עיון בכתובים מעלה את האפשרות שעגל הזהב הוא הכרובים שנצטוו ישראל לעשות במשכן. חטא אהרן נעוץ בכך שעשאם לפני שקיבל ציווי מפורש מגבוה

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את חטא העגל. כיצד עם ישראל סר מהר מן הדרך ותוך ארבעים יום מהמעמד הנשגב של מתן תורה הפך להיות "כלה שזנתה בתוך חופתה" (שבת פח, ב)? ומדוע אהרן הכהן לא נענש על מעשיו? יתרה מכך, לאחר חטא העגל קיבל אהרן "קידום" לתפקיד הכהן הגדול והפך להיות היחיד מישראל המורשה להיכנס לקודש הקודשים כדי לכפר על העם. הכיצד?

כדי לחדד את השאלות הנ"ל, נציין את פירושו של ראב"ע לדמות הכרובים ששכנו בקודש הקודשים. לדבריו, צורת ראשם של הכרובים הייתה כשל שור. הראיה לכך לקוחה משני פסוקים בספר יחזקאל שבהם מתוארות פני חיות הקודש. הפסוק הראשון מתאר ארבע צורות: אדם, אריה, נשר ושור (יחזקאל א, י), ואילו הפסוק השני חוזר עליהן בשינוי קל: אדם, אריה, נשר וכרוב (שם י, יד). מכאן אנו למדים כי כרוב הוא שור. אם כך, הקושיה מתעצמת – כיצד ייתכן שבקודש הקודשים אשר במשכן, שתכליתו לכפר על חטא עגל הזהב, נמצאים שני פסלי זהב בדמות שור (=עגל)? ולא זו בלבד, אלא שהאדם היחיד המורשה לבקר בקודש הקודשים הינו אהרן הכהן, שעשה במו ידיו את עגל הזהב.

ברצוני לטעון שהתשובה לתמיהות הללו היא אחת: עגל הזהב שעשה אהרן הוא לא אחר מאשר כרובי הזהב שעל הכפורת. להלן אסביר טיעון זה.

אהרן התכוון לעשות ארון, העם הפך את הכרובים לעגל מסכה. חטא העגל, ניקולה פוסאן, 1634‎

עגל המשכן

על פי הפשט, פרשיות יתרו, משפטים, תרומה וכי־תשא מופיעות בסדרן הכרונולוגי. משה עלה להר סיני וצוּוה על בניית המשכן עוד לפני חטא העגל. הכתוב מחזק דעה זו מספר פעמים בפרשת תרומה באמרו: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כו, מ), או "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" (שמות כה, כא). כלומר, המפרט הטכני של כלי המשכן הוצג למשה בהר סיני לפני קבלת הלוחות ולפני חטא העגל.

נעמוד כעת על מהלך האירועים שלב אחרי שלב: בפרשת יתרו (יט, כד) נאמר למשה "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך". בפרשת משפטים מסופר שאהרן אכן עולה עם משה מספר פעמים אל הר סיני (כד, ט): "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא…". בפרשת תרומה (כה, יח) משה – ואולי אהרן איתו – מצוּוה על עשיית המשכן, הארון, הכרובים ושאר הכלים: "וְעָשִיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶה אתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפּרֶת". בפרשת כי תשא (ל, לא) מסופר כי משה עולה לבדו להר סיני למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בזמן שמשה שוהה לבדו על הר סיני, אהרן מן הסתם מתחיל לבנות את הארון, הכפורת והכרובים.

כוונתו של אהרן טובה. הוא מבקש להכין מקום לשכן בו את הלוחות שיביא משה כשירד מההר, וכן להזדרז ולבנות את המשכן שבו ישכון הארון. אלא שתוך כדי בניית הארון, העם נקהל על אהרן במטרה לברר מדוע בושש משה. בתגובה אהרן מבקש מהם זהב על מנת לעשות את הארון, הכפורת והכרובים. העם מוסר לאהרן את הזהב והוא יוצק את הכפורת ואת הכרובים שעליה, ובנוסף בונה את המזבח לפי התוכניות שמפורטות בפרשת תרומה, וקורא "חג לה' מחר".

למחרת בבוקר הארון, הכפורת והמזבח מוכנים. אהרן מצפה בכיליון עיניים לרדת משה ולהכנסת הלוחות לארון המוכן להם. אולם העם (ערב רב) רואה את הארון ואת הכרובים שעליו (היצוקים כאמור בצורת שור/עגל), וקורא "אֵלֶּה אֱ־לֹהֶיךָ ישראל". המילה "אֵלֶּה" מרמזת כי אכן היו שם שני פסלים (= שני הכרובים) ולא רק אחד. הערב רב אינו מבין כי הארון והכרובים הינם רק כלי לשכן בו את התורה, והופך את הכלי לעבודה זרה.

נשים לב למקבילות הרבות בין מעשהו של אהרן בעגל ובין מעשה המשכן (ראו טבלה).

לא בכדי, כאשר משה עולה בפעם השנייה להר סיני הוא כבר מכין בעצמו ארון עץ (דברים י, א): "בעת ההיא אמר ה' אלי, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ". משה אינו מוכן לקבל תקלה נוספת, ולכן הוא עושה ארון עץ פשוט (ללא כפורת וכרובי זהב) ועולה איתו להר.

לפי פירוש זה נמצא שאהרן כלל לא חטא בחטא עבודה זרה. אדרבה, אהרן פעל בדיוק לפי ההנחיות שניתנו בפרשת תרומה. הפסוק שנאמר לאחר חטא העגל, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לג), מחזק דעה זו. אילו אהרן היה חוטא, היה עליו למות עם הניגפים בעם. בנוסף טוען משה כלפיו: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה?" (שם כא). משמע: אהרן גרם לעם לחטוא, אולם לא חטא בעצמו.

פעולה ללא ציווי

אם כך, מדוע בספר דברים (ט, כ) אומר משה "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו"? במה הוא חטא? יש לומר שקיימת הפרדה בין הציווי על בניית המשכן (פרשיות תרומה ותצווה) לביצוע (ויקהל ופקודי). בפרשיות תרומה ותצווה, נמסרו למשה (ולאהרן) התוכניות המפורטות של המשכן. אולם הביצוע נמסר בידי בצלאל: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור…" (שמות לא, ב). פרשייה אחרונה זו באה שתי פסקאות בלבד לפני סיפור חטא העגל. נמצא שחטאו של אהרן היה "עודף המוטיבציה" והלהיטות למהר ולבנות את הארון, עוד לפני שהתקבלה הוראת הביצוע.

כעת ניתן להבין מדוע בפרשת ויקהל כל הפעולות מפורטות באופן סתמי ("ויעש", "עשה", "צִפה", "ויצף" וכו') ואילו רק במעשה הארון מוזכר שמו של בצלאל במפורש: "ויעש בצלאל את הארן עצי שטים…" (לז, א). הכתוב רוצה להדגיש כי עשיית הארון והכרובים על ידי אדם שאינו מצווה לעשותם עלולה לגרום לתקלה חמורה.

בדרך זו אף ניתן להסביר מדוע בספר דברים (ט, ח־יט) משה מתאר את חטא העם בפרוטרוט ואילו חלקו של אהרן מוזכר בקצרה ובדרך סתומה. אכן, חלקו של אהרן בחטא היה מינורי: אהרן התכוון לעשות ארון, ואילו העם הפך את הכרובים לעגל מסכה.

מדוע רק בצלאל רשאי היה לבנות את הארון? התשובה כתובה בפסוק המתאר את התכונה שהקב“ה העניק לו: “לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת". מה פירוש לחשוב מחשבות? בחסידות מפרשים שבצלאל ידע לקרוא את המחשבות של כל אחד מהתורמים. תרומה שניתנה במחשבה טהורה הוקצתה לארון, ואילו תרומה שניתנה ללא כוונה מיוחדת הוקצתה לאדנים.

זהו אף היסוד המבדיל בין עבודה זרה ובין עבודת הקודש – המחשבה והכוונה. אותם כרובי זהב, כאשר חושבים עליהם כ"סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו", משמשים לקדושה. מנגד, כאשר חושבים עליהם כ"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" הם משמשים לעבודה זרה.

החוכמה, התבונה והדעת של בצלאל אפשרו אם כן רק לו ליצור פסלי זהב המשמשים לקדושה. לעומת זאת, אהרן, גם אם כוונתו הייתה לטובה, עשה דבר שלא צווה עליו, וגרם להכשלת עם ישראל. רמז לדבר ניתן למצוא בפירוש רש"י. רש"י מפרש "ויעש בצלאל – לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו". מדוע קיימת סכנת נפשות בעשיית הארון והכפורת, ולמה רש"י לא אמר זאת על כלי המשכן האחרים? לפירוש שהצענו התשובה ברורה: עשיית הארון והכרובים הייתה מעשה מסוכן הגובל בעבודה זרה שעונשה מוות. על כן בעשייתו הייתה מסירות נפש של בצלאל.

חטא הבנים

הלהיטות של אהרן, שגרמה לו לבצע דבר שלא צווה עליו, מזכירה לנו אירוע טרגי דומה שקרה ביום הקמת המשכן: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו… ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י, א). חטאם של בני אהרן היה להיטותם הרבה לשרת לפני הקב"ה ביום החגיגי של הקמת המשכן. כלומר, אותה להיטות שירשו מאהרן אביהם גרמה גם להם לבצע פעולה שלא צוו עליה. לפיכך, משה אומר לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" (שם, ג), ואומר רש"י: "היכן דיבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי".

קיימת השוואה בין פרשות שמיני לתצווה – כמו שבנוגע להקטרת הקטורת במשכן יש לחכות לציווי מפורש, כך גם ביחס להקמת המשכן וכליו יש לחכות לציווי מפורש. כעת ניתן גם להבין מדוע ישנם מפרשים שמסבירים כי עונשו של אהרן בחטא העגל היה מות בניו. וכי בנים מתים על חטאי אבותם? אלא שתכונה זו של להיטות לדברים שבקדושה וזריזות יתר נטבעה גם בבניו, והיא שהובילה למותם. לפיכך: “וידֹם אהרן“.

בפרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אומרת התורה: ““וידבר ה‘ אל משה אחרי מות שני בני אהרן… ואל יבֹא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות“ (ויקרא טז, א). מה הקשר בין תנאי כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ובין מיתתם של בני אהרן? ומדוע התורה מפרטת – גם “אל הקודש“, גם “מבית לפרוכת“, גם “אל פני הכפורת“ וגם “אשר על הארון“, והלא מספיק היה לכתוב “אל הקודש“?

על הפרוכת היו רקומים כרובים ועל הכפורת היו יצוקים כרובים. כפי שהסברנו, צורתו של כרוב היא שור. מטרת הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים הייתה לכפר על עוונות בני ישראל. אולם התבוננות אהרן בכרובים הרקומים על הפרוכת, בכפורת שמכסה על לוחות הברית (שבגללם בושש משה לרדת) ובכרובים “אשר על הארון“ הייתה עלולה להציף בו את הזיכרונות הקשים של חטא העגל ושל מות בניו כתוצאה מכך. זיכרונות אלה עלולים להכשיל את עבודתו של הכהן הגדול ולגרום אף למותו. לכן נאסר על הכהן הגדול להגיע בכל עת אל קודש הקודשים. לא זו בלבד, אלא שכניסתו לשם תלווה בענן קטורת שיסתיר ממנו את מראה הארון.

עיקרון דומה מופיע באיסור שחל על בני קהת, נושאי הכלים, לראות את הארון: “זֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ“ (במדבר ד, יח־כ). מדוע מחויבים הכהנים לכסות את הארון ואת הכרובים לפני שבני לוי נושאים אותם? ומדוע קיימת סכנת מוות בראיית הקודש?

התשובה כדלעיל. בפעם האחרונה שבה אנשים שאינם מזרע אהרן הביטו בקודש (הארון והכרובים שמעליו) נגרם חטא עבודה זרה ואותם אנשים מתו. לפיכך, על מנת למנוע מכשול מה“עיוורים“ קיים איסור גורף להביט בכרובים.

נחתום בדברי המדרש שאולי מסכם את כל שהבאנו: “אמר לו הקב“ה: משה, יודע אני כוונתו של אהרן אחיך הייתה לטובה…“ (שמות רבה לז, ב).

משה גנוז הוא מהנדס אלקטרוניקה ומייסד בית מדרש "עוסקים ולומדים" באורנית ללימודי מנהל עסקים על פי ההלכה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014