי הפרגוד את פרשת תרומה וכו' – מדוע הוא רץ לעשות דווקא את שני העגלים\כרובים? מה עם החצר, הקרשים, המנורה, המזבח…? (הרי בסוף הוא עשה גם מזבח – למה לא התחיל בו?!)

    לכך אומר אני כי הדרש יידרש, אבל לא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות ולנסות להגן עליו בכוח…

  4. המאמר מבוסס על ההנחה שאהרון שמע עם משה את הציווי בשמות כה. ההנחה הזו אינה משתמעת כלל מהנאמר קודם לכן בתורה. כמו כן המאמר מבוסס על ההנחה שבפרשת כי תשא מסופר על עליית משה להר, בפרק ל, לא. הנחה זו אינה נכונה, ופסוק כזה לא כתוב בתורה.

  5. תגובה ליצחק הראל:
    אהרון עלה עם משה להר מספר פעמים:
    **" וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ…" [שמות יט, כד];
    **"וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה', אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; [כד,א]
    ** "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא…"[כד,ט]
    הכתוב לא מפרט מה נאמר למשה ואהרון בפעמים הנ"ל. המאמר מציג רעיון שאולי באחת הפעמים הנ"ל גם אהרון שמע את הציווי לעשיית כלי המשכן.(כולל תרומת הזהב, עשיית ארון הקודש, הכרובים והמזבח)

    לגבי מיקום הפסוק המתאר את עליית משה לבדו להר סיני קיימת אכן טעות: הפסוק הוא [שמות כד, יח] "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.".

  6. אחד מקוראי 'עולם קטן'

    בס"ד כ' אד"ר ע"ג

    אתא לידי בין מנחה לערבית 'עולם קטן', גליון 436 (כי-תשא תשע"ד), וראיתי שהרב אמנון בזק הלך בכיוון דומה להצעתו של ר' משה גנוז. אולי מבין שניהם תסתיים שמעתא.

    אביא מקצת מדברי הרב בזק:

    'בסיומה של פרשת משפטים קראנו: "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (כד,י). תיאור זה מזכיר את תיאור המרכבה בתחילת ספר יחזקאל. יחזקאל רואה את החיות-כרובים, שעל ראשיהן נמצא רקיע: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו… הוא מראה דמות כבוד ה'" (א,כו-כח).

    מתוך השוואה זאת הסיק הרמב"ן בשמות: "והנה בכאן כתוב : 'ויראו את אלקי ישראל', ושם כתוב: 'היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל' (יחזקאל י,כ), כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא". כלומר: בני ישראל ראו בהר סיני את הכרובים שתחת כסאו, כביכול, של הקב"ה.

    מה היה מראה הכרובים? בתחילת ספר יחזקאל נאמר: "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר" (א,י). לעומת זאת, בהמשך הספר מתואר: "וארבעה פנים… פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר" (י,יד). על דרך הפשט ניתן להסיק מכאן, שכרוב = שור. ואכן השורש כר"ב בארמית משמעו – חרישה.

    (על דרך הדרש: עיין חגיגה יג ע"ב; ועיין באברבנאל ביחזקאל י' בשם ראב"ע).

    אם אכן הכרובים הם שוורים, כל חטא העגל מקבל משמעות חדשה לגמרי. לאחר שבני ישראל ראו בהר סיני, שהקב"ה שוכן, כביכול, על גבי כרובים-שוורים, הרי שאפשר להבין את המחשבה שעמדה מאחורי מעשיו של אהרן. אהרן רק ביקש ליצור "מושב" סמלי לקב"ה בצורת עגל-כרוב, ולא ביקש חלילה ליצור תחליף לקב"ה…

    ברם, עם ישראל לא הבין את מעשהו של אהרן, וטשטש עד מהרה בין הסמל לבין דמותו של הקב"ה עצמו
    …ומכאן לתוצאותיו ההרסניות של המעשה עצמו.

    רק אהרן שזכה להבחין בין המושב לבין מי ש"יושב" עליו, יזכה מכאן ולהבא להיכנס לפני ולפנים אחת בשנה, למקום "מושב" הקב"ה על גבי הכרובים, ולכפר על בני ישראל'

    (הרב אמנון בזק, 'עגל והכרובים', עולם-קטן, גליון 436, פרשת כי-תשא תשע"ד, עמ' 2)

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

    • ראו גם במאמרה של חנה גודינגר (דרייפוס), 'תינוקות ושוורים', 'מוסף שבת – מקור ראשון', גליון ויקהל תשע"ד.

    • הכרוב - לאו דוקא שור

      בס"ד כ"ה אד"ר ע"ד

      הרב אמנון בזק ומשה גנוז למדו שכרוב הוא שור, מכך שביחזקאל י,יד: 'וארבעה פנים לאחד, פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר', בעוד שבפרק א,י: 'ודמות פניהם פני אדם ופני אריה… ופני שור… ופני נשר…'.. נראה לכאורה ש'פני כרוב' הם 'פני נשר'.

      אלא שיש לשים לב לכמה שאלות:

      (א) 'פני השור' שבפרק א הן השלישיות במספר, בעוד ש'פני הכרוב' שבפרק י הן הראשונות.

      (ב) בפרק י,טו: 'וירומו הכרובים היא החיה אשר ראיתי בנהר כבר'. נראה ש'כרוב' היא החיה בעלת ארבעת הפנים , שתוארה בפרק א!

      (ב) ביחזקאל מא,יח-כ, מתוארים הכרובים והתימורים שהיו על קיר ההיכל: 'ושנים פנים לכרוב, ופני אדם אל התמורה מפו ופני כפיר אל התמורה מפו'. הוה אומר: לכרוב יש פני אדם ופני כפיר.

      (ד) בחזקאל כח,יד מתואר מלך צור: 'את כרוב ממשח הסוכך ונתתיך בהר קדש, אלקים היית בתוך אבני אש'. מההקבלה ל'אלקים', נראה שאף 'כרוב' הוא מלאך.

      אף הרמב"ם מפרש שהכרובים הם מלאכים, כדבריו במורה הנבוכים (ג,מה): 'לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה, ציוה יתעלה, שיעשו על הארון צורת שני מלאכים'.

      לפי ההסבר שכרוב הוא מלאך, יובן שיש תיאורים שונים לכרובים, בהתאם לתפקידים השונים המוטלים על כל מלאך ומלאך.

      כמוכן מובן מפני מה 'פני הכרוב' שביחזקאל י', קודמים ל'פני אדם', שהרי מעלתו של מלאך עולה על מדריגתו של אדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • יחזקאל מבקש רחמים

        א.
        חז"ל עמדו על ההבדל בין המראה שראה יחזקאל בפרק א למראה שראה בפרק י', שם הוחלפו פני השור (השלישיים) בפני הכרוב (הראשון). וכך אומר ריש לקיש: 'יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו: רבונו של עולם, קטיגור ייעשה סניגור?' (חגיגה יג,ב).

        אכן המראה השני בא אחרי שיחזקאל מזדעזע מנבואת החורבן שבידו, וזועק ומבקש רחמים: 'ואפלה על פני ואזעק ואמר: אהה ה' אלקים המשחית אתה את כל שארית ישראל?' (ט,ח).

        המראה הרך יותר, פני כרוב במקום פני השור, מסמן ליחזקאל שיתחזק וימשיך לבקש רחמים, והוא חוזר על זעקתו בפרק יא,יג.

        בהתמדתו בתפילה זוכה יחזקאל לראשונה גם בנבואת נחמה: 'לכן אמור כה אמר ה' אלקים וקבצתי אתכם מכל העמים… ונתתי לכם את אדמת ישראל… והסירותי לב האבן מבשרם… והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים' (יא,יז-כ).

        יפה כוח התפילה והתשובה להפוך את מידת הדין לרחמים, את פני השור לפני כרוב. ובעל התשובה הגדול, ריש לקיש, הוא שמלמדנו זאת.

        ב.
        בגמ' שם פירש רבי אבהו ש'כרוב' הוא ילד, 'כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא'. התום של הילד, יש בו מתכונות המלאך.

      • בהודעה 'כרוב – לאו דוקא שור' –

        סוף פיסקה 1:

        … נראה ש'פני הכרוב' הם 'פני שור'.

  7. הכרובים כניגוד לעגל

    רש"ר הירש מסביר ששני הכרובים הסוככים על הכפורת ופניהם איש אל אחיו , מסמלים את בני ישראל המופקדים על שמירת התורה והשראת השכינה בעולם, מתוך אחווה וערבות הדדית.

    אולי יש לומר שדמותם של הכרובים מהווה ניגוד לעגל, 'תבנית שור אוכל עשב', שכל כולו רצון להשביע את עצמו מבלי אחריות לאלקים ולכלל.

    מאידך, צריך האדם לידע שעם כל פעילותו ועשייתו הנמרצת – עדיין הוא תלוי בעזרתו של הקב"ה ובהנחייתו. לפיכך מסביר הרש"ז מקלם שהכרובים נעשו בדמות ילדים, כדי ללמד את האדם שתמיד הוא בבחינת 'בן' ו'תלמיד' הצמא להדרכתו של אביו שבשמים (דבריו מובאים בספרו של ר' יהודה נחשוני, 'הגות בפרשיות התורה', בדבריו בפרשת תרומה על הציווי לעשות כרובים).

    • הסבר נאה על דמותם של הכרובים כילדים, מביא הרב ד"ר בני גזונדהייט:

      'בספרי החסידות מוסברת כך משמעותם של הכרובים שעל ארון הברית: מלפי חז"ל היתה לכרובים צורה של ילדים קטנים. נראה שכשם שתפקידם של הכרובים בבראשית (ג,כד) היה לשמור, כך גם היה תפקידם במקדש. השמירה הטובה ביותר על התורה, היא על ידי חינוך הילדים ויצירת ההמשכיות של עם ישראל'

      (בני גזונדהייט, אוצר התפילות – עיוני תפילה לפרשיות השבוע, אלון שבות תשע"ג, פרשת וילך, עמ' 164)

  8. המאמר מרתק ומציע קריאה אחרת ממה שוהרגלנו.
    ואם כבר הזכירו הכותבים את מאמרו של הרב אמנון בזק, יש לציין גם את מאמרו של הרב מדן שפורסם ב'מקור ראשון' לפני שנים רבות. ולאחר מכן הודפס בספרו ' כי קרוב אליך' חומש שמות פרשת כי תשא.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: