אליס בארץ הפלילים | חבצלת פרבר

שוטרת מתחילה עומדת למבחן באתגר פענוח רצח של בני משפחה. לצד ההבנה הפסיכולוגית, הסופרת מגלה יכולת לשזור עלילה רבת הסתעפויות תוך שליטה בכל פרט

מתנת האפֵלה

ו"מ גַ'מבַּנקוֹ

מאנגלית: אהרן לפידות

כתר 2013, 498 עמ'

 אליס מדיסון, גיבורת ספר הביכורים של הסופרת האנגלייה ילידת איטליה, היא בלשית מתחילה במחלק הרצח של משטרת סיאטל, ארצות הברית. היא ובן זוגה לצוות, סמל בראון, כמעט לא מכירים זה את זה. הוא עוד לא סומך עליה, וגם כל מי שמסביבה – צוות הבלשים, המפקד פיין, אנשי התובע והשופטים – נוהגים בה בחשש ופוקחים עליה שבע עיניים בחשדנות מקצועית.

בכל צעד, בכל מילה ומעשה, הבלשית מדיסון עומדת למבחן. כל משגה שתעשה עלול לחסל באחת את הקריירה שלה, שבקושי התחילה. המודעות הזאת לעובדה שאין לה עדיין שום אשראי בעיני עמיתיה, בעיני הממונים ובעיני המערכת הסובבת אותה, ושעליה להוכיח את עצמה כל יום מחדש, מעצימה את האתגר שעליה להתמודד אתו. זה לא רק המשימה והאתגר של פענוח הפשע, זה גם האתגר של המתחיל שצריך לרכוש לעצמו מעמד והערכה בין הוותיקים והמנוסים.

הספר שלפנינו יעסוק אפוא בשני נושאים מרכזיים: הוא יהיה סיפור חניכה ותיאור ההתפתחות הפסיכולוגית והמקצועית של הגיבורה, וזאת תוך כדי ובאמצעות עלילה בלשית ופענוח של שרשרת מעשי פשע.

שתי פתיחות

"השמים כחולים כל כך עד שקשה להביט בהם. עצים עתיקים מתגבהים… הילד רץ יחף. הוא עוצר בקרחת יער קטנה, נושם מהר ובכבדות ומקשיב. בן אחת עשרה, אולי שתים עשרה, עיניים גדולות וכהות… הוא נשען על אחד העצים כדי לייצב את עצמו…". כך נפתח הספר.

לארבע עשרה השורות של פתיחה זו אין המשך, כי בעמוד הבא ישנה עוד פתיחה, גם היא קצרה ובלתי־מתפענחת, ואין לה שום קשר הגיוני אל קודמתה: "אפלה. הגלים רעמו והתנפצו אל חוף חלוקי האבן. זה היה הקול הרם ביותר ששמע ג'יימס סינקלר מעודו… הוא לא הצליח להיזכר שהתעורר… המיטה שעליה שכב, כיסוי העיניים… הוא חשב על ילדיו, הוא חשב על אשתו…".

כבר מן העמוד הראשון, מן המפגש עם שתי הפתיחות הקצרות הללו, חסרות ההקשר והחידתיות שבהן נפתח הספר, ברור ש־490 עמודי הסיפור מציבים לפני הקורא אתגר רציני, משום שהסופרת לא מתכוונת להקל עליו את הדרך שעליו לעבור בין גילוי הפשע לבין הפענוח. הפתיחות משמשות כמעין מתאבן לספר עצמו. הקורא, שנוחת היישר אל תוך הפתיחות האלה, קורא שוב ושוב את השורות המעטות, החידתיות הללו, בנות כחצי עמוד כל אחת, ומנסה להבין במה מדובר, אבל לשווא. הוא נותר תוהה ותועה בין המשפטים הרומזים על משהו לא ברור.

אחר כך מתחיל הפרק הראשון. וגם הוא לא מתקשר למה שקדם לו, ולא מסייע לפענח אותו: בראשית הפרק הראשון שני שוטרים, הבלשית אליס מדיסון וסמל הבילוש בראון, יושבים במכונית. הישיבה במכונית אינה מועילה לפענוח הרצח, אבל היא מייצרת את האווירה המתאימה כדי להתחיל לעקוב אחרי היחסים בין שני הבלשים. המשך הפרק הראשון מספק לנו הצצה אל אופייה של אליס, ומספק לה הזדמנות להוכיח משהו מן היכולות שלה. אחר כך אנחנו לומדים מעט על עברה ועל ה"שריטה" האישית שלה, שהביאה אותה בבגרותה לבחור דווקא בקריירה הזאת.

כל משגה שתעשה עלול לחסל באחת את הקריירה שלה, שבקושי התחילה  צילום: שאטרסטוק

כל משגה שתעשה עלול לחסל באחת את הקריירה שלה, שבקושי התחילה
צילום: שאטרסטוק

מושכת בחוטים

הסיפור מתקדם לאט, כשהוא חושף עוד ועוד פרטים ורמזים על אישיותה וחייה של אליס מדיסון. יעברו עוד שלושה פרקים ויותר מ־30 עמודים עד שנגיע אל העניין עצמו, אל הרצח המזוויע העומד במרכז העלילה. ואז, עם התגלות הגופות של בני משפחת סינקלר והרמזים שסביבן מתחיל לעלות בהדרגה המתח האמיתי של הסיפור.

בנקודה זו יכולים הקוראים להיזכר – אם שלושים וכמה העמודים שכבר קראו עוד טריים בזיכרונם – שהשם סינקלר כבר הופיע פעמים אחדות בספר. למשל בפתיחה הקצרה השנייה, או, למשל, בעמ' 28 – כאשר "במרחק כחצי קילומטר, ג'יימס סינקלר לא זז כבר שעות…". כעת, כשפרטי האירוע הנורא פרושים לפנינו במלוא הזוועה שלהם, יכולים הרמזים המוקדמים יותר להשתבץ בתמונה ההולכת ונוצרת ולזכות במשמעות שלא הייתה להם קודם.

את הדילוג והדפדוף הזה אחורה תוך כדי קריאה עשיתי מספר פעמים עם התגברות עומס הפרטים וסבך ההתרחשויות. אבל זה היה חלק מן ההנאה הרבה שבקריאת הספר: הידיעה שאיבוד החוט הוא משהו שקורה לי, האוחזת בתוצר המוגמר, אבל לא לסופרת. היא, ולנטינה ג'מבנקו, אינה שומטת שום חוט.

היא שולטת בכל רגע נתון בכל פרטיו וחלקיו של התצרף, ומגלה יכולת לשזור עלילה מורכבת, רבת הסתעפויות ודמויות, ולבנות את כל המרכיבים ועלילות המשנה, את ההליכה קדימה ואת החזרה אחורה, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. כל עמוד וכל פרק בספר עב הכרס הזה מלאים תנועה ועניין, ולרגע אין תחושה של קיום חללים ריקים ומשיכת זמן שלא לצורך. אפילו כאשר לא ברור בתחילה כיצד משתלבים פרק, פסקה או דמות זו או אחרת בעלילה שבמרכז הספר.

חריגה מהסוגה

ייתכן שעיסוקה וניסיונה המקצועי של ג'מבנקו כעורכת בתעשיית הסרטים תרמו ליכולת שלה לעשות דבר דומה – אבל בכיוון ההפוך – בבניית הספר. במקום לצרף קטעים קטנים למשהו רציף והמשכי, היא חותכת רצף כרונולוגי־המשכי לקטעים נפרדים: סצנות, אירועים, תצוגות של דמויות. אחר כך היא אוספת ומערבבת את כל הגזירים ובונה מהם רצף חדש. לא כרונולוגי ולא בהכרח המשכי, אבל כזה שמתלכד בסופו של דבר לעלילה מאוחדת ובעלת פשר ומשמעות.

בשלב מסוים בספר, הסופרת אפילו מסתכנת וחושפת לפני הקורא את הרוצח. אבל מן הרגע הראשון משהו בפתרון הזה "לא מסתדר", ובהמשך היא משחררת את הרוצח הראשון מאשמת הרצח ומספקת לנו חשוד אחר במקומו. אבל גם אז הסיפור לא מסתיים והמתח אינו מתפוגג. עדיין אנחנו מחכים בקוצר רוח לדעת איך כל זה יסתיים: האם החשוד השני הוא הרוצח האמיתי, או ששוב יתגלה מישהו אחר? והאם יספיקו לתפוס את האשם לפני תום "שלושה עשר הימים"? ומה באשר לשני הבלשים – האם שניהם יישארו בחיים כדי לחגוג את ניצחונם על הרעים, והאם ההצלחה של אליס תגרום להתקרבות בינה לבין שותפה לצוות, הסמל בראון?

ציינתי כבר את הבנייה הפסיכולוגית המדוקדקת של דמותה של אליס, כשלעומתה דמותו של הסמל בראון מצטיירת בקווים כלליים ועמומים למדי. באורח כמעט פרדוקסלי, עוד שתי דמויות מתוארות בבהירות ובפירוט רב – ודווקא לא דמויות ברורות של "טובים" או "רעים", אלא דמויות דו־משמעיות, מורכבות ורב־ממדיות. כוונתי לנייתן קווין ולג'ון קמרון. קווין הוא הפרקליט והידיד של ג'יימס סינקלר וגם של אחד החשודים ברצח. קמרון הוא רוצח. בסיפור מן הז'אנר הבלשי, שבו מתמודדים הטובים נגד הרעים, קווין – בנאמנויות הסותרות שלו ובמעשיו המפוקפקים – ניצב בין שני העולמות, בין הטוב ובין הרע. גם דמותו של קמרון מאתגרת את ההפרדה החותכת בין שתי הקטגוריות.

ההתמודדות של אליס עם האמביוולנטיות הזאת, החורגת מכללי הסוגה, היא מן ההיבטים המעניינים ויוצאי הדופן של הספר. גם כאן מתגלים יכולת האבחנה הפסיכולוגית המעודנת והשליטה מעוררת ההתפעלות של המחברת ביצירי דמיונה, וכישרונה הבולט בהתמודדות ספרותית עם סיטואציות שהן חריגות, מורכבות ואמביוולנטיות, ממש כמו 
החיים האמיתיים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תשא תשע"ד - 862, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: