אספת הנבחרים | אלחנן שילה

אנה פרנק ומל גיבסון, הרב קוק וברנר, עגנון והמופתי ודמויות רבות נוספות מגויסות לסיפור מאבק הבחירה והאנטישמיות בספר מעורר ומרחיב אופקים אך מוטה אידיאולוגית

מיהו העם הנבחר?

סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה

אבי בקר

ידיעות ספרים, 2013, 511 עמ'

 הציר המרכזי של הספר הוא מעקב אחר הרעיון של "העם הנבחר" שהתחיל ביהדות ועבר אל הנצרות והאסלאם, שראו את עצמן כמחליפות של העם הנבחר. לאורך כל הספר נלווה הנושא האנטישמי, שנוצר מסרבנותו של העם היהודי לקבל את הבשורה של דתות אלו, ומעצם קיומו לאחר שכבר עבר זמנו. אפשר אף להגיד שהנושא האנטישמי דומיננטי יותר מאשר הנושא המוצהר של הספר, “מיהו העם הנבחר?“. כל מי שמתעניין בתולדות האנטישמיות ימצא בו עניין רב. הספר נכתב על ידי ד“ר אבי בקר – מרצה בתוכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל־אביב – והוא לדעתי ספר חיוני עבור דיפלומטים ואף חשוב להשכלתו הכללית של כל אדם.

הספר פותח בסוגיה אקטואלית, הוויכוח הציבורי שהתלקח סביב סרטו הנוצרי־אנטישמי של מל גיבסון “הפסיון של ישו“. דיונים נוספים על האנטישמיות בעולם הנוצרי מובאים בפרק על אוגוסטינוס, שפיתח את הרעיון שמעמדם המושפל היהודים מעיד על בחירת האל ב“ישראל החדש“ – הנצרות. פרק נוסף עוסק באנטישמיות של לותר, ממייסדי הזרם הפרוטסטנטי בנצרות. לאחר שהיהודים דחו את בשורתו, הוא הפך להיות קיצוני הרבה יותר מאוגוסטינוס והטיף לרצח יהודים. תופעה דומה התחוללה גם אצל מוחמד. בתחילה הוא ניסה לשדל את היהודים להצטרף לדתו החדשה, ואילו בשלב מאוחר הוא גירש, השפיל והרג (עמ‘ 167), כחלק מהג‘יהאד המוסלמי שהתחיל עוד בחייו.

חלק אחר של הספר עוסק בדמויות מהעולם היהודי שסוגיית העם הנבחר היא מרכזית בכתיבתן, כגון ריה“ל, בנימין ד‘ישראלי (שהיה ראש ממשלת בריטניה) ואנה פרנק. חלק מפרקי הספר מובאים בצורה של עימות בין שתי גישות, כגון סגולת ישראל אצל הרב קוק לעומת הביקורת על מושג זה אצל ברנר. היחס אל ירושלים אצל עגנון לעומת המופתי, מוחמד אמין אל־חוסייני.

חלקו האחרון של הספר מתאר את התיקונים התיאולוגיים שנעשו בווטיקן ביחס ליהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. הפרק האחרון עוסק בסופרת האנגלייה ג‘ורג‘ אליוט ובשורשים התיאולוגיים של הנוצרים אוהבי ישראל בימינו, שלמרבה ההפתעה קדמו למבשרי הציונות.

רעיון בחירת ישראל נתפס ברוב דפי הספר בתור חובה של שליחות מוסרית־דתית של היהודים בעולם, שליחות שגם כרוכה בסבל. ב“סוף דבר“ של ספרו כותב בקר שהחובה והסבל הכרוכים בנבחרות הביאו גם להתנגדות לרעיון זה בקרב העם היהודי (עמ‘ 437). לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא הסתירה בין מושג הבחירה ובין הערך ההומניסטי של השוויון בין כל בני האדם, ויש בכך התייחסות הרבה יותר מכבדת כלפי השוללים רעיון זה. בנקודה זאת אעבור לחלק הבא, העוסק בבעיותיו של הספר.

לפיו, מעמד היהודים מעיד על בחירת האל בנצרות. אוגוסטינוס, סימונה מרטיני, 1320

לפיו, מעמד היהודים מעיד על בחירת האל בנצרות. אוגוסטינוס, סימונה מרטיני, 1320

צבעי שחור ולבן

השאיפה הגלומה בספר, לכלול בספר אחד, שנכתב על ידי אדם אחד, מידע מפורט על דתות, תקופות ואישים שונים, היא חוזקו וחולשתו של הספר בעת ובעונה אחת. חוסר היכרות מספקת עם חלק מההוגים עלול להביא לטעויות. כמו כן ניכרת בספר הצגה בלתי הוגנת ולעתים אף לעגנית של עמדות "האחרים". דבר זה נעשה בהצגת היהדות אל מול הנצרות והאסלאם בדיכוטומיה של "שחור־לבן". "האחרים" הם גם הוגי דעות השוללים את רעיון העם הנבחר. ביחס לחלק מהם נדמה שבקר אף מוציא דברים מהקשרם ומסלף את כוונתם. הכתיבה הבלתי מדעית – שמנגישה אמנם את הספר לציבור רחב – גורמת לעתים לערבוב בין מדרש ובין פשוטו של מקרא או לחלופין לתיאור היסטורי על בסיס אגדות שאינן היסטוריות (ראו למשל על רבי עקיבא, עמ' 50–51). בדבריי הבאים אתן דוגמה לכל אחת מהבעיות הללו.

טעויות הנובעות מחוסר היכרות מספקת ניתן לראות באופן שבו מוצג בספר א"ד גורדון. העמוד הראשון של הספר מספר ש"בתחילת המאה העשרים נשמעו קולות שרצו לשים קץ לרעיון הנבחרות. […] א"ד גורדון […] אמר לאחר פרעות קישינב (1903) כי היהודים הם העם הנבחר מכל האומות… למכות ולמהלומות" (עמ' 9). ואולם, גורדון אמר את דבריו מתוך אירוניה וצער. הוא רצה לחדש את רעיון "עם הסגולה" ולהגשימו באמצעות היישוב היהודי בארץ ישראל. בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה הוא הצהיר שעלינו להקים עם שפועל לפי קריטריונים מוסריים, חברת מופת: "ואנחנו מכל מיני פורענויות […] עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת […] עם בצלם אלוהים" (מבחר כתבים, תשמ"ג, עמ' 264).

ביטוי נוסף לחוסר ההיכרות של בקר ניכר הן באמירה שגורדון הטיף ל"דת העבודה" (עמ' 9), ביטוי שלא אמר מעולם, והן בכך שכתב שלדעת גורדון "הדת כבר אינה מתאימה לאתגרים החדשים" (עמ' 294). ואולם, בניגוד לחבריו החילונים, גורדון טען שהדת היהודית רלוונטית, וצריך לבחון "מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד […] ומה לעומקו של דבר רק צורתו ניטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה […] ורק שואף להתחדשות עליונה" ("לחשבוננו עם הדת", כתבי א"ד גורדון, כרך ה', תרפ"ט, עמ' 214־216).

ההטיה האידיאולוגית צובעת חלק מהטיעונים בספר בצבעי שחור ולבן. כך למשל כשמוצגת בו השקפת העולם של היהדות לעומת הנצרות. כשקראתי את דבריו הרגשתי כאילו מדובר בפעולה בתנועת נוער, הבאה להגיד כמה היהדות מוצלחת וכמה הנצרות מעוותת. לנוצרים יש יחס "עוין כלפי מיניות" (עמ' 65) ואילו "חכמי ישראל אינם רואים באינסטינקט המיני חטא או בושה" (עמ' 67). הדברים הרבה יותר מורכבים.

כשאני נזכר בשיכרון החושים שחשתי בעת ביקורי במוזיאון הווטיקן ברומא, שבו אלפי פסלים ותמונות בעלי גוון ארוטי, ומשווה אותו עם איסור ההסתכלות בנשים בהלכה היהודית (שולחן ערוך, אבן העזר, כא, א), הדרת נשים ותמונות נשים במגזר החרדי והדרת גברים ממסיבות סיום של בנות במגזר הדתי־לאומי, הדברים נראים קצת אחרת. אפילו בתוך מסגרת הנישואין, מן הראוי לפי ההלכה שהמעשה המיני ייעשה "כאילו כפאו שד" (שולחן ערוך אורח חיים רמ, ט). בקר מביא לשבח את דברי הרמב"ם ש"מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" (עמ' 67), אולם הוא איננו מציין שאותו רמב"ם גם כתב לאור דברי חז"ל שאדון הנביאים, משה, "פירש מן האשה לעולם […] ונתקדש כמלאכים" (משנה תורה, יסודי התורה, ז, ו). פרישות מינית נחשבת לדרגה הגבוהה ביותר, למרות שהיהדות אינה מטיפה לממש אותה בחיים, כפי שמטיפה הנצרות הקתולית.

הר וגיגית

קבוצת ה"אחרים" בספר כוללת לא רק את הנצרות והאסלאם, אלא גם את הוגי הדעות שהתנגדו לרעיון בחירת ישראל. כשקוראים את ספרו של בקר ניתן לחשוב שא"ב יהושע דוגל באידיאולוגיה כנענית המעוניינת "להתנתק מהקשר הבלתי־נורמלי עם יהדות התפוצות ולהתנכר להם" בשביל להיות "עם ככל העמים" (עמ' 195). הבעיה עם דבריו איננה רק שהוא לא מזכיר את השינוי שחל בגישתו של א"ב יהושע, הנותן פרשנות הומניסטית לרעיון "עם סגולה" ו"אור לגויים" בספרו "אחיזת מולדת" (2008), אלא שהוא מוציא דברים מהקשרם ומביא לסילופם.

כשקוראים את ההקשר בספרו "בזכות הנורמליות" (תש"ם, עמ' 69־71), אנו מגלים שמתוך תפיסה היפר־ציונית וחוסר לגיטימציה של הקיום היהודי בגולה כתב א“ב יהושע שיש ליצור ניכור ליהדות התפוצות. ואולם, תכליתו של המשבר האידיאולוגי היא כדי להתאחד עם חלקים ממנה, שיעלו ארצה לאחר אובדן משענת הקיום – מדינת ישראל. בעוד שלפי דברי בקר א“ב יהושע מנוכר ליהודי התפוצות, מתוך ההקשר אנו מבינים את ההפך הגמור. הוא דואג להם (יש שיאמרו באופן פטרוני), ומעוניין לתקן אותם באמצעות העלאתם ארצה.

ועתה נגיע לבעיה האחרונה, חוסר מדעיות. בקר מביא את המדרש “כפה עליהם הר כגיגית“, ומתייחס אליו כאל תיאור היסטורי, ובעקבות זאת מקשה מפשוטו של מקרא המספר על קבלה מרצון: “אז מה באמת קרה שם בהר סיני? לכאורה הדיווחים סותרים“ (עמ‘ 47); “השאלה אם היה זה מעמד של קבלה מרצון או מהלך של כפיית הר כגיגית נותרה בלתי פתורה“ (עמ‘ 99). סגנון כזה מתאים לדרשן, אבל לא יכול להתקבל בהוצאה אקדמית. זאת אולי אחת הסיבות לכך שהספר מתפרסם בהוצאה פופולרית. המשיכה של בקר למדרש זה נובעת מתוך רצון לשרת את הטיעון האידיאולוגי, שהנבחרות נכפתה על העם היהודי ולא ניתן לברוח ממנה (סוף דבר, עמ‘ 437).

נורמליות מאיימת

לאחר ההצבעה על מספר בעיות נסיים עם שבחיו של הספר. הספר כתוב בצורה מרתקת וקולחת, ומעורר רגשות עזים, עובדה המסבירה את כניסתו לרשימת רבי המכר, ויש בו כמה תובנות חשובות. פעמים רבות, בוויכוחים על הדת כגורם למלחמות, מביאים הדתיים את הנאציזם כראיה לכך שהזוועות הגדולות באנושות לא נעשו על ידי אנשים דתיים, ולכן אין לכרוך שפיכות דמים באמונה דתית. ואולם, הציטוטים שמביא בקר מהיטלר ימ“ש מלמדים אותנו שהוא פעל מתוך תודעה דתית וראה בעצמו שליחו של אלוהים (עמ‘ 271).

תובנה חשובה נוספת נוגעת למניעי האנטישמיות. בקר שולל בצדק את הניסיון להעמיד את האנטישמיות על רקע שנאת הזר או על רקע המצב הגלותי והלא־נורמלי של היהודים (כפי שטען למשל א“ב יהושע), ומתמקד באיום תיאולוגי, הנובע מעצם קיומו של העם היהודי. מתוך ספרו מתחדדת התובנה שכל עוד היו היהודים עם נרדף ומושפל יכלו הנצרות והאסלאם לבסס בכך את עליונותם עליהם. ואולם, עם חזרתם של היהודים לארץ ישראל והפיכתם לעם נורמלי, האיום התיאולוגי רק התעצם. כתוצאה מכך נוצרו שתי דרכים להתמודדות. מן הצד האחד האסלאם הפונדמנטליסטי פותר את הבעיה בכך שהוא רואה ביהודים צלבנים חדשים, שקיומם זמני והם הולכים להיעלם. מן הצד השני הנוצרים אוהבי ישראל הולכים בדרך הפוכה, ורואים בעם היהודי ובשגשוגו בסיס לאמונתם: If you can't beat them, join them.

הבעיות שהצגתי לא צריכות לבלבל אותנו. הן מתייחסות לאחוזים בודדים מתוך כלל הספר. הנזק שנגרם מטעויות והטיות פה ושם לא שקול לרווח הגדול של היכרות עם עולמות שונים ומגוונים, שהזיקה ביניהם ובין העולם היהודי שאנו מכירים יוצרת חיבור ועניין. בשורה התחתונה, מדובר בספר ששווה קריאה.

ד"ר אלחנן שילה מרצה במכללת דוד ילין ובמכללת ספיר. ספרו "הקבלה ביצירת ש"י עגנון" יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2014, ב-גיליון כי תשא תשע"ד - 862 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הספר אינו אקדמי ואינו יכול להיות אקדמי
    החוקר כותב על עשרות תחומים שאינם מושא מחקרו הישיר ולמרות שכל המובאות מדברי אחרים הם ציטטות מגובות היטב מיקום הפרשנות האישית שאינה אקדמית נרחב.
    כמו כן ובניגוד לספרים אחרים הספר הוא מאד מאד לא פוליטיקלי קורקט
    מאחר והמצב באקדמיות בחוץ לארץ וגם בארץ הוא שחייבים להיות פוליטיקלי קורקט לעייפה כל עוד לא מתנגחים ביהדות וביהודים שאז הכל מותר, איני רואה אפשרות להוצאה אקדמאית של ספר זה
    וטוב שכך שכן הרעיונות המובעים בו וניתוח תופעת האנטישמיות כל הדורות, שהעיסוק בה נרחב מאד מאחר והיא בעצם צידו השני של רעיון הנבחרות, ראוי להם שיגיעו לידי קהל גדול וטוב עשתה הוצאת ידיעות ספרים בהעמידה ספר חשוב זה על מדף הספרים.
    מצאתי אותו מצטרף למספר ספרים חשובים אחרים בנושא, שגם נסקרו בעיתון זה, וביניהם קץ השואה של אדווין רוזנפלד (שאף מוזכר בספר) בפרט בפרק העוסק באנה פרנק.
    מוזמנים לקרוא סקירה שלי על הספר
    http://www.שבוע-הספר.co.il/2014/01/%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%94%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%97%d7%a8/

  2. פתחתי אקראית בעמ' 379 ויש שם שורה אחת שאין בה שום דבר נכון, כך שצריך להיזהר מאוד כאשר מצטטים משהו מהספר הזה. הוא כותב שבית המקדש השני נבנה 70 שנה לאחר בניית בית המקדש בימי שלמה, זה כמובן אי-דיוק גדול מאוד: המקדש הראשון נבנה סביב 960 לפה"ס, ואילו המקדש השני נבנה ב-516 לפה"ס. מעבר לזה, באותה שורה ממש, הוא כותב שהצהרת כורש הייתה במאה הרביעית לפה"ס, בעוד שאנו יודעים שהיא הייתה במאה השישית לפה"ס (538 לפה"ס). אלה שני פרטים אקראיים שמצטרפים לרשימת אי הדיוקים שצוינו לעיל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: