החסיד של ריה"ל הוא המנהיג את גופו ונפשו במידה הראויה להם. בין נזירות לאנרכיזם

בהתחלת החלק השלישי של "הכוזרי", מבקש המלך לדעת מיהו החסיד, הדמות האידיאלית של הדתיות היהודית. החבר עונה לו: "החסיד הוא המְפַקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צורכם במידה נכונה… על כן הוא מוצא את כולם נשמעים לו, בשעה שהוא צריך להם… עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם". המלך מגיב בתמיהה: "לחסיד שאלתיך, לא למושל". החבר מסביר את דבריו: "החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר 'וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר'".

הדרך השלישית

הקסם של הדגם הפוליטי נעוץ בעובדה שהאדם איננו יצור פשוט. הוא עולם קטן, מיקרוקוסמוס, ובתוכו כוחות רבים שאותם חייב האדם להכיר ולהנהיג. מתוך כך יכולה הפוליטיקה לשמש מודל לפסיכולוגיה ולתורת המוסר. בין הראשונים שהלכו בדרך זאת בולטת דמותו של אפלטון שבספרו "המדינה" פיתח אוטופיה פוליטית־מוסרית. כפי שראינו, גם רבי יהודה הלוי משתמש בדגם זה, כמובן בצורה שונה לחלוטין. כדי להסביר את עמדתו רוצה אני להצביע קודם כול על שני דגמים קיצוניים, המגדירים את גבולות התחום. בקצה האחד מצוי הדגם האוטוריטטיבי, הרודני, שבו כוח אחד מכוחות הנפש מדכא כוחות אחרים. הנזירות, כפי שהיא נתפסה במזרח הרחוק ובנצרות בדורות השיא של השפעתה, היא דוגמה בולטת למשטר מוסרי מעין זה, מוסר המדכא את הגוף ואת המיניות.

בקצה השני מצויה העמדה האנרכיסטית המסרבת להפעיל כפייה כלשהי על הכוחות הנפשיים. בולטים בכיוון זה הרברט מרקוזה וממשיכי דרכו, שניסו לחבר בין מרקס לבין פרויד, בין פוליטיקה למוסר. דיכוי האישיות על ידי המוסר המסורתי מקביל לדיכוי הכלכלי והפוליטי. על האדם להשתחרר משניהם. כיצד תיראה החברה אחרי השחרור? האם היא מסוגלת להתקיים? את זאת הם סירבו להסביר, וטענו שבני אדם לא יכולים לחשוב על הגאולה כל זמן שהם חיים במציאות של דיכוי. בינתיים, מוטלת על הצעירים החובה להשתחרר, שחרור מתוך הריסה, וסימן לדבר מרד הסטודנטים בשנות השישים. הדור שלאחריהם יֵדע לבנות. מההריסה והאנרכיה פחד רבי שמעון בן אלעזר כשאמר (מגילה לא, ב): "ובנין נערים סתירה, וסימן לדבר רחבעם בן שלמה". ואכן, המהפכות נגמרו כמעט תמיד בהרס ובחורבן.

הדגם האנרכיסטי, שבו אין מבנה היררכי לנפש וכל כוח הישר בעיניו יעשה, והדגם האוטוריטטיבי, שלפיו האדם חייב לחיות בצלו של משטר פנימי של דיכוי כוחותיו, מכחישים זה את זה. את האפשרות השלישית פיתח ריה"ל תוך שהוא בוחר לדרכו המוסרית של החסיד אוטופיה אחרת: "לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכולתו". אכן, זאת היתה האוטופיה הקומוניסטית שהייתה אמורה להתממש באחרית הימים, אחרי הצלחת המהפכה. היה זה חזון על עולם שבו נהיה מודרכים על ידי חדוות היצירה והנתינה, אהבת הזולת והשאיפה למחוק דמעה מעל כל פנים.

פשע נגד האני

חזון פוליטי זה, חזון שהקומוניזם טימא במעשיו, הוא הדגם הפוליטי לתורת המוסר של רבי יהודה הלוי. עולמו הפנימי של האדם חייב לחיות על פי עקרונות הקומוניזם האידיאלי: "החסיד הוא האיש המפַקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צורכם במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק". במשטר פוליטי־פסיכולוגי אידיאלי זה "לא יעשוק [המנהיג] איש מהם", יחוסל העוני והמחסור שממנו עלולים לסבול כוחות הנפש, "ולא ייתן [המנהיג] לאיש יותר ממנתו הראויה לו", גם לא יזכו לפיתוח מופרז.

האדם חייב לשמוע את מה "שנפשו תובעת ממנו: סיפוק צרכיה הטבעיים". רבי יהודה הלוי מונה אותם: "ראייה, שמיעה, דיבור, פעולה, אכילה ושתיה, וחיי משפחה". מכאן נולדות דרישות המכוונות לחברה, שלא תמיד מאפשרת את התפתחותנו המוסרית: "רווחה בפרנסתו ותקנת ענייני ביתו, עזרה לדל וכיבוד התורה מהונו, בכל מקום שיש צורך בזה". מהצד השני, חייב האדם להנהיג את עולמו. המנהיג האמיתי "חוסם את הכחות המתאווים ומונע אותם מעבוֹר גבולם לאחר שנתן להם חלקם… וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים", את האלימות שאורבת לאדם ולעולמו מתוכו.

קיים עוני מוסרי היסטורי. פעמים רבות מדי דיכאו בני האדם חלקים באישיותם, כאילו בשמו של הקב"ה. כפייתיות זאת היא פשע נגד שמו של הקב"ה, נגד עצמנו ונגד האמת. באחד הקטעים המופלאים ביותר בהגות היהודית, טוען ריה"ל שדווקא הנזיר המדכא את נפשו "יוסיף להתרחק מן העניין הא־לוהי שאליו ביקש להתקרב". אותו "מֵעֵבֶר" שהנזיר מחפש, הוא מתרחק ממנו. לדעתי, את הגישה הזאת ביטא רבא בכלל שניסח: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה, ב). זהו כלל המלמד אותנו עובדה פשוטה – אין אנו יצורים מושלמים, ואי אפשר לדרוש מאיתנו חובות ההורסות את מהותנו האנושית.

שכחנו את הפוליטיקה? רבי יהודה הלוי לא שכח. הוא מוסיף תנאי הכרחי, אם כי לא תמיד מספיק. רק האדם היודע ויכול להנהיג את עצמו בצורה נכונה "הוא האיש הראוי לשלוט… אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו". טוב שהוא לא הוסיף "רק עבורו תצביעו".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014