חינוך בעולמות מתחלפים | שמואל בן דוד

לפני שחרור בית הספר ממדדים אקדמיים, יש להתאים את ההוראה לעידן הפוסטמודרני, להתרחק מדוגמטיות ולאפשר את כניסתן של אסכולות שונות לחינוך הדתי

בעקבות מאמרו של אליעזר שביד, "אקדמיזציה משתקת" שהתפרסם על־גבי מוסף זה (גיליון פרשת יתרו), אני מבקש לתרום כמה תובנות משלי לשיח. שביד מדבר על הרפורמה של ראשית שנות השמונים שהשליטה מדדים אקדמיים על בתי הספר, רפורמה שנבעה בעיקר מהתפתחות מדעית־טכנולוגית ומצורכי שוק העבודה. ואני אומר שאין די בכך כדי להבין את עומק השינוי שחל בבתי הספר. במקביל לצרכים ששביד ציין, יש להוסיף את התהליך הפילוסופי־תרבותי שחדר לשיח החברתי. תהליך זה הוביל למה שמכנים בהכללה פוסטמודרניזם.

הפוסטמודרניזם פירק את הלגיטימציה למה ששביד קורא "חינוך לערכים". שיא התהליך היה בפרסום הספר של ס' יזהר "פרדה מן החינוך". תהליך הדקונסטרוקציה שפגש את החינוך הערכי לא השאיר ממנו אבן על אבן. וכשתהליך זה פגש את תהליך האקדמיזציה ששביד תיאר, היה זה מפגש "פורה" של "תאומים רוחניים", וביחד קיבלנו את המצב כפי שהוא היום. מורים ותלמידים נוהרים כ"עבדים נרצעים" לשיטות המדידה הכמותיות, נזהרים לא לדרוך על מוקשי העולם הישן – הערכים. וכבר ידוע ומקובל שלמורה אסור להביע דעה בהוראה. צא ולמד היסטוריה בלי לצקת משמעות. לך והורה אזרחות בצורה "אקדמית" נטולת גוון סובייקטיבי. מה שנשאר הוא מה ששביד תיאר, ערמה של עובדות יבשות חסרות חיות ורלוונטיות.

כשמדובר בחינוך הכללי אני עוד יכול להבין את התהליך. בכל זאת רבים הבינו את רוח הזמן כעידן שבו האמת התפרקה והתנפצה, ולמרות שמחנכים רבים חשו חוסר נוחות עם הריק שנוצר, התחרותיות, המדידה ותרבות הבחינות מילאו את החסר במידה זו או אחרת. מדי שנה הלכו אלו ותפסו מקום רחב ועמוק יותר במסדרונות בית הספר, השתלטו על הווייתו, עד שבית הספר נדמה כ"בית עבדים" שממנו צריכים לצאת לחופשי.

ואכן, שביד, למרות שהוא איננו חווה את מערכת החינוך ביומיום, הרגיש זאת וביטא תופעה זו בכך ש"ימי בחינות הבגרות הפכו להיות ימי דין שמוראם גדול ממורא שמים". אם בשנות השמונים ואולי גם התשעים של המאה הקודמת עוד הייתה מגמה של נתחי אוכלוסייה מן האליטה שנמנעו לגשת לבחינות הבגרות, כגון בקיבוצים או בבתי ספר דמוקרטיים, היום דבר זה לא יעלה על הדעת. הבגרות הפכה להיות טאבו. וכך, לתוך הריק מן העולם הערכי שהתפורר צמחה לה תעשייה "עתירת טכנולוגיה" הממלאת את החסר.

הלמידה הופכת ממדבר צחיח לארץ מלאת פלאות. אב ובנו ביום הראשון לשנת הלימודים, 2010 צילום: פלאש 90, למצולמים אין קשר לכתבה

הלמידה הופכת ממדבר צחיח לארץ מלאת פלאות. אב ובנו ביום הראשון לשנת הלימודים, 2010
צילום: פלאש 90, למצולמים אין קשר לכתבה

פיסות של ידע

נשגב מבינתי כיצד הלכו אף בתי הספר של החינוך הדתי כעיוורים באפלה. כיצד זה לא שמו אל לבם שתהליך האקדמיזציה טומן בחובו את הדקונסטרוקציה של עולם הערכים. הרי לרגע בחינוך הדתי לא ויתרו על אמונות, דעות וערכים. אדרבה, אולי הקיפאון של אותו עולם ערכי ישן, אידיאולוגי ודוגמטי היה בעוכריהם, כפי שטען הרב שג"ר. כך נוצר מצב דיכוטומי אבסורדי שמפריד בין חינוך ערכי דתי לבין "למידה". החינוך נדחק לאגף הבלתי פורמלי, והלמידה נשארה במקומה, מכוונת בגרות לא פחות מאשר בבתי הספר הכלליים.

מצד שלישי לא ויתרו בחינוך הדתי על תגבור שעות הוראה ביהדות – תושב"ע, תנ"ך מורחב, מחש"י וכו'. שעות שבועיות רבות מוקדשות לנושאים אלו. אלא שכאן נוצר האבסורד הגדול והכואב. כל אותן שעות משועבדות ליחידות בגרות. החינוך הדתי צעד בגאווה אל אותה תהום של שיממון עד אין קץ בהוראה של אותם תחומי דעת שהפכו לפיסות ידע מקצועיות.

לא צריך להיות גאון, סוציולוג או בעל חוש הבחנה חד כדי לחזות בתופעה. צא ושאל נער או נערה הלומדים במוסדות החינוך הדתי על השעות ביהדות, וברוב המקרים הם ינעצו בך עיניים תמהות ומבולבלות או שונאות וזועמות, לאחר שעות ארוכות ומשמימות בתחומי דעת מוקצים מחמת מיאוס. מעטים המקרים שבהם תיתקל בעיניים בורקות של תלמיד או של מורה. רק אחר כך, במכינות, במדרשות ובישיבות, חוזר לפעמים הברק לעיניים. ואתה עומד תמה – איך הלך החינוך הדתי שבי אחר "בית עבדים" זה? מדוע הסכים לתהליך השעבוד? איך טחו עיניו מראות את השנאה והתיעוב, או למצער את השיממון, בנשמת אפה של היהדות – לימוד התורה?

ושמא ידעו על כך מוסדות החינוך אלא שקצרה ידם מהושיע, ועל כן הסתפקו בהעברת המסרים הערכיים דתיים בחינוך הבלתי פורמלי? אולי משום כך הפך המסלול האלטרנטיבי להיות בעל נפח הולך וגדל, ועליו שמים המחנכים את יהבם? בכך אנו חוזים היום – במחיר דמים מופקע שנגבה מההורים, שולחים המחנכים את התלמידים לסמינרים של קוסמים שמפריחים זיקוקי דינור בניסיון להנחיל את הנוער לקח, או לטיפול ערכי נמרץ במחנות הריכוז בפולין. וכשחוזרים התלמידים לכיתה וללימוד התורה, הם שוב משתופפים יחד עם המורים תחת מגפיה הנוגשים של הבגרות.

עיבוד בארבע ידיים

כדי להמחיש מעט את העניין, אנתח את תהליך הרפורמה בבגרות התנ"ך של הממ"ד. שנים רבות שלטה בכיפה ובבגרויות של הממ"ד שיטת הלמידה של נחמה ליבוביץ'. מנגד, התפתח בית מדרש תוסס ללימוד התנ"ך בישיבת הר עציון. בראש בית המדרש עמדו הרבנים ברויאר, בן נון, מדן ואחרים. כחניך של בית מדרש זה סברתי אני וסברו רבותיי שיש לנסות להטמיע את שיטות הלימוד הללו גם בישיבות התיכוניות ובאולפנות. היה על כך מאבק איתנים. בשנים האחרונות, עם חילופי הגברא בפיקוח, נבנתה תוכנית חדשה להוראת התנ"ך ולהיבחנות בבגרויות. תוכנית שיש בה מזה ומזה.

לטעמי, במהות שום דבר לא השתנה. כאשר אתה מבקש להעמיד למבחן פרק בתנ"ך, עליך להגדיר באופן ברור מה אתה הולך לבחון. אשר על כן, המפמ"ר חייב להצביע על מאמר או שניים, על מספר מוקדים בפרק שאותם יש לפתח על פי הפרשנים השונים. אך כל אוהב תנ"ך ולומדו יודע שאין שיעור לדבר. ברגע שהקפאת את חתיכת הידע הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים ולמורים להתכונן כראוי, הרגת את החיוּת שבלמידה. זוהי גליוטינה של הרוח. וראויים לכאן דבריו של יורם הרפז ביחס ללימודי הטבע: באקדמיה חוקרים את הטבע. באים מומחים ומעתיקים את המחקר לתוכניות לימודים, ובאים מורים ומעתיקים את תוכניות הלימודים לשיעורים בכיתה. ועל התלמידים מוטל התפקיד להעתיק את הידע לשיעורי בית ולמבחנים. כך, לתלמידים יש מגע של יד שלישית ורביעית בלמידה החיה והתוססת, אחרי שעברה שלוש וארבע ידיים שהוציאו ממנה כל לשד של חיות.

באופן אבסורדי, הפך החינוך הדתי למקום שבו לומדים לבגרויות מקצועות קודש שגורמים לתלמידים זרות וניכור כלפי ארון הספרים היהודי, ומקבלים מנות גדושות ומרוכזות של חינוך ערכי־דתי־דוגמטי־ואידיאולוגי שאולי מצליח להלהיב אותם זמנית, אך במקרים רבים מתפוגג במפגש עם העולם שבחוץ בליווי תחושות של רמייה. המכינות, המדרשות והישיבות מצליחות להציל חלק מהנזק המצטבר הזה. בחינוך הדתי מבינים בתת מודע את העובדה הזאת, ולכן המדד להצלחה חינוכית בדרך כלל קשור להליכה למוסדות לימודי התורה הגבוהים. ובינתיים, התבזבזו להם השנים הפוריות והיקרות ביותר בתהליך התבגרותו של הנוער הדתי.

לתפוס פרופורציה

אז מה כן? קצרה היריעה. כמובן, ברפורמה של השר פירון יש מן היסודות הטובים. אך כמו שביד סבור אני שאין די בכך.

ראשית, יש לשנות את השיח התרבותי־ערכי. הפוסט מודרניזם איננו בהכרח ויתור על האמת ופרֵדה מן החינוך כפי שכתב יזהר. אדרבה, רבים מההוגים המיוחסים לזרם זה כלל אינם פוסלים קיומה של אסכולה ופרדיגמה שסגורה בתוך עצמה. הם רק מבקשים להשתחרר מתוך הפרדיגמה של עצמם, כפי שמגדיר זאת למשל תומס קון, ולבנות אופק נוסף של פרדיגמה ו"שפה חדשה" אם להשתמש במונח של ויטגנשטיין המאוחר. ההוגה הפוסטמודרני מודה בכך שכל מה שהוא יעשה יישאר בתוך עולם המושגים הסגור שלו, ושבמקביל אליו ישנם עולמות אחרים, אך אין הוא פוסל את העולמות הללו. אדרבה, הוא עושה מאמץ להבינם, להכילם ולבנות אליהם גשר בדרכים כאלו ואחרות. זאת מתוך ההבנה שככל שהוא יצליח להכיל "משחקי שפה" שונים, אופקים שונים, פרדיגמות שונות, כך ילך עולמו ויתרחב.

אם מניחים כפי שרבים טועים לחשוב שההוגה הפוסטמודרני משמיט מתחת רגליו את עולמו מתוך הנחה של סוף עידן האמת, אזי גם עולמו של האחר "הקדוש" בעיני הפסידו־פוסטמודרניסטים אמור להיות חסר טעם ומשמעות, ואין כל מקום לחקור אותו, להבינו ולבנות גשר אליו. סר הטעם מכל עניין לפי הבנה כזו. מנגד, כאשר אני מבין שהאמת שלי, "משחקי השפה" שלי, הפרדיגמה שבתוכה אני יוצר, אינה אלא אפשרות אחת מן הרבות, איני פוסל אותה כשם שאיני פוסל את משחקי השפה המקבילים. אני מקבל פרופורציות נכונות לגבי האסכולה שלי.

יש שיעדיפו את הרוחב על העומק, ויקדישו את מרצם לבניית גשרים ולרכישת משחקי שפה נוספים. הם מן הסתם יחושו פחות את תחושת הביתיות, משהו בהם נמשך לאוניברסליות. אך יהיה זה פרדוקסלי, למרות שרבים נכשלים בכך, לכבד את האחר ולבוז לבית גידולי. כמו רבים שמוכנים לכבד כתות ביזאריות ולבוז למסורות מפוארות רק משום שזהו הבית שבו גדלו. יש בכך סוג של מרד נעורים ילדותי.

כך או כך, הנגזרת של תובנה זו לגבי החינוך היא חשובה. גם אילולא הייתה באה האקדמיזציה לעולם החינוך, להמשיך להפטיר כדאשתקד על חינוך־ערכי־אידיאולוגי־דוגמטי בעולם פוסטמודרני זהו כישלון ידוע מראש. אי אפשר להציג כבר מודל אחד של "כזה ראה וקדש". במקום הפאתוס המוכר לנו מעידן הנאורות או למצער מבית המדרש הדתי אמוני, עלינו לפרוס את האפשרויות השונות הנוגעות לכל סוגיה שבה אנו עוסקים.

עלינו ליצור בבתי הספר מקום לאסכולות שונות ולזרמים מגוונים, לתת ביטוי לפנים השונות הקיימות בסביבה התרבותית שבה גדל הנער. אותם אלו שמייצגים את הגוונים צריכים להיות עם ברק בעיניים, כאלו שחשים בעולמם תחושת ביתיות, גם אם הם נוטים לאוניברסליזם. כל אחד מהם צריך להיות פתוח ומכבד את האחר, ולדעת אף לייצג ולהראות פנים שונות של סוגיות רלוונטיות, ומתוך כך לומר גם מה שעל לבו, להציג את האני מאמין שלו. בנוסף לכך, בבתי הספר צריכה להיווצר תרבות של מחלוקת גלויה בין השונים.

מגוון של מורים

אם למשל בשאלת האופי הדמוקרטי עסקינן, לא יכול להיות שמורה יציג רק תפיסה ליברלית הנוטה ללאום־פוליטי, מדינת כל אזרחיה, ופוסלת מדינת לאום אתנית או תפיסה רפובליקנית. כמו שלא יכול להיות שמורה יציג רק תפיסה לאומית הבזה ומצמצמת את הדמוקרטיה לפניה הפורמליות בלבד, ככלי ולא כמהות. זה וזה פסולים הם. בשיעור אזרחות על דמוקרטיה אני מבקש שהתלמיד ייחשף לרצף של תפיסות, על ידי מספר אבות טיפוס, בשאלת מהות הדמוקרטיה. מהקצה הליברלי ועד הקצה הלאומי או הניאו־שמרני. אחרי שהמורה הציג בישרות את השיטות השונות, מותר לו – ואף רצוי שכך יעשה – להציג את תפיסת עולמו, לנמקה ואף להגן עליה.

אני מבקש שבמערכת יהיה מורה שחושב אחרת ושגם אותו יפגשו התלמידים. אני מבקש שמורים מאסכולות נוספות ייפגשו מול התלמידים ויתווכחו ביניהם מתוך כבוד הדדי. או אז, בתוך סיעור המוחות הפורה הזה, מתוך תסיסה רוחנית אינטלקטואלית, יבררו התלמידים את עמדתם תוך הכרת העמדות האפשריות האחרות שבאופק עולמם. ומניסיוני בדרך כלל, רוב הילדים נצמדים למסורת שממנה הם באו, ולחינוך מבית הוריהם. אלא שהם עושים זאת תוך בירור עמוק, והכרת מגוון האפשרויות האחרות, שהיא היא המעמיקה את ההבנה שלהם. כך הלמידה הופכת ממדבר צחיח לארץ מלאת פלאות, עניין, חיים ותסיסה.

אף בחינוך הדתי יכול הדבר להיות כך. אני מדמיין בית ספר שבו יסתובבו מורים "מלמדים" בעלי זקנים ופאות משתלשלות, המשננים בברק עיניים משניות בעל פה ומפזמים ניגונים חסידיים, ומנגד תלמידי חכם מהאסכולה האקדמית שמבדילים בין רבדים במשנה, מכירים את מדרשי ההלכה השונים, יודעים לנתח סוגיה על פי כלים מחקריים ומדברים על בירור הגרסאות בעיניים בורקות. ושניהם מכבדים זה את זה, ולא רק שלא מסתירים את הוויכוחים ביניהם, אלא מתווכחים מול התלמידים בסמינרים מובנים.

אני מדמיין שיעור במקרא שבו יכול מורה לדבר על תנ"ך "בגובה העיניים" ולנתח דמות מקראית בכלים ספרותיים, ועם זאת להביא את התפיסה המרוממת את דמויות המקרא לכדי מלאכים. הוא יכול לבקר תפיסה זו ואף לנמק את ביקורתו. ובאותה מידה, מורה אחר ידבק בתנ"ך "בגובה חז"ל" אך יציג את התפיסה השונה, גם אם יתקוף אותה וישלול את אמיתותה. רק שלא ישלול את הזכות לחשוב כך, או את דתיותו של האוחז בדעה מנוגדת. אני ערב לכך שבבית ספר שכזה רובם המוחלט של התלמידים ימשיכו את הקו הכללי שעליו חונכו בבית, אלא שהם יהיו בעלי עומק. דרך שכזו תגרום להם ללמוד מתוך תסיסה רוחנית ואינטלקטואלית, ותשוקה לדעת.

חידוש השולייאות

דרך זו דורשת בראש ובראשונה מורים בעלי שיעור קומה. וזהו פן נוסף שיש לדבר עליו כחלק מהרפורמה שמבקש השר פירון לעשות. אנו מחפשים מורים שמסוגלים ללמד בלי שיש להם תוכנית לימודים מובנית שמישהו הכתיב. מורים שיכולים לפרוס שטיח רחב ועמוק של תחום הדעת שלהם. מורים שאוהבים את הלמידה ומשתוקקים להיניק יותר מהעגל הרוצה לינוק. מורים עם ברק בעיניים. אלו המורים שבהם רוצה לתת השר פירון אמון. ויש כאלו במערכת. חלקם כבר שחוקים, חלקם נכנעו לאקדמיזציה ולמנגנון המדידה וההחפצה. חלקם שורדים וחלקם מצליחים גם בים העכור להצמיח פרחים ססגוניים.

ודאי שאי אפשר לקיים את הרפורמה מבלי לתת את הדעת לתהליך ההכשרה של המורים הללו. וכאן אני מבקש להרחיב מעט על מה ששביד קורא לו "קניית תעודות" ו"תרבות תועלתנית חומרנית ותחרותית". אני קורא לזה תרבות של דיפלומות.

בעולם העתיק ההכשרה המקצועית התמקדה במה שאני קורא שולייאות. הטירון עבד אצל המומחה, למד ממנו והכשיר עצמו עם ליווי של מומחה. לתרבות השולייאית יש יתרונות רבים. במקצועות מסוימים אנחנו עדיין נוהגים לשלב גם לימודי תעודה ודורשים סטאז'. בעיקר ברפואה ובעריכת דין. בהוראה מנסים קצת לחוות זאת במה שנקרא "הכשרה מעשית". אך זו טיפה מן הים. בעיני רוחי מערכת החינוך צריכה לדרוש מפרח ההוראה שנתיים צמודות, שבהן יתלווה למורה שהמערכת רואה בו מומחה מוצלח שראוי לחנוך מורים. זוהי גם דרך לתגמל ולהוקיר את המורים המעולים וליצור להם פרסטיז'ה מתגמלת. כך יצמח פרח ההוראה וירכוש לא רק את התיאוריה אלא גם את המעשה. מי שיודע הוראה וחינוך מה הם מבין כמה קריטיות יכולות להיות שנתיים כאלו.

לא זו אף זו. הייתי גם מפריד במכללות להוראה בין התואר הראשון לתעודת ההוראה. לא כל מי שנרשם למסלול הוראה ותואר ראשון ראוי להיות מורה. כל איש צוות במכללה יודע להבדיל בין אלה ובין אלה. אז מדוע כולם מקבלים תעודת הוראה? מדוע לא חוסמים או מונעים תעודה זו מאלו שלא מתאימים? כשם שהמעבר מתואר ראשון לשני בפסיכולוגיה מותנה בהליך נוסף להערכה האקדמית, כך יש לעשות ביחס להוראה. יסתפק הסטודנט שאינו מתאים להוראה בתואר האקדמי. מדוע שיזכה גם בתעודת הוראה? הייתי אפילו משלם למכללות שכר לימוד של 20% מהסטודנטים שאותם לא תכשיר להוראה. כך נמריץ את המכללות לסנן תלמידים, ונפצה אותן על הפסדן הכלכלי.

הכנסת מורים בעלי שיעור קומה למערכת החינוך היא תנאי הכרחי להצלחת הרפורמה, משום שאם לא כך הרפורמה של השר פירון תיצור ריק שיוביל לכישלון. ועל גבי הכישלון יטענו אלו שאוחזים בשיטה הישנה שאין דרך אחרת וניכנס לאלף שנות שלטון האופל של אסכולת המדידה, ההחפצה, התחרותיות ועבדות הרוח.

בחינת תוצרים

סוגיה זו מובילה אותי לפסקאות האחרונות במאמרו של שביד, שבהן הוא מציע קווים כלליים לרפורמה בדרכי בחינת הבגרות. אני מסכים עם הקביעה שכל אדם שמשתתף בתהליך למידה או עבודה זקוק בעצמו, מעבר לדרישות הסביבה והארגון, לתהליך הערכה. אך מכאן ועד בחינות בצורה כזו או אחרת הדרך ארוכה. יורם הרפז ניסח זאת יפה. כשם שאנו מעריכים סופרים לא על פי הידע שהם מראים בבחינה אלא לפי תוצרים, כך גם אצל התלמידים. תוצרים הם לא רק כלי הערכה, אלא גם המשך תהליך הלמידה, אם לא הלמידה היעילה ביותר.

האוניברסיטאות והמכללות אינן צריכות שום קריטריון לקבלה. על המוסדות האקדמיים לקבל כל סטודנט לכל מסלול שבו יחפוץ. כל מוסד וכל מסלול יגדירו תחנות שבהן ייבדק הסטודנט האם הוא מתאים או לא. רוב הסטודנטים יעריכו בעצמם לאחר תקופה קצרה יחסית את התאמתם. התהליך הזה כבר מתבצע באוניברסיטה הפתוחה, שבוגריה לא נופלים מבוגרי מסלולים מקבילים, ופעמים רבות אף עולים עליהם. לא בשמים היא. בכך נשחרר באופן מוחלט את הקשר הגורדי המזיק שבין מערכת החינוך לבין האקדמיה. כמה פשוט.

שמואל בן דוד עוסק בחינוך, הוראה והדרכת מורים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פורסם ב-7 בפברואר 2014,ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861, לחנך היום. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הכותב מציג בצורה נפלאה אוטפיה פוסט מודרנית, רק מבלי משים נופל באותו בור פרדוקסלי שנמצא באופן מבני בפוסט-מודרנה.

    הבעיה העיקרית היא בשאלת הגבולות. ואני אסביר.

    בן דוד מתייחס לפוסט מודרני "האמתי" (בניגוד למזויף – "הפסדו"), כאחד שיש לו ברק בעיניים (כלומר מזדהה עמו הזדהות עמוקה) כשהוא מדבר על גישתו היא אך יודע להכיל גם דעות אחרות, ולא רק להכיל אלא גם להבין שזה רק חלק ממכלול ובכך ליצור גשר ושיח אמתי בין התפיסות השונות.

    אך עם נעמיק נראה, שהיכולת להכיל סתירה מעין זו יכול להתקיים רק באחד משלושת המצבים הבאים:

    א) במקום שאין לעמדות השונות משמעות, נגיד לדוגמה מועדון דיבייט.

    ב) במקום שבו התנגשויות הם לא בדברים המהותיים.

    ג) במקום שההתנגשויות הן מהותיות אך לא קריטיות, כגון שאחד מהצדדים מחזיק בעמדת כוח או שהדבר מתרחש רק במרחב הפרטי, למשל. זה ההבדל, לדוגמה, בין דמוקרטיה מתגוננת לדמוקרטיה מכילה. בדפוס הראשון יש איום ממשי מצד הדעה השנייה ולכן היא תאסר בחוק ובדפוס השנייה היא לא מאיימת ולכן אפשר להכילה (למשל נאציזם בגרמניה מול ארה"ב).

    כידוע המקום בו נבחנים העקרונות הן בקצוות, כלומר איפה אני שם את הגבול, ולכאורה פוסט מודרני אמתי לא אמור להכיל גבול כלל. אלא שברור שמציאות כזאת לא יכולה להתקיים חייבים להכריע לכאן או לכאן, משום שינם מקומות, בעיקר במרחה הציבורי בו אלא כדלעיל.

    עכשיו בו ננתח את הצעתו של בן דוד. לשם כך אקצין ואתאר שיעור, בו לומדים את ההיסטוריה של מלחמת העולם ה2. המורה מביא את שלל הגוונים והדעות, ולמשל מפגיש אותם עם מנהיג ניאו נאצי הסובר שהיטלר היה גאון והנאציזם הוא הפתרון לבעיות העולם (ולא, לא חל פה החוק של גודווין). כמובן שאפשר לטעון שמדובר פה ברצח ולכן הדבר לא רלוונטי, אלא שזה זה עצם שימת גבול. השאלה היא איפה את/ה שם את הגבול.

    שוב, בשביל להיות עם ברק בעיניים וללמד את שיטתך ולקבל גם את הגוונים האחרים, זה רק באחד משלושת המצבים לעיל. למשל, אם אני חושב שהדבר הכי גרוע שקיים זה גישה שלא מחויבת להלכה, פה יהיה הגבול שלי. אם אני חושב שגזענות היא הדבר הכי נורא בעולם, פה יהיה הגבול שלי.

    אז למה הצעות האוטופיות כמו של הכותב הנכבד נראות מרשימות ו"אמתיות", משום שהגבולות שלו הם רחבים יותר וישנם פחות ופחות דברים מהותיים בו הוא לא יכול לקבל את כלל את הדעה הנגדית, ואזי רחוק מהעין רחוק מהלב. או משום שהוא נמצא בעמדת כוח (הכוונה מבחינה תרבותית-חברתית) בו העמדות שהוא "ממש" סולד מהם לא מאיימות עליו. לכן, למשל, לחילוניות אין (כמעט) בעיה עם הערכים הדתיים במרחב הפרטי וכל הבעיה היא במרחב הציבורי שם הדעות השונות לא יכולות לגור בכפיפה אחת. לכן כל עוד החילוניות שלטת ללא מיצרים, כמו ב40 שנות המדינה הראשונות, אפשר לזרוק עצם לדתיות, אך ברגע שהשליטה התערערה (מסיבות שונות), אנחנו עדים למתקה משולבת על הדת (כמו גם על ערכים שמרניים ולאומיים אחרים, משום שעכשיו הם מאיימים).

    לסיום, אתייחס לנקודה אחת שלכאורה יש כשל בדברי. בעוד הכותב מדבר על רובד המחשבות, הערכים והעקרונות, לקחתי, בחלק מטענותיי, את המקום למקום של הכרעות ממשיות ולכאורה היכן שאין לדברים נגזרת מעשית מאי האי?

    ישנן שתי תשובות – א) בסופו של יום, כמעט לכל העמדות ישנן השלכות מעשיות ב) והיא העקרונית יותר, כשמדובר בחינוך ובדעות, ישנם הנחות יסוד מסוימות בהן קבלת הנחת היסוד של העמדה עצמה שוללת את היכולת לקבל את הנחת היסוד השנייה. לדוגמה, התייחסות לתנ"ך בתור כתבי הקודש או בתור יצירה אנושית לא יכולה לגור בכפיפה אחת, או שהומניות וגזענות לא יכולה לגור בכפיפה אחת. המחשבה שאפר להציג בכיתה לילדים או נוער בצורה שווה ומכילה עמדות שבצורה מהותית לא יכולות להכיל אחת השנייה היא אבסורדית (דוגמה אחרונה, למשל נציג בכיתה דעה הרואה באישה חפץ והצריכה להיות כפופה למרות הגברית ודעה הרואה באישה יצור אוטונומי, כמובן בצורה מכבדת ומכילה תוך ויכוח נוקב וניתן לילדים להכריע…).

    בברכה

  2. תיקון והוספה לאחת הפסקאות:

    כידוע המקום בו נבחנים העקרונות הן בקצוות, כלומר איפה אני שם את הגבול, ולכאורה פוסט מודרני אמתי לא אמור להציב גבולות כלל. אלא שברור שמציאות כזאת לא יכולה להתקיים, חייבים להכריע לכאן או לכאן, משום שישנם מקומות (מציאותיים ותאורטיים), בו לעתים ההתנגשויות הן בלתי נמנעות (למשל, אלא שחושבים שאסור להחזיק בדעות פוסט מודרניות והן צריכות להיות מחוץ לחוק/למשחק או התנגשות במרחב הציבורי) לכן הדבר לא אפשרי אלא רק כדלעיל.

  1. פינגבק: חינוך בעולמות מתחלפים | על יהדות, חינוך וחברה – שמוליק בן דוד

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: