המוקד: המוסר! | שלום רוזנברג

אפשרות השליטה העצמית היא תנאי הכרחי בחינוכו של אדם מוסרי. המשמעות זקוקה גם למשמעת

“איני בודה היפותזות“ (Hypotheses non fingo) כתב אייזיק ניוטון בתוספת לספרו הקלאסי “עקרונות“. כאן מבקש אני דווקא לבדות היפותזה שתנסה לתרום להבנת קללת תאונות הדרכים, קללה שאנו עדים לה יום יום. למה הן מתרחשות?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, על פי רוב תשובות נקודתיות: מיומנות הנהג, מצב הכבישים והרכב, שכרות וכדומה. אמנם כן, אין לתופעה סיבה אחת אלא מכלול שלם של סיבות, אולם באלו לא די. ראיה לדבר, הקללה חורגת הרבה מעבר לתחום התעבורה. היא מתבטאת, למשל, גם בצה“ל, במקומות עבודה ואף בהזדמנויות שנראות בנאליות, כמו למשל בתאונות שטכנאים עלולים לגרום במעשיהם ובמחדליהם. נראה לי שמאחורי הסיבות הפרטניות הללו, והדומות להן, מסתתרת סיבה עמוקה יותר. כוונתי לסיבה תרבותית־פילוסופית, ובעיקר חינוכית, המהווה מצע משותף לכל העולם המערבי שהפנים ויישם עקרונות פסיכולוגיים חשובים שמטרתם לעצב בני אדם בריאים ומאושרים יותר. ההיפותזה שאני בודה טוענת שהמחיר שאנו משלמים על הצלחה זאת הוא סינדרום פסיכולוגי־תרבותי של בריאות יתר, שבין השלכותיה מצויות גם תאונות הדרכים.

החינוך הפסיכולוגיסטי השתדל לשחרר את האנושות מהכפייתיות המאיימת על כל תחומי חיינו. אלו מבינינו החוזרים כדי לבדוק אם נעלו את הדלת פעם נוספת ודאי חשודים בכך שלא השתחררו ממנה, אבל תאמינו לי – הם עדיין לא נוירוטיים, ואם הם פרופסורים הם בצדק חוששים מרגעי הפיזור שלהם, שבהם הם עוברים לתוכנה מוחית אחרת.

אמנם כן, השחרור הוא אידיאל ראוי לשבח, אך מה נעשה ולפעמים הטיפול שִחרר יותר מדי. הנהיגה זקוקה למידה רבה של “כפייתיות“. הנהג – וכל אדם הוא נהג של מכוניתו, ודאי של חייו – חייב לכבד “שולחן ערוך“ אנושי ענק של עשה ולא תעשה. חייב הוא להתאזר ב“כפייתיות“ עצמית שתכריח אותו להקפיד על הסעיפים הקטנים אשר יֵצֶר החרות של המצווה ועושה מתעב. אין קיום למערכת ללא “כפייתיות“ מינימלית, המתבטאת בחובות: צורת סלילת הכבישים, אופן טעינת המשאיות, תקינותו של כבל, כיבוי מוחלט של מדורה, הימנעות מלזרוק בדל סיגריה ביער, בדיקת קיומו של כבל תת קרקעי בשעת חפירה, דאגה למצבה הטכני של המכונית ולמצבו הפיזיולוגי של הנהג. אלה רק כמה מסעיפיו הקטנים של שולחן ערוך זה, הבא להפוך את העולם שבו אנו חיים לבטוח ולמוסרי יותר.

אני מבקש כאן להפסיק את רצף הדיון ולפתוח בהתייחסות קצרה לדיון חז“לי ידוע (ירושלמי, נדרים ל, ב): “‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ‘ (ויקרא יט, יח), רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: ‘זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם‘ (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה“. לפי הנראה מתייחס בן עזאי בעצם לסיפא של פסוק זה: “בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ“. בכך הוא צועד מעבר לדרישת השוויון המגולם בדברי רבי עקיבא. חובה להתייחס לכל אדם כבעל צלם א־לוהים, וכדברי הנצי“ב (ויקרא יט, יד) – מי שאינו עושה זאת מאבד את צלם הא־לוהים שבו. עד כאן הדברים ברורים וידועים.

והנה שניים מגדולי הוגי היהדות במאה העשרים, ישעיהו ליבוביץ‘ ועמנואל לוינס, התלהבו דווקא ממאמר חז“ל אחר המצוטט על ידי ר‘ יעקב אבן חביב (1450־1516), שקיבץ את הגדות התלמוד בספר שהפך קלאסי "עֵין יעקב". במבואו ("הקדמת הכותב") הוא מספר: "מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו". את המקור לא מצא, אך את המאמר – המחבר חכמים מדורות שונים – שמר עבורנו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל…". בן ננס חוזר על דברי רבי עקיבא. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר – וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כט, לט). המאמר מסיים: "עמד ר' פלוני (שמו אבד) על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי".

הלכה כבן פזי? עמנואל לוינס התייחס לויכוח זה במאמר "דת למבוגרים" שבספרו "חרות קשה". לדבריו, הכלל הראשון "שמע ישראל" אכן מסכם את אמונת היהדות. הכלל השני, משל בן ננס, מצביע על כך שמוקד היהדות מצוי במוסר. הכלל השלישי, המנוסח על ידי בן פזי, מורה על התנאים המעשיים ההכרחיים המאפשרים את מימוש הכלל השני. בהוראת המוסר לא די, אנו חייבים להוסיף לו את ההלכה. זוהי משמעות הדגש שבפסוק על החובות "בַבֹּקֶר" ו"בֵּין הָעַרְבָּיִם". זוהי ההלכה, המחנכת את האדם למשמעת הבאה לידי ביטוי יום יום בהלכה.

הלכה כבן פזי! אפשרות השליטה העצמית, שאותה מפתחת ההלכה, היא תנאי הכרחי בחינוכו של אדם מוסרי. המשמעות זקוקה גם למשמעת. במיזוג זה נעוץ סודה הגדול של האנושיות, הגבורה שעלינו להפעיל קודם כול על עצמנו. הנאמנות היומיומית לפעולה ההלכתית – מלמד אותנו לוינס – מחייבת גבורה שקטה ואצילה, אך עצומה יותר מגבורתו של הלוחם. אכן, כבר אמר החכם (משלי טז, לב): טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם – האדם המסוגל להתגבר על כעסו – מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ – חזק הוא – מִלֹּכֵד עִיר.

תמה רשימתי אך לא נשלמה. אנא שובו אליי בשבוע הבא, וניתן לה להשלים את עצמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פורסם ב-7 בפברואר 2014,ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: