המאמע לושן של חיים נחמן | משה גרנות

ביאליק עבר תמורות ביחסו ליידיש, מבוז ולעג להתפייסות ואימוץ, עד שחדל לכתוב בה. 
דיאלוג בין משורר התחייה לשפת הגלות ותרבותה

380132המשורר, הגבירה והשפחה

ביאליק בין עברית ליידיש

זיוה שמיר

ספרא והקיבוץ המאוחד, 2013, 359 עמ'

 שני אירועים גרמו לשקיעתה של תרבות היידיש האדירה שפרחה במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים: השואה שהשמידה מיליונים מדוברי השפה, ולהבדיל – מלחמת החורמה ביידיש של קנאי השפה העברית ביישוב בארץ־ישראל. את “המלאכה“ סיימו ההגירה לארצות האמנציפציה ותהליכי ההתבוללות המואצים שפקדו את יהדות המערב.

בדיעבד, מדובר בטרגדיה בממדים אדירים, שכן בלשון יידיש קמו גאוני ספרות כמו שלום עליכם, שלום אש, יצחק בשביס זינגר, אברהם סוצקובר, איציק מאנגר ורבים אחרים, ויש להוסיף עליהם את הסופרים הגדולים שיצרו בשתי השפות: מנדלי מוכר ספרים, י“ל פרץ, ח“נ ביאליק, אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג, א“צ גרינברג, ואפילו ש“י עגנון. דוברי היידיש היום בארץ ובגולה נער יספרם, הגם שיש ניסיונות החייאה בבתי ספר תיכוניים אחדים ובתיאטרון יידיש המציג סימולטנית תרגום לעברית.

 מסתבר שדינהּ של לשון יידיש נחרץ הרבה קודם. סופרי תקופת ההשכלה נמנעו מיידיש, מן ה“ז‘רגון“, כמו ממגפה, וסופרי תקופת התחייה, הגם שלא היו קיצוניים כמו קודמיהם, ראו ביידיש שפת ביניים שדינהּ להיכחד. כך סבר המאור הגדול של הציונות “הרוחנית“ אחד העם, וכך סבר לפחות בראשית דרכו הספרותית גם ח“נ ביאליק.

שירים כמו־עממיים ספוגים בתרבות היידיש. ביאליק       ארכיון בית ביאליק

שירים כמו־עממיים ספוגים בתרבות היידיש. ביאליק ארכיון בית ביאליק

הפוגרומים גרמו לפיכחון

 עניינו של הספר שלפנינו הוא הדיאלוג המרתק בין ביאליק, בחיר משוררי התחייה הלאומית, לבין לשון יידיש ותרבותה. מסתבר שבעקבות מורו הגדול, אחד העם, התנגד ביאליק נמרצות ליידיש בעשור הראשון של יצירתו הספרותית וכתב רק בעברית. בשנת 1898 פנה אליו י"ח רבניצקי, גם הוא ממעריצי אחד העם, וביקשו שיכתוב ביידיש עבור כתב־עת שערך, "דער יוד" ("היהודי"). הנימוק ל"דיגרסיה" הזאת היה קירובן של שכבות רחבות בעם, הדוברות רק יידיש, אל הציונות הרוחנית של אחד העם.

ביאליק, שכאמור שלל את השימוש ב"ז'רגון" (עמ' 50), וגם כתב יצירות סאטיריות על עולם החסידות ששפתו יידיש (כגון: "תענית ציבור לעצירת צדיק" – פרודיה שחיבר בגיל 17, או "הבעל תשובה" – אף היא סאטירה אנטי־חסידית), נענה לפנייה ופרסם שם את השיר "נאָך איין יאָרהונדערט" ("עוד מאה אחת"). שירו הראשון בשפה זו היה "אויף דער הויכן בארג" ("על ההר הרם"). מסתבר שביאליק כתב ביידיש רק 20 שירים בשנים 1898–1913, בממוצע שיר אחד בשנה!

מלבד עידודו של רבניצקי לכיוון הזה, קיבל ביאליק חיזוקים גם מגורמים אחרים: החסידות ששפתה יידיש, שהייתה מוחרמת והושמה ללעג על־ידי סופרי ההשכלה (ארטר, פרל, יל"ג), החלה מקבלת אז ריהביליטציה אצל סופרי דור התחייה, וי"ל פרץ, בחיר סופרי ורשה, העניק לה מקום בכותל המזרח של יצירתו. "הסבא" ו"הנכד" – מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם – שהיו נערצים על ביאליק, כתבו ביידיש. סופרי התחייה התפכחו מ"הֱיֵה אדם בצאתך" בעטיים של הפוגרומים ועלילות הדם במזרח אירופה ובמערבה.

ביאליק עצמו הגיע באותה עת למסקנה שיש תפקיד חשוב ליידיש ולשפות יהודיות אחרות – לשמר את השפה העברית כנתינתה, כדי שלא תתפוגג כמו שפות קדומות אחרות כמו הלטינית והיוונית העתיקה. היהודים דיברו בלשונות היהודים (יידיש, לאדינו וכו'), ושמרו על העברית כשפת קודש שאין לשנותהּ אפילו כקוצו של יו"ד. הוא ראה את היחסים בין שתי השפות כמו בין גבירה לשפחה, בין פרח לפרפר, בין נעמי ורות (על עטיפת הספר מופיע תחריט של רות ונעמי מאת האמן יעקב שטיינהרט). העברית היא לשון האבות (לשון קדושה וחמורה), ואילו היידיש היא לשון האִמהות ("מאמע לשון" הרכה והסלחנית).

 ביאליק, שפרסם כאמור שירים ביידיש, ואף מיצה אלמנטים חשובים משפה עממית זאת (כפי שיסתבר להלן), נאלץ להתמודד עם שלושה עמודי תווך של התרבות העברית החדשה, הלא הם מורו הנערץ אחד העם, אליעזר בן־יהודה ויוסף קלוזנר. אחד העם שלל לא רק את היידיש אלא גם כל רסיס של פולקלור. הגם שהעריך מאוד את שירתו של ביאליק, הוא החזיר לו שירים ששובצו בהם יידישיזמים, או שדרש מביאליק לתקנם.

 זנבנב בצלצל

התפייסותו של ביאליק עם לשון יידיש ועם החסידות התחזקה בפגישתו בברלין (1924־1921) עם מרטין בובר, גרשום שלום וש"י עגנון שהתלהבו מסיפורי החסידים. מאוחר יותר, כשכבר התיישב בביתו בתל־אביב, קיבל ביאליק בכבוד גדול את שני סופרי היידיש שביקרו בארץ (1927) – פרץ הירשביין ושלום אש. באירוע זה הוא הצדיק את קיומן של שתי השפות זו לצד זו, כשברור שתפקידה של היידיש הוא זמני עד להתבססות העברית ביישוב החדש בארץ. מחווה זו של ביאליק זכתה למקלחת צוננת מצד שני עורכי "כתובים" (ביטאון אגודת הסופרים של אז) – שטיינמן ושלונסקי – עימות שגרם בסופו של דבר להסרת החסות של האגודה מ"כתובים" וייסוד ביטאון חדש בשם "מאזנַיִם" (1929).

 הספר מונה את היבול המועט, אבל המשמעותי, של היצירה היידית של ביאליק. בין השירים שכתב, מלבד "נאָך איין יארהונדערט": "דאָס לעצטע וואָרט" (1901, השיר "הנבואי" המקביל ל"דבר"), "אין שחיטה שטאָט" (1906, פואמה מקבילה ל"בעיר ההרגה" שנכתבה כידוע בשנת 1903), וכן "ים לידער" (שירי ים בהשראת שירי הים של ר' יהודה הלוי, ואשר נכתבו בהשפעתה של אירה יאן. היא עצמה כמעט שלא הבינה יידיש; פרשת האהבה בין ביאליק ליאן מסופרת בספר), "אַ פרעהליכס" (1913 – גרסה יידית לשיר "למנצח על המחולות") ועוד. מועט אך משמעותי, שכן לשון יידיש העשירה את כתיבתו העברית של ביאליק, ובשירי יידיש הוא הכניס יסודות עבריים מובהקים כגון לשונם של נביאי ישראל הקדומים.

גם ביצירתו העברית אימץ לעצמו ביאליק סממנים עממיים משפת היידיש: "אלוף בצלות ואלוף שום" וכן "אמי זיכרונה לברכה" נכתבו על פי סיפורים חסידיים. שירים כמו־עממיים של ביאליק ספוגים בתרבות היידיש, כשהוא מעניק להם משמעויות נסתרות נוספות, הלא הם השירים "יש לי גן", "בין נהר פרת ונהר חידקל", "תרזה יפה", "מי יודע עיר לישטינא" (בעיקר בהשפעת מנדלי מוכר ספרים), "תאמר אהיה רב", "היא יושבה בחלון", "מקהלת נוגנים", "לא ביום ולא בלילה".

 ביאליק תרגם (לא כל כך ברצון) את המחזה של ש' אנ־סקי "הדיבוק", יצירה רווית פולקלור ומיסטיקה, שנואי נפשו של אחד העם. המחזה בנוסחו העברי הפך לקלאסיקה, ולא רק בתרבות היהודית. ביאליק שאל מהיידיש פתגמים רבים והעניק להם משמעויות חדשות, וניסה לאמץ בעברית את צורות ההקטנה של חיבה הנהוגות בלשון יידיש במילים שחידש: "בצלצל", "זנבנב", "חוורוור".

התבייש בבורותו בגרמנית

 הספר מתאר את התמורות שחלו בהשקפת עולמו של ביאליק – מבוז ליידיש לאימוצה כשפה שנייה וכמקור לקליטת היגדים; מבוז לציונות המדינית של הרצל לאהדה לתנועה (בעיקר אחרי מותו של הרצל, ובעקבות מוראות שתי המהפכות הרוסיות, ועלייתו ארצה). בצעירותו כתב את הפרודיה על הרצל "רבי זרח" (אחד העם אציל הנפש לא הסכים לפרסם אותה, למרות שהוא היה המתנגד העיקרי לציונות המדינית). בערוב ימיו כתב את הסיפור "איש הסיפון" (1931) ואת השיר "על שילשים" (1934), שבהם יש נימה פרו־ציונית. ובסופו של דבר היה ביאליק בין המצדדים בייסוד קתדרה ללימוד היידיש באוניברסיטה העברית.

 ספרה של זיוה שמיר מלא וגדוש במידע על ביאליק ועל כל פרט היסטורי או ספרותי שיכול להתקשר אליו. אנחנו לומדים שביאליק היה אסיר תודה לזאב ז'בוטינסקי (הגם שלא הסכים לנימה המיליטנטית של ציוניותו) שתרגם את שיריו לרוסית, וכך הפך אותו לפרסונה בינלאומית, ועיקר העיקרים – שיריו ברוסית הרשימו את מקסים גורקי שאפשר לו ולמספר סופרים נוספים לעזוב את ברית המועצות.

לפי הספר ביאליק ידע על בוריין רק שתי שפות – עברית ויידיש, ומעולם לא סיגל לעצמו כהלכה את הרוסית והגרמנית. משום כך נמנע מלהיפגש עם פרויד והרצל דוברי הגרמנית כדי שלא יתגלה קלונו. אפילו כדי לכתוב ברוסית לאירה יאן הוא נזקק לעזרה. אף על פי כן, הוא תרגם לעברית את "וילהלם טל" של שילר ואת "דון קישוט" של סרוונטס ומערכה מ"יוליוס קיסר" מאת שקספיר. הגם שי"ל פרץ היה עבור ביאליק מורה דרך אל היידיש ואל החסידות, הוא לא סלח לו על התרגום המרושל שלו ל"בעיר ההרגה", ועל הפרודיה שלו על "על השחיטה", שכביכול היא חיקוי של לורד ביירון (עמ' 196).

 מדוע חדל ביאליק לכתוב ביידיש בשנת 1918? על כך יש מספר תשובות. "הבונד", אגודה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית שנוסדה ב־1898 בווילנה, החליטה בוועידתה בצ'רנוביץ (1908) ששפת העם היהודי היא יידיש, וביאליק ראה בהחלטה זאת סכנה גדולה לעברית. אבל מה שהכריע את הכף היה המהפכה הרוסית שדיכאה את העברית, וראתה את היידיש כשפה הלגיטימית היחידה של העם היהודי.

הבאתי כאן רק צימוקים אחדים מתוך השפע הבלתי נדלה של הספר הזה, שבו נחשף בפני הקורא מידע מפעים לב ומעורר התפעלות.

משה גרנות הוא עורך "מאזנַיִם", כתב-העת של אגודת הסופרים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פורסמה ב-7 בפברואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון תצוה תשע"ד - 861, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: