בין לוזריות לגבריות צברית מתפרצת | יחיעם ויץ

ס. יזהר העדיף תמיד לכתוב על ימי ילדותו ונעוריו. בן המשפחה מתייחס לכרך הראשון בביוגרפיה החדשה מנקודת המבט של הדמויות המשפחתיות שעיצבו את הסופר

200_1073ס. יזהר – סיפור חיים

כרך א'

ניצה בן־ארי

אוניברסיטת תל אביב, 2013, 468 עמ'

 בזמן האחרון יצאו לאור שתי ביוגרפיות על שני גדולי היוצרים שחיו ופעלו בקרבנו. הביוגרפיה הראשונה מספרת את סיפור כל חייו של המשורר נתן אלתרמן, שהלך לעולמו ב־1970 כשהיה אדם צעיר – פחות משישים שנים (דן לאור, אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד 2013). השנייה מספרת את סיפור חייו של הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), שבניגוד לאלתרמן הלך לעולמו בקיץ 2006 בשיבה טובה, בגיל תשעים.

הביוגרפיה נכתבה על־ידי פרופ' ניצה בן־ארי, חוקרת ספרות מובהקת שהייתה כלתו של יזהר – אשתו של ישראל, בנו הבכור. היא עוסקת ב"יזהר הצעיר", כלומר מתמקדת בעשרים ושתיים השנים הראשונות בחייו.

הספר מתחיל בהולדתו ב־24 בספטמבר 1916 (ערב ראש השנה תרע"ז) בחווה הניסיונית של חולדה הישנה "אל לב הציונות, למשפחות סמילנסקי וויץ, שתיהן משפחות חלוציות ידועות" (עמ' 29), ומסתיים בשנת 1938, כשסיפורו הראשון, "אפרים חוזר לאספסת", פורסם בכתב העת "גיליונות" בעריכת הסופר יצחק למדן.

למדן הוא זה שהעניק לו את הכינוי הספרותי שליווה אותו כמעט שבעים שנים – ס. יזהר, המעיד עד כמה יזהר היה מסובך בסבך משפחתו. למדן שמע כי יזהר רצה לפרסם את סיפורו בעילום שם והבין שהשם "סמילנסקי הוא שם עמוס למדי". אביו של יזהר, זאב סמילנסקי, היה סופר שכינויו היה ז"ס; דוד אביו משה סמילנסקי היה סופר ידוע למדי, שכּונה "חוג'ה מוסה", ואח אביו, מאיר סמילנסקי, היה סופר שכינויו היה מ. סיקו. כדי להימלט מאבן הרחיים המשפחתית הציע לו למדן כינוי שהוא "טרי כל כך, צברי כל כך" (עמ' 351).

בלי הבנת סיפור נעוריו לא ניתן להבין אותו ואת יצירותיו. ס. יזהר מתוך הספר

בלי הבנת סיפור נעוריו לא ניתן להבין אותו ואת יצירותיו. ס. יזהר מתוך הספר

נעורים נצחיים

האם יש טעם להקדיש ספר עב כרס לשנות נעוריו של גיבור הספר, שהיו פחות מרבע מחייו? המחברת טוענת שתי טענות מרכזיות שמסבירות את החלטתה לכתוב על ימי נעוריו. הטענה הראשונה היא כי בלי הבנת סיפור נעוריו לא ניתן כלל להבין אותו עצמו ואת יצירותיו:

יזהר לא נפרד בעצם מהנעורים, שיצירותיו – או לפחות מרביתן – מתארות שוב ושוב את גיל הנעורים ומסרבות לחרוג ממנו, שגיבוריו הם נערים נצחיים, שהוא אינו כותב על חיים בוגרים אלא על התלבטויות נעורים באשר לחיים בוגרים, לא על אהבה בוגרת אלא רק על אהבת נעורים בוסרית (עמ' 17). 

מעבר לזה, בן־ארי כותבת כי כשיזהר חזר לכתיבה ספרותית, "לאחר כשלושים שנות שתיקה שגזר על עצמו", הוא המשיך להעדיף לכתוב על ילדותו ועל נעוריו. מה שלח אותו שוב ושוב אל תקופתו המוקדמת, לפני שהיה סופר? שאלה וענתה: "בעשרים ושתיים השנים הראשונות עד לפרסום טמון הגרעין להבנת האיש והסופר. עד כאן הוא היה יזהר סמילנסקי. מכאן ואילך הוא כבר הסופר ס. יזהר".

הטענה השנייה היא שכדי להבין את יזהר, אופיו וגלגולי חייו הארוכים, יש להתבונן בדמויות שסבבו אותו ועיצבו אותו. ביקורת זאת עוסקת בעיקר בדמויות אלה ובמשמעותן בחייו. כולן היו בני משפחתו – בני המעגל הראשון והמעגל השני – והן השפיעו עליו בעיקר בתקופה הפורמטיבית – תקופת הנעורים.

עליבות ודלות

מי היו אלה שעיצבו אותו? שניים מהם היו בני משפחתו הקרובה. הראשון היה אביו זאב, שהיה אדם מלא כוונות טובות ואידיאלים נשגבים אבל עם יכולת נמוכה לממש את שאיפותיו. הוא נולד ב־1873 באוקראינה וב־1891 עלה לארץ עם תשוקה עזה "להיות פועל ולבטל את היהודי הישן… התלוש, המנוון והגלותי" (עמ' 83). אחרי מספר שנים שב לרוסיה וחזר לארץ ישראל ב־1904, בימי העלייה השנייה. בארץ עבד בהוראה, פרסם מחקרים סטטיסטיים ושלח ידו בכתיבה פובליציסטית, אבל לא הצליח לארגן לעצמו מקום עבודה קבוע ומסודר.

הוא היה מוכשר ובעל ידיעות רחבות אך בלי היכולת להתבלט וליצור עמדות כוח. הוא "לא השכיל לנצל הזדמנויות או היכרויות… [ו]לא השכיל לשייך את עצמו ל'קוניוקטורה' הנכונה" (עמ' 92). ב־1910 התחתן עם מרים ויץ, שעלתה לארץ שנתיים קודם והייתה צעירה ממנו ב־15 שנים. כבעל משפחה לא הצליח לפרנס אותה ובעיני אשתו הצעירה הוא נחשב ללא־יוצלח, לוזר, והיא "הפסיקה לכבד אותו והתייחסה אליו בביטול". הוא אף לא הצליח לממן את לימודי בנו יזהר. כשיזהר למד בסמינר בבית הכרם בירושלים "ההתחייבות לתשלומי שכר הלימוד הציקה לזאב ללא הרף" (עמ' 190).

תחושת חסרון כיס ודלות הייתה התחושה הדומיננטית בביתו והיא ליוותה את יזהר במשך כל חייו. דן בן־אמוץ, שהכיר את יזהר כמורה בבן שמן, ראה אותו כנסיך וכבן אצולה. הוא לא היה מודע לכך "שיזהר היה בן לחלק הדל יותר של המשפחה הזאת, ושהוא עצמו מעולם, עד גיל זקנה ושיבה, לא ראה את עצמו לא כנסיך ולא כבן אצולה" (עמ' 28). זאב סמילנסקי נפטר ב־1944 בגיל 72. עשרות שנים אחרי מותו דיבר עליו בנו יזהר בתערובת של אמפתיה ורחמים גדולים: "לבו נשבר. הוא היה כזה איש שלא ידע להילחם על עצמו. פשוט הלך לאיבוד" (עמ' 104).

 קטן וקווטש

דמות מעצבת נוספת היא אחיו הבכור ישראל, שהיה בוגר ממנו בחמש שנים. הוא נתפס כסמל הצבריות ו"העברי החדש" שדור האבות, בני העלייה השנייה, חלם עליו. היה לו הכול – הוא היה "יפה ומלא ובריא וחזק ועליז ומקובל על כולם ואהוב על הנערות ואהובה של אמו – כל הדברים שיזהר היה רוצה להיות" (עמ' 126). בן דודו, אבי רענן ויץ, כתב בזיכרונותיו עליו לנוכח אחיו הצעיר:

ישראל הבכור צמח והיה לעלם חמודות, תמיר ואתלטי, שופע חיים. יזהר היה נער מופנם, אוהב לנקוב בספריות ומגלה התעניינות בנבכי נפש האדם. ישראל היה אהובה של אמו, ואביו העריצו. בעיני הוא סימל את דור הצברים, בני המושבות, גאוות הארץ (ניחוח השיטה הקוצנית, כתר 1997, עמ' 29). 

יזהר אהב אותו, העריץ אותו, אבל היה מלא רגשות קנאה כלפיו. בראיון לאילת נגב סיפר כי הוא היה הפוך מאחיו הגדול – "קטן וביישן, ולא־יפה וקווטש. עד היום אני מרגיש כך" (עמ' 126). ישראל קיפד את חייו הצעירים בתאונת אופנוע בראשית 1942 כשהיה בן 31, בעל משפחה ואב לתינוק. מותו גרם לטראומה משפחתית. המשפחה נשברה לרסיסים ואביו, שנפטר שנתיים לאחר מכן, לא היה מסוגל להתגבר על המכה הנוראה. רק בחלוף השנים "יכול יזהר לבטא את יחסו האמביוולנטי אל אחיו בלגלוג מסוים" (עמ' 138). כך אפוא הדימוי העצמי של יזהר נטחן עד דק בד' אמות של ביתו – בין הלוזריות של אביו לבין הגבריות הצברית המתפרצת של אחיו הבכור.

הדוד מהאגדות

עוד בני משפחה – מהמעגל השני – עיצבו את אופיו ואת דימויו העצמי. יזהר גדל בצל שני נציגי דור האבות. הראשון היה מצד משפחת אביו – "הדוד משה" – משה סמילנסקי. הוא נולד ב־1874 ברוסיה, עלה לארץ ב־1890 כנער צעיר ורוב ימיו בארץ חי במושבה רחובות. במהלך השנים הוא הפך לדמות בולטת במושבות, בקרב האיכרים ובכל היישוב העברי. המחברת כותבת כי הוא היה אדם רב פעלים:

משה הלך מחיל לחיל. הוא עתיד להיות איכר, פרדסן, עסקן ציבור, עיתונאי, סופר, חייל, איש ההגנה ומפקד ההגנה ברחובות, נשיא התאחדות האיכרים, חבר מועצת ההדרים, גואל אדמת הנגב, המנהיג בהא הידיעה של הציבור החקלאי הוותיק (עמ' 40).

בעיני יזהר הוא היה "הדוד מן האגדות". ביתו היה הבית היפה ביותר במושבה ועץ האיקליפטוס בחצרו היה המפואר בעצים, "כמעט עץ החיים". הוא ראה את ספרייתו האדירה כסוג של בית מקדש – כשנכנס לחדר הספרייה הייתה לו תחושה כי הוא נכנס ל"קודש הקודשים". יזהר לא אהב אותו אך העריץ את כוחו ואת מעמדו הציבורי הנכבד.

השני היה מצד משפחת אמו – "הדוד יוסף" – סבי יוסף ויץ, אחיה של אמו מרים. הוא נולד ב־1889 בחבל ווהלין ברוסיה ועלה לארץ (יחד עם אחותו) ב־1908. הוא עלה כדי להיות חלוץ אבל כשהתחתן עם סבתי רוחמה אלטשולר, בת משפחת איכרים בולטת ברחובות, הפך מפועל יחפן למנהל, שינוי שגרם למשבר לא קטן עם אחותו מרים.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא ניהל את החווה בסג'רה בגליל התחתון ואחרי המלחמה התחיל לעבוד בקרן הקיימת. במשך השנים הפך להיות אחד מגדולי אבות ההתיישבות, בעיקר בתחומי רכישת קרקעות ונטיעת יערות. יזהר כתב עליו כי "אי אפשר היום לדבר על אדמת ארץ־ישראל בלי לדבר על יוסף ויץ, אי־אפשר לדבר על ישוב הנגב, על ישוב הגליל, על ישוב ההר בלי לדבר על יוסף ויץ" (ס. יזהר, אינטלקטואל במדבר, מעריב, 5 בנובמבר 1982).

בניגוד ל"דוד משה" ששמר על מרחק, יוסף ויץ היה שונה: "היה חביב יותר, מחבק יותר, ועליו ניתן היה ללגלג קצת… אבל לא ניתן היה לזלזל בפועלו" (עמ' 81). לנוכח שני הדודים, "שני הקולוניזטורים ענקי הדור", יזהר נאלץ להתמודד עם דמות אביו המסכנה והעלובה למדי. גם העובדה שיוסף ויץ ניסה שוב ושוב לסייע לגיסו זאב סמילנסקי ולמצוא לו מקור פרנסה, בלי הצלחה גדולה, העמיקה את הדימוי האומלל של אביו אצל בנו.

פקפוק בהגשמת הציונות

דמות נוספת ששיחקה תפקיד שקשה להגזים בחשיבותו בחיי יזהר היא דודי יחיעם ויץ, בנו הצעיר של יוסף ויץ. המחברת כתבה כי יחיעם היה חבר נפש של יזהר כבר מימי הילדות, אבל כשיזהר למד בסמינר בית הכרם (מקום מגוריו של יחיעם), "העמיקו הידידות, ההבנה, האהבה, בין שני בני־הדוד, עד שהפכו לקשר העז ביותר בחיי יזהר… אם היה אדם שיזהר יכול היה לשתף במידה כלשהי בלבטיו, הרי היה זה יחיעם" (עמ' 204).

מותו של יחיעם ב"ליל הגשרים" ביוני 1946 היה טראומת חיי יזהר – כמו מותו של ברל כצנלסון אצל דוד בן־גוריון והרצח של חיים ארלוזורוב אצל יצחק בן־אהרן. נפילת יחיעם זעזעה את יזהר עד היסוד ואף ערערה בו "את האמונה המוחלטת בתבונה ההנהגה ובנחיצות המלחמה" (עמ' 80).

לפי בקשת האב השכול, יוסף ויץ, יזהר ערך את ספר המכתבים של יחיעם ומבחינתו תקופת העריכה הייתה קשה מנשוא – יזהר "חשק שיניים ועשה זאת, בבכי מתמיד" (שם). בהקדמה לספר, שיצא לאור ב־1947, יזהר שאל שאלות שנחצבו מדם לבו: "מי יוכל להבטיח היום כי פעולה זו או אחרת אמנם חובה היה שתהיה? אם רעיון אסטרטגי שעלה בדעת מי שעלה, להראות לאנגלים כזאת וכזאת בפיצוץ הגשרים, עד כדי כך נכון ונבון שמוצדק היה לקדשו בדם?".

אני עצמי קראתי שאלות אלה הרבה יותר מפעם אחת, כי ספר זה ודברי יזהר בו שיחקו תפקיד משמעותי בעולמי שלי. לקח לי זמן רב להבין כי שאלות אלה נבעו מהרהורים, מהיסוסים ומהקושיות של יזהר בנוגע לעצם תהליך הגשמת הציונות.

ספרה של ניצה בן־ארי מצייר תמונה רחבה, יסודית ומעניינת על התקופה הראשונה, המעצבת והמגבשת, של אחד מגדולי סופרינו.

פרופ' יחיעם ויץ מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בפברואר 2014, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון תצוה תשע"ד - 861 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: