בחזרה לגן עדן | חנה גודינגר (דרייפוס)

פרקי המשכן, המהדהדים את סיפור חטא אדם הראשון, מלמדים כי החזרה למפגש החי 
עם א־לוהים צריכה לבוא עם החלק האנושי והחסר שבאדם

פרשת השבוע שלנו מממשיכה ומתארת את כינון המשכן. אל המבנה הדומם שתואר בפרשה הקודמת מתווספים השבוע גם בני אדם מהלכים: הכהנים שמפיחים רוח של חיים בתוך הדממה ובעבודתם הופכים את המשכן למקום של השראת שכינה ואפשרות כפרה לעם ישראל. התיאור הסכמתי הזה של בריאת מרחב דומם שבו הכול מוכן ומחכה לאדם חי ונושם שיפעיל אותו שולח אותנו אל תחילת ספר בראשית, אז ברא הקב"ה עולם ובתוכו שם את האדם שיעבוד בו וישמור עליו.

הקשר בין שני הציורים הללו איננו מסתיים במבנה הסכמתי; קריאת הפסוקים שחותמים את חומש שמות ובהם המשכן עומד על תלו מהדהדת באופן חזק אל פסוקי בריאת העולם.

הניסוח שבוחרת התורה לתיאור סיום בניית המשכן הוא: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שמות לט, לב), ובהמשך: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות מ, לג). ניסוח זה מזכיר בשני המופעים שלו את הפסוקים המתארים את סיום בריאת העולם: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱ־לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, א).

כמו הקב"ה, שבסוף היום השישי לבריאה מתבונן בעולם שיצר ושמח בו – "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) – מתארים הפסוקים את משה רבנו מסתכל על מעשה המשכן ושמח: "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לט, מג).

התפקיד של הכהנים מתואר בפסוקים בביטוי: "וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם" (שמות כח, מא), ביטוי המזכיר את תפקיד האדם הראשון, שלו אומר הקב"ה: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). וכמו האדם הראשון שמקבל ברכה מאת הקב"ה בסיום הבריאה – "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ־לֹהִים" (בראשית א, כח) – גם הכהנים זוכים לברכה ממשה רבנו בסיום בניית המשכן: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה" (שמות לט, מג).

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

עולם בתוך עולם

אוסף הקשרים הללו משרטט את המשכן כבריאת עולם בתוך עולם. אם בראשיתו של ספר בראשית בורא הקב"ה עולם ובתוכו מניח את האדם, הרי שבסופו של חומש שמות בורא האדם עולם ובתוכו מניח את הכהן (בהקשר זה כדאי לעיין בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות לסוף חומש שמות, פירוש שמקשר, אמנם באופן דרשני משהו, בין ששת הימים של בריאת העולם ובין סדר תיאור כלי המשכן בפסוקים האחרונים של חומש שמות).

אך קריאה דקה נוספת בפרשיות המשכן מגלה שהקשרים בין שני החומשים אינם מסתיימים כאן, והפסוקים שולחים אותנו גם אל פרק ג' בספר בראשית, כלומר יוצרים קישורים וחיבורים בין מעשה המשכן לתיאור חטא האדם הראשון.

בשני הקשרים בתורה מוזכרים הכרובים. בשילוח האדם מגן עדן מוצבים כרובים לשמור שהאדם לא יוכל לחזור אל הגן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד); ובקודש הקודשים, במקום הנסתר והאינטימי ביותר של התגלות השכינה במשכן, מצויים גם כן כרובים: "וְעָשִׂיתָשְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יח).

העונש שקיבל אדם הראשון לאחר שחטא היה קושי ביצירת מזונו. קושי זה מתואר בפסוקים כך: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). את המילה "אפיך" מתרגם רס"ג בפירושו לתורה: "פניך" (וגם שאר הראשונים בפירושם מבינים באופן פשוט שהאף הוא מייצג מרכזי של הפנים). כלומר, עונש האדם מטיל קללה על הלחם ועל הפנים. אחת המלאכות במשכן נעשית כידוע עם מושג זהה לחלוטין – לחם הפנים: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל).

פעמיים לאורך התורה מתוארות כותנות שעושה או מצווה עליהן הקב"ה. לאחר חטא האדם הראשון עושים לעצמם אדם וחווה חגורות מעלה תאנה, אך הקב"ה מוסיף על כך תיקון נוסף בדמות הכותונת: "וַיַּעַשׂ ה' א־לוהים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). בציווי על בגדי הכהנים מצווה הקב"ה לעשות כותונת שהיא הבגד הבסיסי המשותף לכהן הגדול ולכהן ההדיוט ולהלביש את הכהנים בה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹתוְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו" (שמות כח, מ).

הציווי שנתן הקב"ה לאדם הראשון היה לא לאכול "מֵעֵץ הַדַּעַת". אכילה מהעץ הופכת את האדם להיות בעל דמיון לא־לוהים, כפי שמעיד הקב"ה בעצמו לאחר החטא: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ". הפעם הבאה בתורה שבה המילה "דעת" מופיעה לא כפעולה של ידיעה אלא כתכונה נמצאת בתיאור בצלאל עושה המשכן: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַתוּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לא, ג). בצלאל מתמלא בדעת שהופכת אותו להיות מלא ברוח א־לוהים.

היפוך אנושי

צירוף הקשרים הייחודים הקושרים את פרשיית חטא האדם הראשון ליצירת המשכן מחדד ומעמיק את מקומו של המשכן כמקום כפרה וכמקום השראת שכינה. בתחילה התגלותו של הקב"ה במרחב הממשי התרחשה בגן עדן, בהתהלכות בגן ובמפגש חי, ישיר ואינטימי עם האדם. אך האדם חטא וסולק מהגן. הגירוש מהגן לא היה רק גירוש ממרחב פיזי, אלא גירוש מאותו מפגש חי בין האדם לא־לוהים. הכרובים הושמו בשער כמי שמסתירים את פני הא־ל וחוסמים את האדם מלטעום מעץ החיים שבעולם. מעתה נותר האדם מלא דעת, אך כזו הגורמת לו גם טוב וגם רע, מלא עצב וזיעה מטרדות העולם שהפך להיות נוקשה וחסום. הוא נעטף בכותונת, אך כזו שאין בה חום של כבוד ותפארת אלא הסתר ובושה מהחטא.

עברו שני חומשים ומאות שנים והנה זיק של אופטימיות חוזר להתגלות בעולם. האדם בורא עולם בתוך עולם, כזה המחזיר אותו לאותה פינת עדן קסומה שבה רוח א־לוהים מתהלכת ושורה. אך חזרה זו מתרחשת לא על ידי ביטול החטא ושיבה אל אותו עולם בראשיתי; האדם לא מצליח להתגבר על הכרובים שמושמים כחסם מפני כניסתו אל עץ החיים, ובאופן מוזר משהו הוא שם אותם בלב לבו של המשכן.

האדם לא מצליח להיפרד מאותה דעת מבלבלת בין טוב לרע, אך השימוש בה הוא שמאפשר לבצלאל לבנות את המשכן וליצור אדם שמקבל את ברכת ה' ומתמלאות ידיו מברכה זו. האדם לא נפרד מהכותונת המכסה ולא חוזר להתהלך ערום וחשוף, אך הכותונות במשכן הופכות להיות כבוד ותפארת המאפשרים את המפגש עם הא־לוהי. לחם הפנים שנאכל במשכן איננו גדל על העצים ומצריך רק קטיף ואכילה, אלא נעשה בעמל ובזיעה, אך החום והחיות שבו נשמרים כל העת: "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל כז, ל). עבודתו של האדם בגן העדן החדש היא עבודה שדואגת לקיומה ולשמירתה של דרך עץ החיים באשר היא מקבלת את האדם על האנושי שבו ומשתמשת בו לכפר על חטאי העם והאדם ועל אף החטא לאפשר את המפגש עם הא־לוהים.

חטא האדם בגן עדן הפך את האדם להיות אנושי. כזה המלא בטוב וברע. השאיפה של האדם להיפגש עם הא־לוהי יוצרת בנו לא אחת רצון להניח בצד את האנושי ולחפש את הא־לוהי שבתוכנו ורק דרכו ואיתו להגיע אל המפגש. בניית המשכן מספרת שההיפוך שנעשה באדם, זה המאפשר לו לשוב ולהיפגש עם הא־לוהים, איננו מניח את החטא ואת תוצאותיו בצד, אלא לוקח את האנושי שבנו ודרכו ואיתו מתהפך להיות כזה הפותח שער וסולל דרך בחזרה אל אותו גן עדן א־לוהי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בפברואר 2014, ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. יוסי פיינטוך

    איפה בידיוק נאמר בתנ"ך שהאכילה מעץ הדעת היתה "חטא" — מילה שחוזרת על עצמה רבות בתורה ובתנ"ך אך אף פעם לא בהקשר של האכילה הנ"ל. זה שהיהדות חברה לנצרות וקוראת לאכילה "חטא" לא מחפה על כך שהתורה והנ"ך אינם עושים כה.

  2. ב"ה

    חנה גודינגר במאמרה בחזרה לגן עדן
    ——————————————-

    היא משווה בין גן עדן למשכן, ומתקשה : בכניסה לגן עדן אלוקים שם כרובים לשמור

    על עץ החיים , מדוע צריך כרובים בקודש הקודשים במשכן ?

    לפי דעתי קודש הקודשים צריך שמירה כי אחרי החטא, האדם מנסה לסלף את התורה

    הנמצאת בארון הברית בקודש הקודשים.

    כמו שהכוהנים הצדוקים לא קיימו את התורה שבעל-פה והיו מתים לאחר עבודת

    יום הכיפורים.

  3. נהניתי מאד לקרוא את המאמר שלך, תודה!
    המאמר גרם לי להתבונן שוב בפסוקים ולחשוב על כך שיש קשרים מאד מענינים בין סיפור בניית המשכן לבית סיפור המבול ותיבת נח,
    התאריך- האחד לחודש הראשון הוא יום היציאה מהתיבה והוא יום המילואים הראשון, ( וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ, בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.)
    הזכרת הבנים- אהרון כמו נח, מוזכר בהקשר של המשכן כל הזמן עם בניו. , (אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. וגם וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד. ו וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת. ז וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ. ח וְאֶת-בָּנָיו, תַּקְרִיב; וְהִלְבַּשְׁתָּם, כֻּתֳּנֹת).
    העיסוק במידות, כמה אמות אורך וכמה רוחב,
    כפילות- ציווי ולאחר מכן תיאור העשיה
    הקרבת הקרבן,
    הקטורת שמזכירה את ריח הניחוח של קרבנו של נח
    ובסופו של דבר הענן- את קשתי נתתי בענן והמשכן המתכסה ומתמלא בענן עד כדי כך שמשה לא יכול להכנס אליו.
    מה משמעות הרמזים?
    מחשבות ראשוניות-
    המשכן כמו התיבה הוא מעשה ידי אדם והוא מקום שבא לאפשר קיום של האדם בנוכחות אלוקים, למרות היצר הרע מנעוריו.
    המשכן נבנה על פי ציווי אלוקי על מנת שהקב"ה ישכון בתוך בני ישראל לעומת התיבה שהיא מקום משכן לאדם ולחי הנישאים מזעמו של ה'.
    בשונה מהתיבה שיש בה משהו חד פעמי המשכן בנוי "לנחות" על ההר בסופו של דבר ולהפוך למקדש עולמים. וגם בזמן נדודיו הוא מקום שאפשר להגיע אליו, שאפשר להכנס אליו, אין הגבלה לזוגות של חיות, זה לא מקום של השרדות אלא של ברית מתמשכת.
    התיבה נוצרת על מנת שיצאו ממנה ואילו המשכן נוצר על מנת שיגיעו אליו, עד תוך תוכו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: