בזכות שירת הלאדינו | אליהו בירנבוים

קהילת בולגריה כמעט איבדה את הקשר ליהדות בעקבות דורסנות השלטון הקומוניסטי. בתקופה האחרונה ניבטים בה סימנים של שינוי

בשבת שירה, פרשת בשלח, שבתִּי בקהילה היהודית בסופיה, בולגריה, אחת הקהילות הרחוקות מיהדות שאני מכיר. יהודי בולגריה הם אוד מוצל מאש מהאינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. במשך שנות דור הם הקימו קהילות והיהדות פרחה במדינה, עד אשר הופיע השלטון הקומוניסטי אשר גזר גזרות על היהודים ומחק כל זכר של יהדות.

ברצוני לספר על מפגש עם שלוש דמויות המסמלות לדעתי יותר מכול את ההתמודדות של יהודי בולגריה עם עברם ועתידם. שלושה סיפורים אישיים המשקפים את מצבו של העם היהודי בתפוצות בכלל ובבולגריה בפרט.

שירת "אין כא־לוהינו" בשפה העברית ובשפת הלאדינו גם יחד. בית־הכנסת בבולגריה צילום: אליהו בירנבוים

שירת "אין כא־לוהינו" בשפה העברית ובשפת הלאדינו גם יחד. בית־הכנסת בבולגריה
צילום: אליהו בירנבוים

קשר נחלש

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בבולגריה מיוחדת במינה. היהודים הראשונים הופיעו בבלקנים כבר במאה השנייה, אחרי כיבוש האזור על ידי רומי. יהודים אלה היו ידועים כרומניוטים ודיברו יוונית ("רומניוטים" הוא כינוים של היהודים היוונים אשר נמצאים ביוון מתקופת בית ראשון, והם בעלי מנהגים ומסורות ייחודיים. משם התפזרו למדינות הבלקן ולבולגריה).

יהודים רבים נדדו לבולגריה מהונגריה לאחר הגירוש ב־1376. פליטים נוספים הגיעו מבוהמיה ומבוואריה לבולגריה בעקבות הרדיפות בשנת 1470. אולם ללא ספק הזרם היהודי הגדול לארצות הבלקן החל לאחר 1492, כשגורשו מספרד. בשלב זה הסולטאן התורכי הרשה למהגרים להתיישב באימפריה העות'מאנית והם קיבלו יחס סובלני הן מהסמכויות והן מהאוכלוסייה כולה.

למרות שיהודי בולגריה לא סבלו כלל מהשואה, התקופה הקומוניסטית השאירה את אותותיה על בני הקהילה. החיים היהודיים נאסרו וכפי שאירע גם במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הקומוניסטי – לא התקיימו בריתות מילה, הן מפאת הגזרות שנגזרו על היהודים והן בשל העובדה שלא היה מוהל מומחה. לצערנו, גזרה זו עדיין מקרינה על בני הקהילה בבולגריה ושיעור גדול מבני הקהילה לא מלים את בניהם עד היום. בפגישה שהייתה לי עם בני הקהילה הם סיפרו בגאווה גדולה שהגיל הממוצע לקיום ברית מילה הוא מעל 20, והיא נעשית בעקבות החלטה מודעת של הצעירים לקיים בעצמם את הסמל המשמעותי של הזהות היהודית.

כתוצאה מחיים של כמה דורות תחת השלטון הקומוניסטי, החיים הדתיים המאורגנים של הקהילה הצטמצמו באופן הדרגתי ובמשך שנים רבות הקשר של יהודי בולגריה עם המסורת נחלש, נישואי התערובת התרבו ויהודים רבים מרגישים את יהדותם בכך שהם אוכלים מצות בפסח ושומרים על מנהגים מסוימים. כך, הדורות שנולדו בין השנים 1945 ו־1989 לא קיבלו כל חינוך יהודי או מסורתי וגדלו ללא זהות יהודית.

חזרה לטקסים

וכעת לשלוש הדמויות שהן ללא ספק תוצאה של המצב ההיסטורי שתיארנו.

בשבת, בבית הכנסת, פגשתי את יצחק. יצחק הוא נער בן שלוש עשרה אשר התייתם מאביו. בשבת בבוקר הוא הגיע לבית הכנסת עם אמו ועם מעט חברים כדי לקיים את בר המצווה שלו. יצחק הוא ילד "חריג" בנוף הקהילה היהודית בבולגריה, שכן רוב הילדים היהודים אינם חוגגים את בר המצווה כמקובל בקהילות אחרות בעולם היהודי. בשבת בבוקר נכנס הבחור לבית הכנסת עם שקית הטלית, אשר במקרה דנן כללה גם זוג תפילין. אילולא היה מבחין בכך הרב, סביר להניח שיצחק היה מניח אותם.

יצחק עלה לתורה וכמנהג ישראל קיבל מטר סוכריות וברכה מרגשת מאת הרב. קשה לתאר את ההתרגשות של בר המצווה, של אמו ושל קהל המתפללים. בקהילות אחרות טקס בר המצווה הפך להיות דבר שבשגרה, אבל בבולגריה היהדות יוצאת מעפרה רק בתקופה האחרונה והיהודים חוזרים וניעורים מתרדמתם. מבחינה זו, העלייה לתורה של יצחק סימלה לא רק את הגעתו לגיל מצוות, אלא אף את התהליך של התחדשות החיים היהודיים על אדמת בולגריה.

בסוף הטקס קיבל יצחק שי מאת הקהילה – מכשיר MP3. מכשיר זה הוא כמובן מוקצה בשבת, והדבר מעיד עד כמה היהודים במקום הם בבחינת “תינוק שנשבה“.

מפגש אחר שקיימתי בשבת היה עם סימון בן ה־25. סימון עלה מבולגריה לארץ עם הוריו בהיותו ילד. חשוב לדעת שרובה של יהדות בולגריה עלתה לארץ במשך השנים בעיקר מתוך מניעים ציוניים. סימון למד בארץ, שירת בצבא, יצא לטיול במזרח כמנהג הצעירים הישראלים ולאחר מסלול זה החליט לשוב לעבוד ולחיות בבולגריה. הוא הרגיש שהשורשים הבולגריים שלו מושכים אותו בחזרה למדינה.

המפתיע בסיפור זה הוא לא המסלול הגיאוגרפי שעבר סימון, אלא המסלול הרוחני שעבר. במשך שנים, בהיותו בארץ, סימון לא היה מהול. כאשר חזר לבולגריה והרגיש צורך לחפש את השורשים שלו ולהתחבר לקהילה, הוא התקרב לרב הקהילה, הרב אהרון זרביב, והם החלו ללמוד יחד, לשוחח ואף לצאת לשתות בירה ביחד. בעקבות הידידות היפה שנרקמה ביניהם החליט סימון לעשות ברית מילה בגיל 25 ואף להתחיל תהליך של חזרה בתשובה. גדולות ומופלאות דרכי ההשגחה, אשר הובילה את סימון ומשפחתו מבולגריה לארץ והחזירה אותו לבולגריה כדי לפגוש את יהדותו ולעשות ברית מילה על אדמת מקום לידתו.

ניגון עתיק

הסיפור השלישי הוא על מר בנבנישתי, המהווה מבחינתי שריד חי של עולם שאבד. בסוף תפילת השבת, בכל בתי הכנסת ברחבי העולם אומרים את תפילת "אין כא־לוהינו" ואף שרים את הפזמון הראשון בניגונים שונים. אבל בבית הכנסת הקטן בסופיה נשמעת עד היום שירת "אין כא־לוהינו" בשפה העברית ובשפת הלאדינו גם יחד, במנגינה ששרו יהודים בספרד וגולי ספרד המשיכו לשמרה. מר בנבנישתי הוביל את השירה בקול נעים ובבטחה: "נו אי קומו נוסטרו דיואס, נו אי קומו נסטרו ראי, נו אי קומו נוסטרו סלבדור"… למרות הקור והשלג שמחוץ לבית הכנסת, שירה זו חיממה את הלב ויצרה אצלי חיבור מעניין בין נוסח עתיק יומין מימי גירוש ספרד לבין יהודי בולגריה כיום המחפשים את שורשיהם.

נדמה שיש בנוסח זה גם משמעות אחרת. בעוד השלטון הקומוניסטי ירד מעל מפת ההיסטוריה, הניגונים של יהודי ספרד ממשיכים להישמע על אדמת בולגריה כסימן לרצף ההיסטורי והרוחני שלהם. אין ראיה יותר טובה מזאת לכך שהיהודים ניצחו הן את האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד והן את השלטון הקומוניסטי. ואולי ניתן לומר שבזכות ההמשכיות והרצף בשירת "אין כא־לוהינו" בלאדינו נשמר הקשר עם היהדות, וברית המילה ובר המצווה חוזרים להיות חלק מנוף הקהילה בסופיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בפברואר 2014, ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נוֹ אַי קוֹמוֹ נוּאֶסְטְרוֹ דִּיאוֹס
    נוֹ אַי קוֹמוֹ נוּאֶסְטְרוֹ רֵיי
    נוֹ אַי קוֹמוֹ נוּאֶסְטְרוֹ סַלְבָדוֹר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: