תגובות לגיליונות קודמים

בתגובה ל"שביתת הטכנולוגיה" מאת הרב יעקב אריאל, 
גיליון פרשת יתרו

סימפתיה למסמסים

לא מצאתי – גם לא חיפשתי – במאמרו של הרב אריאל ולו טעות אחת, הן בתיאור אווירת השבת האידיאלית, הן בפן ההלכתי, הן בהבעת הצער שלו על חילול השבת המתואר בדבריו. אכן ניכרים דברי אמת.

על כן מה רב הצער על כך שהרב אריאל החמיץ את הנקודה, ובגין דא יש להצטער צער רב, תרתי משמע. לפני שנתיים נפרדנו אשתי לשעבר ואני, לאחר כשלושים שנות נישואים קשות ומרות. מאז אני חי לבדי. מפעם לפעם אני מארח את ילדיי בשבת, מפעם לפעם אני מתארח אצלם, ובשבתות שבהן אני לבד אני מוזמן לעתים לסעודות שבת אצל חברים טובים. ועדיין הבדידות קשה מנשוא, ושבתות רבות אני עם עצמי לאורך השבת כולה, כולל סעודות שבת. למרות זאת אני ממשיך לשמור על קלה כחמורה, ובוודאי אינני שולח מסרונים בשבת או עושה את מה שמתאר הרב אריאל במאמרו.

הרב אריאל אומר: "בשבת אנחנו יכולים לחיות חיי משפחה, חברה וקהילה". אם במילה "אנחנו" הוא מתכוון לו ולמשפחתו, הרי הצדק עמו. אבל בשום מקום הוא אינו מציין שכמעט כל אותם "ממסמסי השבת" הם אנשים החיים בגפם, ופעמים רבות לא מתוך בחירה אלא מתוך כורח, ו"חיי משפחה, חברה וקהילה" הם בדיוק מה שהם חסרים.

כמה מתוך אותם רבנים פוסקי הלכות שיצאו לאחרונה כנגד "ממסמסי השבת" בילו שבת אחרי שבת אחרי שבת לבדם, לאורך שנים? כמה מהם חוו את החוויה של היהודי הבודד המדליק נרות בבית ריק, חוזר מהתפילה לבית ריק, השולחן ערוך ועליו צלחת אחת וכוס אחת, הוא שר לבדו למלאכים, מקדש לעצמו, מברך לבדו על החלה, מגיש לעצמו ואוכל לבד, שר שני שירי שבת ופותח חומש עם רש"י, מברך ברכת המזון והנה עברה רק חצי שעה והסעודה נגמרה. השעה שש וחצי. הוא ילך לישון אולי בעשר. הבדידות קשה ומעיקה. מבעד לחלון הוא שומע את שכניו שרים שירי שבת, מדברים וצוחקים עם הילדים. ואז הוא פותח את מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ומבין שיש רבנים פוסקי הלכות שלבם לבם ומעיהם מעיהם עליו, וכעת כבר לא אכפת לו. שידברו, שיפסקו ושיניחו לו לנפשו.

בעיר שבה אני חי גרים עשרות רבות של רבנים, אולי מאות. את חלקם הגדול אני מכיר. אף לא אחד מהם גילה רגישות להיותי חי לבדי. אבל אינני מסכן; מפיגי הבדידות הם חברים טובים, קרובים ורחוקים, שאינם נמצאים במחיצתי בשבתות לא בשל סיבה הלכתית העומדת לנגד עיניהם אלא מתוך שיקולים פשוטים בהרבה, רגשיים ולא שכליים.

כאמור, אני שומר שבת באופן מלא ואינני רואה את עצמי משנה זאת, אבל אני מבין היטב את "ממסמסי השבת" וכלפיהם אני מביע סימפתיה ולא ביקורתיות. אין ספק בלבי כי אילו השקיעו הרבנים השוללים את מעשיהם (אינני מכיר את הרב אריאל, דבריי להלן אינם מכוונים אישית כלפיו) את אותו מאמץ בהעשרת הפן החברתי והקהילתי של אותם אנשים בודדים "ממסמסי השבת", מאמר כמו זה של הרב אריאל היה מתייתר. /

ר [השם המלא שמור במערכת]

*

חוק ורוב

הרב יעקב אריאל משיב

מצוקתך נוגעת ללבי. יש בסביבתי אדם בודד המוזמן אלינו דרך קבע לסעודת שבת. אם אתה גר בסביבתי גם אתה מוזמן בשמחה.

גם ביום חול, שבו מותר הכול, אני ממליץ לך לא לסמוך רק על חברת מכשיריך. זו חברה אשלייתית. היא מסיחה את הדעת מחברת בני אדם חיים, אך אינה תחליף אמיתי להם.

בבית הכנסת שבשכונתי יש אנשים גלמודים. הם אומרים שהשבת גואלת אותם מבדידותם. סדר היום בשבת עמוס בקשר קהילתי: תפילה, קידוש עם דבר תורה, שיעור בתלמוד, סעודה שלישית משותפת לכל הציבור עם דברי תורה. ובין לבין שיחות עם חברים וכמובן הזמנה קבועה לביתם.

ולשאלה העקרונית. כל חוק בעולם מתייחס לרוב. אין אפשרות לתת מענה אינדיבידואלי לכל יחיד. לדוגמה, החוק מאפשר להצביע בבחירות לכולם, גם לנכים, לסומים, לחיילים, למלחים, לפקידי שגרירויות ועוד. אך תמיד יימצאו  בודדים שלא יוכל לצערנו להצביע. ללא מסגרת חוקית, על אף מגבלותיה, תיווצר אנרכיה. יש לקבל זאת בהבנה. והבנה זו עצמה היא גם מענה למצוקה האישית.

בברכת השבת, יעקב אריאל

_________

בתגובה ל"יפתח מחוות השקמים" מאת שלמה בן צבי, גיליון פרשת יתרו

תילחמו ותישארו מגורשים

קריאתו הנרגשת של שלמה בן צבי להחלפת ההנהגה של יפתח בשמואל – שבתה את לבי. אלא שהערתו בדבר "הנאום הארוך שלא עשה רושם על איש", כמו גם תמיהתו על ההשוואה שעשו חכמים בין יפתח לשמואל, לא זכו למענה במאמר, וברצוני להשלים זאת.

דומה שלא לחינם האריך הכתוב בנאום יפתח. הרי לא מדובר ב"לוחם חילוני", כפי שניסה בן צבי לטעון. מדובר במי שידע היטב להדגיש שלוש נקודות יסודיות, הנכונות עתה כמו אז: א. אנו שוחרי שלום ולא פתחנו במלחמה. ב. האמת ההיסטורית היא שלאויב התובע את השטחים שבהם אנו יושבים אין זכות עליהם. ג. והעיקר – מלחמות ישראל וניצחונותיהם אינם פרי מעשה בשר ודם אלא ניצחונו של הקב"ה, ולכן איננו יכולים לבעט במתנתו.

כך מיושבת גם השאלה השנייה. חכמים קבעו את "גבולות הגזרה" של מנהיג בישראל. הגבוה – שמואל, הנמוך ביותר – יפתח. מי שיורד למטה מהגבול הנמוך הזה, מי שנותן לאויב ללא זכויות היסטוריות לגיטימציה לתביעותיו, מי שמבעט במתנתו של הקב"ה – אינו ראוי להיות מנהיג בישראל.

זו גם הזדמנות מצוינת להזכיר את הבל־הנימוק בפי רבנים מסוימים בזמן הנסיגה מסיני, להצדיק זאת כביכול בתור "כריתת רגל להצלת כל הגוף". המתנגדים לנסיגה זו הבינו כבר אז את האמת הפשוטה שאף אותה ניסחו חז"ל – להבדיל ממקרה של ניתוח, במלחמה הכלל הוא "תחילת נפילה – ניסה". בגין הבטיח שהנסיגה מסיני תציל את יש"ע. את ההמשך ראינו באוסלו.

שרון אפילו לא הבטיח שהנסיגה מעזה תציל את יו"ש. אדרבה, הוא עמד להחריב הכול. לצערנו יש היום מי שממשיך את דרכו, ולא מוכן ללמוד מהניסיון, אפילו לא מהירי שהתבצע בסמוך ללוויה אשר הזכיר למי שאולי שכח את "פרי הנסיגה המהוללת".

את האנלוגיה שעשה בן צבי בין התנהגות האליטות של אז להיום דומני שאפשר לעשות בקשר להצלחת בני הציונות הדתית. בדומה ליפתח הם באו מהמגזר ה"לא נכון". הצלחתם היוותה איום על שלטון הגנרלים בדימוס, שעיקר תהילתם הרחק בעברם, והם נואשו זה מכבר מפתרונות צבאיים. כמו זקני גלעד בשעתם, שהחלו להטיל מורך וחולשה בלב העם בנוסח "אין פתרון צבאי". כמו גירוש יפתח, בא הצעד הדרסטי של התנתקות, גירוש וחורבן כדי לנשל את הציבור הזה מזכויות אזרח וזכויות אנוש בכלל. הכול כמובן בשם החוק וטובת המדינה, ובקישוט פסוקים של שלום. אליטות המשפט מודעות לעוול הנורא שלא היה עובר בשום מדינה מתוקנת, אבל משתפות פעולה בהתלהבות כיוון שהציונות הדתית הינה גם האויב שלהן.

כיפתח בשעתו משוטט ציבור המגורשים במדינה, וחלקו הגדול טרם מצא מנוח לכף רגלו. יחד עמו חשים בני הציונות הדתית המזדהים עם מר גורלו, וגם אנשים שאינם בני "המגזר" אבל בעלי מצפון ותודעה יהודית שורשית, שהם זרוקים ודחויים.

מזה כמה שנים נקרא ציבור זה להיות גורם מרכזי בנשיאת עול הביטחון, וחלקו היחסי ביחידות הקרביות הולך וגדל. יחד עם זאת, האליטה השלטת משתמשת בציניות בשם אותם אידיאלים שהוא מאמין בהם, אך אינה מאפשרת לו להגיע לעמדות שליטה של ממש. מאז הקמת המדינה עברו למעלה מחמישים שנה עד שהתמנה האלוף הדתי הראשון. קצינים מוכשרים המוגדרים "דתיים מדי" או "מזוהים מדי" עם המגזר שממנו באו אינם מקודמים לדרגות הגבוהות, עד עצם היום הזה. אפילו משרות בתחום הדתי־רבני נסגרו כמעט לגמרי בפניו. השלטון הקיים חוזר על ההצעה הראשונה של זקני גלעד – תילחמו ותישארו מגורשים, ובעתיד תגורשו ממקומות נוספים. /

אברהם וסרמן

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת מרדכי, וראש הכולל בישיבת ההסדר רמת גן‎

_________

בתגובה לגיליון א"ד גורדון, פרשת משפטים

בשורה לעולם

מאז התחלתי ללמוד את תורתו של אהרן דוד גורדון לפני כשבע שנים, אני חי בתחושה שהאיש טרם מילא את תפקידו ההיסטורי במלואו, ושעיקר תרומתו לעולם היהודי צריך להתממש בעתיד. תכנים רבים של תורתו נראים לי נחוצים ביותר לחברה הישראלית של היום. לכן שמחתי מאוד במאמרים הרבים שהוקדשו לדמותו ולתורתו בגיליון כ“ד בשבט, יום פטירתו. הערכתי את תשומת הלב שהקדישה לו במה ציבורית חשובה שאיננה רגילה לכלול אותו בין גיבורי התרבות שלה. הנימה האישית שנקטו הכותבים הייתה מרגשת, והתאימה לאופיו האינדיבידואליסטי של גורדון. עם זאת, חשתי שהקורא שאינו מכיר מקרוב את האיש ואת כתביו לא ימצא מענה לשאלה אם יש לגורדון בשורה משמעותית לחברה הישראלית דהאידנא. אני מאמין שיש לו.

גורדון חשב שהמפגש בין עם ישראל וארצו צריך להוליד תרבות יהודית שורשית, שתחדש את חייו של העם היושב בציון ותכה הדים אף מחוצה לו. תפיסת עולמו האחדותית כללה פנים רבות, שלרוב נוהגים לשייכן למגזרים שונים בציבוריות הישראלית. תורתו מאחדת בין הדתי והחילוני, בין הלאומי והאוניברסלי, בין הימין והשמאל. לכל אחת מן החברות הללו יוכל גורדון לתרום, ומתוך כך שכל מגזר יבין את ערכו וחשיבותו של המגזר האחר תוכל בשורתו להביא לאחדות גדולה יותר של כלל החברה בישראל.

ליהודי החילוני החי היום בארץ ישראל יאמר גורדון – תפקיד גדול וחשוב נועד לך כיהודי. החילוניות היא נדבך חדש ברצף החיים היהודיים לדורותיהם. לא חזרנו לארץ ישראל כדי להיות מדינה מערבית ללא ביטוי של ייחודנו היהודי. גם בתור מי שאינו מעוניין לשמור על חוקי ההלכה הכתובים ב“שולחן ערוך“, עליך לחפש את דרכה של יהדותך, לבקש אחר צלמו של א־לוהים בכל מעשה חולין שתעשה, לאחד את כל כוחות נפשך ולחיות את חייך מתוך מגע עם האחדות הכוללת (“הטבע“). בחיפוש זה מקור יניקתך הבסיסי הוא נפשך, היונקת מכל התרבות היהודית שקדמה לך. היה רגיש הן לעבר והן להדהודי העבר בנפשך. אל תחשוש שאם תבקש את חפצך במורשתך תידרש לכפות על עצמך דברים הזרים לנפשך. התורה מצויה בתוך מעיך. בסופו של דבר אתה הוא הריבון על עצמך, אך אינך מנותק ממה שקדם לך. חייך מתנהלים מתוך זיקה אל העבר – מתוך כבוד ואהבה כלפיו.

ליהודי הדתי־לאומי החי היום בארץ ישראל יאמר גורדון – הבחנותיך בין הציבור (“הכלל“) לבין היחיד (“הפרט“) , בין “גוף“ ו“נפש“, “חומר“ ו“רוח“, “קודש“ ו“חול“ מלאכותיות. בארץ ישראל, שאיפתך צריכה להיות לגשת לחיים באופן אחדותי ללא הבחנות כאלה. אתה יחיד, ועם זאת אתה עַם. ככל שתמלא את תפקידך כיחיד, כך תתרום לציבור. ככל שתתאחד עם הכלל, תפקידך כפרט יתברר לך. חטא הוא להפריד בין הגוף והנפש, החומר והרוח. אחדות ה‘ שעליה אתה קורא יום יום ב“שמע“ משמעותה אחדותם של הגוף עם הנפש, אחדות החומר עם הרוח. אל תפריד ביניהם. אל תקצץ בנטיעות. כל מעשה יצירה בארץ ישראל הוא מעשה גדול וחשוב – אין לתת לו ציונים של “קודש“ ו“חול“.

אל לך להעריץ אדם יתר על המידה, גם אם אדם גדול הוא. עליך להכיר בכך שהמציאות כולה שוכנת בתוכך. המפגש עם האמיתות הגדולות של חייך צריך להתרחש במישרין – בלא תיווך תפגוש נפשך בשכל הנעלם השוכן בתוך העולם ובתוך נשמתך. גם התורה אינה המתווכת בינך לבין המציאות. התורה תהיה נר לרגליך, אך אין בה תחליף לאחריותך האישית לחייך. ראוי שתותיר בלבך מקום רחב יותר לספק. כך תחיה ביתר ענווה מול המציאות. גם הגאולה, תכלית קיומך, היא שאיפה ותקווה, אך אין היא מובטחת. אם לא נפעל די למענה, נחמיץ אותה.

ליהודי החרדי יאמר גורדון – המחשבה כאילו החיים מחוץ לטבע ובניגוד לטבע יקרבו אותך אל א־לוהים ואל תורתו – שגויה היא. הא־לוהים מתגלה ושוכן בתוך הטבע. ככל שתתקרב לטבע, תתקרב אליו. התורה מבקשת ללמד אותך כיצד לחיות עם הטבע, ולא כיצד לחיות בניגוד אליו.

לאיש הימין יאמר גורדון – אל לך להשתית את זהותך על שלילת הזולת, אלא על ערכים חיוביים. במקום להתנגד לאחר, כוון עצמך לדבוק ולהאמין בדברים גדולים הנוגעים בשורש נשמתך. אין בייחודנו כעם כדי לשלול את ייחודם של אחרים. חזרנו להיסטוריה כדי להוות דגם חדש של עם – עם אדם, עם שאינו עוין עמים אחרים, שולל אותם או מבקש לשלוט בהם, אלא מכבדם ומצפה מהם לכבדו.

לאיש השמאל יאמר גורדון – ביטול עצמך בפני אחרים והערצת תרבויותיהם תוך מחיקת תרבותך נובעת מהיעדר כבוד עצמי, ומביאה בעקבותיה לאובדן העצמיות ולכינונו של עם המנוכר לעצמו. עליך לשמור על עצמיותך בכל אשר תפנה. לא יעלה בידך להיות תא אחד במשפחת העמים ולהתבסס על ערכים הומניסטיים כלל עולמיים בלבד. תא כזה אינו קיים. לכל עם ייחודו הוא, ובוודאי לעם העתיק שאליו נולדת. אל לך להתכחש לו. עליך להעמיק בתרבותך ההיסטורית, ומתוכה תלמד ותכיר את עצמיות עמך.

לאנשי האמנות יאמר גורדון – אל תשעבדו את החיים לאמנות. האמנות אינה באה אלא לשרת את החיים.

לאנשי מדע וטכנולוגיה יאמר – אל תנצלו את הטבע, אל תכבשוהו. למדו לשרת אותו, ולחיות בהרמוניה איתו.

לשכלתנים יאמר – אל תשעבדו את החיים לשכל. האמת אינה טמונה באינטלקט המנותק מהחוויה אלא במכלול האדם החי בהרמוניה עם הטבע.

לפוסט־מודרנים יאמר – אל תמהרו לבטל את מושג האמת. האמת שמתגלה לאדם מתוך נשמתו, כשהוא בא במגע עם הטבע, אינה אשליה.

ניסיתי להציג כמה מרעיונותיו, לפי הבנתי, ללא מובאות וציטוטים. ישנו חטא מסוים כלפיו בהפיכת רעיונותיו היוצאים מתוך לב חי הדבק בחיים לאמירות אידיאולוגיות קצרות ופשטניות. אך ספריו פתוחים לפניך. אידך, זיל גמור. /

יעקב פרידלנד

יעקב פרידלנד מלמד קולנוע ב"מעלה". סרטיו כוללים את "שעשני אשה" על פמיניזם אורתודוקסי ו"את המקום מרחוק" על עליית יהודים להר הבית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פורסם ב-7 בפברואר 2014,ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: