קדושה של מרחב וכלים | חנה גודינגר (דרייפוס)

מקום ארון הברית ומזבח העולה, המכונים בכתובים קודש קודשים, מלמדים 
על תנועה כפולה במפגש עם השכינה – אקטיביזם והקשבה

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בעיקרן בבניין המשכן – מקום המפגש בין ארץ לשמים, בין חומר לרוח ובין אדם לא־לוהים. כבר בראשית הפרשה מכנים הפסוקים את ביתו של הקב"ה בשם "מקדש", ומגדירים אותו כבסיס ליצירת קדושה ולהשראת השכינה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח).

אחד הביטויים המעניינים המוזכרים בפרשיות המשכן הוא "קודש קודשים". ביטוי זה צד את עיני שכן הוא מכיל בתוכו קביעה שגם בתוך המקדש, בתוך המרחב המקודש כולו, יש מה שיקבל את ההגדרה הגבוהה יותר, מעין הקודש שבקודש. בדיקה קצרה של המקומות שבהם מוזכר ביטוי מיוחד זה העלתה בפניי שהצירוף "קודש קודשים" מופיע בפסוקים בשני אופיים: כתיאור של מקום פיזי־גיאוגרפי בתוך מרחב המשכן וכתיאור של חפץ ממשי בתוך כלי המשכן.

כתיאור של מרחב ומקום מופיע הביטוי בסמיכות לארון העדות: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (כו, לד); וכתיאור של חפץ וכלי מסוים מופיע הביטוי דווקא ביחס למזבח העולה: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּש" (כט, לז) (אמנם, בתחילת פרשת כי תשא נראה כאילו שמן המשחה הופך את כל כלי המשכן לקודש קודשים: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים"; אך השוואה לסוף פרשת פקודי, כאשר הכלים למעשה נמשחים בשמן, מלמדת שכל הכלים מסתפקים בהכרזה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ", ורק מזבח העולה זוכה לתוספת: "וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים").

הבחנה זו מעניינת, שכן אם נשרטט את מבנה המשכן נראה שאין כלי המצוי במקום מרוחק יותר מהמרחב המכונה "קודש קודשים" מאשר מזבח העולה היושב לו אי שם בחוץ בתוך החצר. כלומר, בעוד המרחב הפיזי המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק הפנימי ביותר של המשכן, החפץ המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק החיצוני ביותר של המשכן.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בין פעולה והקשבה

הפער בין השניים איננו קשור רק למיקום הגיאוגרפי שלהם במשכן, אלא למהות הכלי ולצורת העבודה הנעשית בו. העבודה הנעשית במזבח היא הקרבת הקרבנות, הפעולה האקטיבית ביותר שעושים הכהנים במשכן. כבר בפרשת השבוע הבא, כשתתאר לנו התורה את תהליך הקדשת הכהנים, יתפוס המזבח בפסוקים תפקיד מרכזי. בניגוד לשאר הכלים, שמשיחתם בשמן המשחה היא שמקדשת אותם, המזבח הופך לקודש קודשים על ידי עבודת הקרבנות הנעשית עליו. כמו כן, מיד לאחר תיאור הקדשת הכהנים תצווה התורה על קרבן התמיד שיוקרב על ידי הכהנים בוקר וערב על המזבח.

לעומת זאת, העבודה הנעשית בארון מתוארת בפסוקים כך: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻות" (כה, כב). מכאן נראה שהעובד בכלי זה איננו הכהן אלא דווקא הקב"ה שנועד ומדבר עם משה. מה שנדרש ממשה הוא לעמוד בשקט ובנחת ולהקשיב לדבר ה' אליו.

אז היכן נמצא קודש הקודשים במשכן והיכן מתרחש שיא המפגש המקודש ביותר בין האדם לבין הא־לוהים – על המזבח או מעל הכפורת? כדי להעשיר ולהעמיק את ההבחנה העולה מפשטי הפסוקים כדאי לעיין במחלוקת ראשונים הנוגעת בדיוק בנקודה זו. הראשונים חלוקים בשאלה מהי בדיוק המצווה העומדת בתשתית החיוב לבנות משכן או מקדש. הרמב"ם בוחר לפתוח את הלכות "בית הבחירה" באופן הבא: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש..". המצווה לדידו של הרמב"ם היא לבנות בית שתכליתו העיקרית היא הקרבת קרבנות ועלייה לרגל שלוש פעמים בשנה. הרמב"ם בהמשך הפרק ממשיך את הקו המתבקש מהגדרתו זו, כשהכלי הראשון שהוא מציג, כנראה כביטוי למרכזיותו, הוא מזבח הנחושת.

הרמב"ן, לעומתו, מגדיר בפירושו לתחילת הפרשה את תכלית המשכן באופן אחר: "ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו… והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה". לב לבו של המקדש מצוי לשיטתו של הרמב"ן בארון העדות, שם נחה השכינה ושם מתקיים הדיבור בין הא־לוהים לבין משה. הרמב"ן מוצא סייעתא לדבריו בסדר הפסוקים בתורה שמקדימים את פרטי הארון לכל שאר הכלים.

ראויים הדברים לבעליהם. מתאים שהרמב"ם הרציונליסט, הרואה באדם, בשכלו וביכולתו לפעול ולשנות את המציאות את נזר הבריאה, יסמן את המזבח כלב המשכן ואת פעולת ההקרבה ההופכת את האדם לאקטיבי ופעיל בכינון קשריו עם הקב"ה כמעשה המרכזי ביותר הנעשה במשכן. לעומתו, ראוי לו לרמב"ן, איש הסוד, האמון על "דרך האמת" והרואה בהשגחה וביד ה' כוח מרכזי בשאלת התפתחות ההיסטוריה, שיסמן את הארון כלב המשכן ואת פעולת ההקשבה כמעשה המרכזי ביותר במשכן ובכינון הקשר של האדם עם הקב"ה.

המזבח האחרון

המקדש מהווה מקום מפגש בין אדם לבין א־לוהים. מפגש זה מתרחש בשני אופנים שונים: במקום שבו האדם פעיל ואקטיבי ובמקום שבו האדם קשוב ופאסיבי. המקום הראשון מיוצג בצורה העוצמתית ביותר במזבח, שעליו מוקרבים הקרבנות שמביא האדם. המקום השני מיוצג בצורה הטובה ביותר בארון העדות, שבו לא מתרחשת עבודה של ממש, אלא הקשבה לדבר ה' המדבר מבין הכרובים. נראה לי שהגם שהראשונים חלוקים בשאלה היכן המוקד ומהו העיקר, מספרת לנו התורה ש"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים", וקודש הקודשים מתגלה במקום שבו מדבר ה' אך גם בכלי שבו מגלה האדם את שאיפתו ורצונו לפעול ולהתקרב אל הקב"ה.

להכרעה הכפולה של התורה יש ביטוי נוסף בפסוקים, שכן לא רק מזבח העולה אלא גם מזבח הקטורת זוכה לכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". בסופה של פרשת תצווה, לאחר שעל פניו מסתיים הציווי על בניית המשכן כולו – הארון, השולחן, המנורה, היריעות והכיסויים, הקרשים, מזבח העולה, עמודי החצר ובגדי הכהנים ־מופיע לפתע מעין "נ"ב" ובו הציווי לבנות את מזבח הקטורת, המסתיים במילים: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ל, י). קריאת מזבח הקטורת בכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מקבלת חיזוק נוסף בהמשך הפסוקים כאשר גם הקטורת המועלית על המזבח מצטרפת להגדרה: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת… וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" (ל, לו).

אם נדייק בפסוקים נמצא שמזבח הקטורת והקטורת אשר עליו מתייחסים לכינוי "קודש קודשים" בשני אופנים – הראשון, בדומה למזבח העולה כחפץ וכלי; והשני, בדומה לארון העדות כממוקמים גיאוגרפית אל מול המרחב המכונה קודש קודשים, "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה". הכפילות הזו מתאימה למזבח הקטורת שמחד גיסא הוא מזבח המסמל את פעולת האדם המקריב ומקטיר אך מאידך גיסא עיקר הפעולה הנעשית בו, הקטרת הקטורת, היא פעולה שהמשמעות שלה איננה כפרה כקרבן אלא הכנת האפשרות לדיבור הא־לוהי ולהשראת השכינה (כך ביום הכיפורים: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", כך בסיפור קורח ועדתו: "וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'", כך בחטא נדב ואביהוא וכך לאורך התנ"ך כולו, כאשר ההתגלות הא־לוהית תמיד מלווה בענן וערפל).

אם כך, מזבח הקטורת מהווה את החיבור העמוק בין המרחב לבין החפץ, בין ההתרחשות הא־לוהית לבין הפעולה האנושית – האדם מקטיר קטורת ויוצר מסך של עשן ובתוכו הקב"ה בוחר להופיע ולהשרות שכינתו. תפקיד פעולתו של האדם הוא לאפשר את גילוי השכינה בעולם, אך מרגע שזו הופיעה נדרש הוא לפתח בתוכו כישורים של הקשבה, עדינות ורגישות רוחנית לפגוש את ההשראה הזו.

קריאה זו יכולה אולי גם לתת פשר למיקומו המוזר של מזבח הקטורת בפרשיות הציווי על בניית המשכן. הציווי לבנות בית לה', מקום שמתיימר להצליח ולהפגיש בין האדם לבין הא־לוהים, יכול להתרחש רק דרך התנועה הזו המשלבת את המזבח והארון, את האנושי ואת הא־לוהי, את הפעולה וההקשבה. ואם כך אין מתאים מסיכום כזה לפרשיות המשכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. חנה יקרה,
    מידי פעם אני שומעת רעיון שעושה רושם בגלל שהוא מוסיף משהו מהותי בהבנה שלי, שמחבר כל כך הרבה דברים ביחד. המאמר שלך "קדושה של מרחב וכלים" הוא כזה: הוא בונה לי נדבך בהבנה של מה זה בית המקדש ומה זה קודש. ברור שהקדושה היא התקרבות לה' והוא בעצם דו כיווני: במזבח זה ההשתדלות שלנו להתקרב כמו בעצם בכל המצוות המעשיות התנועה היא מלמטה כלפי מעלה מה שמסמל העשן של העולה שעולה למעלה "ועשו לי מקדש". הארון ובין הכרובים הוא המקום שבו ה' מתקרב עלינו ביותר… השיא של קדושת המקום בארץ ישראל שבו ה' מתקרב עלינו התנועה היא מלמעלה למטה השראת השכינה, "ושכנתי בתוכם". והחידוש הגדול מבחינתי הוא שמזבח הקטורת מחברת את שני הכיוונים הללו יחד. ומרכזיותו מבחינת מיקומו מעיד על תפקידו המרכז. זה מביא לחשיבה על תפקיד הקטורת. אולי זה מסביר את הסגולות של אמירת "פתום הקטורת " ואת הסמליות שיש במרכבי הקטורת שמסמל את כל חלקי עם ישראל. מעניין שחוש הריח הוא חוש מאוד רגשי, כל החושים צריכים לשמש אותנו בעבודת ה' היום הבשמים בהבדלה ובברכת הנהנים על הריחות הם ההזדמנויות שלנו לעבוד את ה' עם חוש הריח.
    שנזכה להריח שוב את ריח הקטורת,
    תודה רבה על המאמר
    בלה לוין

  2. לגבי הפיסקה האחרונה ("המזבח האחרון") – הופניתי אליה ע"י ש"צ לוינגר לאור מה שכתבתי בבלוג שלי כאן:
    http://ivri.org.il/2014/02/incense-altar/
    (מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת)

    הפתרון המוצע במאמר כאן (אם כי הוא מעט מעורפל, כענן הקטורת:) מתאים לפתרון שהבאתי בפוסט בשם קארול מאיירס, לפי מזבח הקטורת הוא מעין שילוב של הפנים והחוץ בעבודת המשכן, ולכן מבחינה ספרותית לפחות לא ניתן היה להכליל את הציווי עליו במסגרת פרשת תרומה, המסודרת מהפנים אל החוץ בקו לינארי.

    • לשכון בערפל

      ולגבי הערפל –

      בכניסתו לקודש הקודשים שם הכהן קטורת על המחתה 'כי בענן אראה על הכפורת'. וכן בעת שאהרן מיטיב ומדליק את הנרות עליו להקטיר קטורת.

      ככל שהאדם מתקרב את ה' וזוכה להארה, עליו להתמלא יותר ויותר בענווה, ולדעת שה' נעלה ונשגב לאין שיעור מעל ומעבר להשגתו של האדם.

      לכן אולי מקבל מזבח הקטורת מקום בפני עצמו. הכיור, מקור הטהרה, מכשיר את האדם לעבודה. ומזבח הקטורת, מקור הענווה, מכשיר את האדם לעלות ולהתקרב אל הקודש פנימה.

      • הכיור ומזבח הקטורת - חנוכת האדם

        בס"ד י"ב אד"ר ע"ד

        תפקידם של הכיור ומזבח הקטורת להכשיר את האדם לגשת אל ה', יכול להסביר את מיקום הציווי עליהם אחרי חנוכת המשכן. ללמדנו שכשם שהמשכן צריך 'חינוך' – כך גם האדם זקוק לחינוך שיכשירו להתקרב אל ה'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        הסבר מעניין הציע ר' אהרן שטכלברג (במאמרו 'לפני ולפנים, יום יום, באתר זה). לדבריו מעיקרא היה אהרן אמור להקטיר את הקטורת בקודש הקודשים. רק אחרי מות בני אהרן בקרבתם אל ה', נצטווה אהרן לבל יבוא בכל עת אל הקודש, ונוצר הצורך במזבח הקטורת כמקום הקטרה חלופי.

    • מדוע נזכר מזבח הקטורת בסוף?

      אולי יש לומר שהתיווי על מזבח הקטורת מוזכר בסוף, אחר הציווי על חנוכת המשכן וכליו, משום שהקטורת מסמלת את השלום. את אחדות האומה כולה 'בחדא קטירא', שבה מוצא כל פרט את מקומו הייחודי, ואפילו החלבנה מתבסמת בקישורה אל הכלל.

      השלום בא תמיד בסוף, כשיאן של הברכות. כך בברכת הכהנים וכך בסדר תפילת העמידה באה ברכת השלום בסוף. כאשר 'אור פני ה" מופיע בשלימות – אז מתרחבים הלבבות ונפתחים להבנה הדדית שמתוכה בא השלום.

      לא בכדי נתייחדה הקטורת לאהרן, שמידתו: 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

  3. קווי אורך וקווי רוחב

    בס"ד ה' אד"ר ע"ד

    על התפקיד הכפול של המקדש – מקום עבודת ה', שמרכזה המזבח; ומקום השראת השכינה, שמרכזו הארון – מדבר גם הרב ד"ר מיכאל אברהם, במאמרו בדף לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת תרומה תשע"ד.

    הציר של השראת השכינה, כפי הסדר בציווי שבפרשת תרומה, הוא בקו מערב-מזרח. לעומתו המזבח מכוון בקו דרום-צפון, עולים אליו מצד דרום. האיזור החשוב יותר בעזרה הוא הצפון, שרק בו כשירה שחיטתם של קדשי קדשים.

    אולי בא הבדל הכיוון ללמדנו שעבודת המזבח אינה נתינת מתנות לקב"ה. הוא אינו זקוק למתנותינו. כל העולם שלו. בעבודת המזבח פונים אל הצד הקר והפחות מואר של המציאות, ועליו מקרינים מהחום והאור הבאים מדרום, מאש ההתלהבות של עובד ה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר.

  4. עבודה ונדבה - פנים וחוץ

    עבודת ה' שבפנים נבדלת מעבודת ה' שבחוץ. על המזבח החיצון קרבים גם קרבנות חובה וגם קרבנות נדבה. בכלים שבפנים אין מקום לקרבנות נדבה. הן במנורה, הן בשלחן והן במזבח הפנימי מותר לשים רק את מה שציווה ה'. נדבה תיחשב כאן 'קטורת זרה' (שמות ל,ט).

    ללמדנו שיסוד עבודת ה' היא קבלת עול מלכות שמים. 'הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים' (שמואל א', טו,כב). עבודת הנדבה טובה היא כאשר היא באה כנדבך נוסף, הנבנה על היסוד האיתן של קבלת העול.

  5. הדיבור אל משה - ממזבח הקטורת או ממזבח העולה?

    בס"ד י"ב אד"ר ע"ד

    הכותבת רואה במשכן שני מוקדים: הארון – מרכז השראת השכינה; המזבח – מרכז העבודה האנושית. הדברים מתאימים לדעת רבי נתן ורבי שמעון בר יוחאי שה' דיבר אל משה ממזבח הקטורת הסמוך לארון. ברם לדעת תלמידו של רבי ישמעאל דיבר ה' עם משה מעל מזבח העולה. לדעתו מקום העבודה הוא גם מקום קבלת הנבואה!

    וכך אומר המדרש:

    'מהיכן היתה שכינה מדברת עם משה? רבי נתן אומר: מעם מזבח הקטורת, שנאמר: "ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפרת אשר על העדות אשר אועד לך שמה" (שמות ל,ו). רבי שמעון בן יוחאי אומר: מאצל מזבח הקטורת, שנאמר: "ושחקת ממנה הדק ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד אשר אועד לך שמה" (שמות ל,לו). תלמידו של רבי ישמעאל אומר: מאצל מזבח העולה, שנאמר: "עולת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" (שמות כט,מב)'

    (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק יד. הובא ב'תורה שלמה', שמות כט,מב, אות קמו, ובקצרה ברש"י שם).

  1. פינגבק: מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: