בתחילה קשה היה לי להבין לשם מה הביאו אותנו, שליחי הוראה מישראל, לכאן. הרי לצד השפע 
הגשמי – הרוחניות כאן במלוא תסיסתה. עם הזמן הבנתי: זה הקשר החי והחם לארץ ישראל החודר את חומות הניכור. מהקראוון באפרת אל השליחות בשיקגו

מאז קום המדינה נסעו שליחי המדינה הטרייה לכל פינה בעולם והביאו את חזון מדינת ישראל לאחרון היהודים על הגלובוס. סב־אשתי עזב את ארוסתו והפליג לתוניס להביא יהודים למולדת. בה בעת חיכה סבי, באל־חמא שבתוניס, להזדמנות שבה יוכל לעזוב מאחור את כל אשר לו ולהפליג לארץ המובטחת. בזמנם, תפקיד השליחות היה עטור בהילה של כבוד והערכה גדולה; השליח שמוסר את הנפש ומבשר את בשורת הגאולה.

מעשה אבות סימן לבנים, ורעייתי ואני החלטנו לצאת לשליחות הוראה בצפון־אמריקה. התגובות מסביבנו היו בחלקן צוננות. היו שאמרו "שליחות זה הצעד הראשון לירידה קלה מהארץ". אחרים אמרו: "אין מה לעשות שם. מי שרצה לעלות כבר עלה, ומי שלא – אין מה לדבר איתו". האם השליחות שלנו כיום, שונה מהשליחות של זקנינו? האם יש הבדל בין שליחי ההוראה המלמדים עברית בבתי הספר היהודיים בתפוצות, למשפחה הנוסעת לרה־לוקשיין בחברת היי־טק מצליחה? האם יש ערך ייחודי לשליחי ההוראה על פני עמיתינו בקהילות היהודיות, דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים הפזורים לרוב באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב? תמונות יומיום מהשנה האחרונה יציגו את צדדי הדיון הפנימי שעדיין מהדהד.

להיות מקדש מעט לארץ הקודש. בית הספר "הלל תורה", שיקגו, אילינוי

נחיתה

משפטים קצרים באנגלית רהוטה קוטעים שינה טרנס־אטלנטית. אין לי מושג מה אומר הקול של הקברניט – כנראה הוא אומר שהגענו. המכה הקלה של הגלגלים הנושקים לקרקע מסמיכה אותנו סופית לתפקיד – אנו שליחי הוראה המייצגים את העם היושב בציון בשנתיים הקרובות.

נחתנו לחיבוק חם ואוהב. הובלנו במכוניות שחורות וגדולות למשכננו החדש בעיירה סקוקי בואכה שיקגו. עוד בשיחת סקייפ מסלון הקרוואן באפרת הסתכלנו על הבית העתידי בשירות ה־Street view של גוגל ושאלנו באיזו קומה מתוך שלוש הקומות שנגלו לעינינו נתגורר אנחנו. המנהלת היקרה הבליעה גיחוך ואמרה, אתם יכולים לבחור בכל יום לישון בקומה אחרת… קבלת פנים נוסח אברהם אבינו קידמה את פנינו בשכונה החדשה. ארוחות חמות בשבועות הראשונים. שכנים נכנסים ויוצאים עם עוגות מיוחדות בצבעים שטרם הכרנו. כולם מאוד מתרגשים לקראתנו.

הימים הנוראים חלפו באווירה מרוממת ומרגשת. חזנים מקצועיים וארוחות חג כסעודת שלמה בשעתו. אין דמיון בין הנעשה פה בקהילות היהודיות בארצות הברית לתיאור הגלות הקלאסי המאפיין את אירופה בימי הביניים הקודרים. כאן היהדות זוכה לשני שולחנות – עושר גשמי ורוחני כאחד. פגשתי קהילה מאורגנת היטב, כמו מדינה ריבונית עם מיסים והצבעות, נשיאים ומטבחון מצומצם. חשבתי לעצמי למה מתכוונים האנשים בתפילתם לקיבוץ גלויות. האם אכן קיימת כמיהה לציון מעבר לשנת הישיבה בישראל המקובלת בקרב בוגרי התיכון לפני תחילת הלימודים בקולג‘?

השבת היא זמן קהילתי תוסס במיוחד. התפילה באולם המרכזי מתנגנת בנעימה לאחר שהחזנים הכינו עצמם כשבועיים מראש. קריאת התורה חולפת ללא טעות אחת, כולל שוואים נעים, דגשים ומפיקים. דרשת הרב איננה “וורט“ חסר משמעות. זהו הנאום השבועי המרכזי. “ספיצ‘“ מוכן היטב החורז את פרשת השבוע, ענייני קהילה ופוליטיקה מקומיים, מהנעשה בישראל ועוד כמה סיפורים ובדיחות. בזמן התפילה הילדים נמצאים בקבוצות פעילות המחולקות לפי שכבות גיל כדי שלא יפריעו. בתפריט: תפילת ילדים, ארוחת בוקר, חידונים ופרסים.

למתקשים להשכים לתפילה בשבת בבוקר יש סיבה טובה לבוא לבית הכנסת במתכונת מצומצמת, ה־JFK (Just for Kidush ). בכל שבת נערך בבית הכנסת קידוש גדול עם צ‘ולנט חם וויסקי מיושן. מפגש קהילתי מרתק ומעניין – איש בל ייעדר! לאחר הקידוש מתפזרים לארוחות שבת, שעל פי רוב נערכות בחבורות של שלוש משפחות, ואף יותר. בסיום הארוחה ממהרים לתפילת מנחה, שיעור וסעודה שלישית – סדר יום עמוס במיוחד. וכבר אמרו, שינה ב־Sunday תענוג.

מערך שיעורי התורה בקהילה גדול ומגוון: שיעורים רבים בהלכה ובגמרא, חוג נשים המסיים מסכתות מדי כמה חודשים, אפשרויות רבות ל“דף יומי“ וקריאת תהילים משותפת בשיחת ועידה להצלחה ורפואה שלמה. חיי שפע נעימים וטובים לצד מערכת חברתית ורוחנית נרחבת. שאלתי את עצמי – באמת, למה הבאתם אותי לכאן? יש מספיק מורים לעברית בקרב הישראלים שגרים כאן. ומעבר ללימוד העברית אתם לא מבקשים יותר כלום. לא שיעורים, לא דברי תורה ולא פעילויות “קירוב“ מקומיות. במה אני שונה מהשכן הישראלי שעבר הנה לשלוש שנים כדי לסיים התמחות בפיזיקה? או מהחבר שמתפלל לידי שהגיע לשנתיים מטעם חברת ההיי־טק שבה עבד בארץ?

 השאלה מתחדדת עוד יותר לאחר מפגש עם המורים המקומיים. בחורים צעירים בוגרי “ישיבה־יוניברסיטי“, דוברי עברית בסיסית לאחר שנה של לימוד ובילוי בארץ. רמת התקשורת שלהם עם התלמידים מצוינת. הר“מים המקומיים מדברים עם הנוער בגובה העיניים, מבינים את ההקשרים החברתיים הסובבים את התלמידים וחולקים יחד עולם חוויות ותחביבים משותף. זוהי רמה של קשר עם התלמידים שאין לשליח היקר סיכוי לפתח ללא שפה שוטפת, מתובלת בסלנג עדכני ובמבטא רהוט. אפילו שבועות שטח במחנה סיירים, בריכוז מחוז ב“בני עקיבא“ ובעשרות פרויקטים של חינוך בלתי פורמלי לא רלוונטיים ליצירת הקשר הנדרש בשנתיים של שליחות קצרה.

המראה

בתקופת האמוראים, כשיושבי הארץ המעטים התאמצו לבסס קהילה יהודית שתתאושש מחורבן הבית השני ומכישלון מרד בר כוכבא שהותיר אדמה חרוכה וצרובה, יושבי בבל ייסדו חיי קהילה עשירים רוחנית וגשמית, ואף נעזרו בדרשות חדשניות ביותר לבסס הלכות האוסרות את העלייה לארץ ומכשירות את ישיבתם בגולה הנעימה שבה סל תמרים מלא נמכר בזוז. בין המֵקדשים את הארץ למקדשים את הגלות, עברו אמוראים אחדים, "נחותי ימא", ודאגו שהקשר החי בין בתי המדרש לא ייפסק, על אף חילוקי הדעות והפרדוקס המובנה בעצם הקיום של שניהם.

אף מגילה כתובה, פקס, דוא"ל או מסרון לא יחליפו את החוויה האישית, האותנטית, של רבה בר בר חנה היושב בבית מדרשו של רבי יוחנן ומביא שמועה מפיו לבבל. המסורת חמה וטרייה. ה"נחותי ימא" נאבקו מאבק נחוש לא לנתק את הקשר בין הגולה הטוענת לכתר ההנהגה הרוחנית לבין תלמידי ה"נועם" הארצישראליים.

הבנת פועלם של אמוראים אלו עודדה אותי. יש צורך בשליחים באמריקה! כדי ליצור קשר אמיתי עם יהודי התפוצות משפחות ישראליות צריכות לחיות שנים בודדות בין בתי המדרש ותלמידי החכמים המקומיים. תפקיד השליח הוא להביא לגולה את השמועות שאינן ניתנות להיכתב – את הלך הרוח הישראלי, את ניגון הגמרא הצברי. את העיסוק האמיץ והמקורי בענייני אמונה וגאולה. את המוטיבציה והאמביציה הממלאות את הנוער הישראלי ודוחפות אותו לתרום למולדת – במעשי חסד, בתנועות הנוער, בשירות הצבאי ואחריו בגרעינים התורניים, ביישובים ובכל הפעילויות הברוכות שאין להן אח ורע בעולם כולו. יש צורך באנשים שאינם עסוקים בתפקיד נוסף מלבד להיות כתובת – אנחנו ישראל. לא באנו הנה ללימודים או לעסקים – באנו להשמיע מנגינה ישראלית. קשר בלתי אמצעי לנעשה בארץ הצבי.

ביום חורפי פגש אותי חבר במכולת. הוא כל כך התרגש לספר לי שבירושלים נערמו כבר שני אינצ‘ים של שלג. חייכתי והודיתי לו על המידע הטרי וחשבתי בלבי – מסביבי כבר חודש שיש 7 אינצ‘ שלג צח… היהודי היקר חיפש ישראלי לחלוק איתו את הקשר שלו, את תשומת הלב שלו לארץ הקודש.

אחר הדברים האלה, חשבתי שפעילות השליח בהעברת החוויות והמסרים חייבת להיות דו סטרית. חובת השליח להביא משב רענן של תרבות ישראלית לאמריקה ואולי גם מתפקידו להקשיב ולשאוב מהשיח הרוחני המתקיים בארה“ב ולהשמיע אותו בארץ בתום ימי השליחות. ההצלחה של השליח טמונה, בין השאר, ביכולתו להקשיב מכל הלב לתרבות ולהלך הרוח האמריקניים, למנגינה, לחוויות ולתוצרים הצומחים בבית המדרש המקומי דאמריקה. דברים נפלאים הקיימים בתלמודה של בבל העדכנית ראויים להיטמע ולהישמע ברחובות קריה. שיתוף פעולה נדיר בין אנשי אקדמיה לתלמידי חכמים הוליד מחדש את התלמוד הבבלי במהדורת שוטנשטיין הפופולרית. שיח פורה בין רבנים מכל הזרמים ביהדות המקומית מייצר שיתופי פעולה הדדיים שנועדו להפיץ את המעיינות לכל דורש. ניסיון חינוכי עצום של יותר ממאה וחמישים שנה עשוי לעניין מערכות חינוך ישראליות צעירות. ובכלל, הגאווה מקומית להיות מורה – תמיד ראויה.

אם נרצה לשמר את האחווה ולטפח את הקשר בין בתי המדרש נוכל להטות יד בעת צרה. ניתן לערוך מגבית של ספרי קודש בארץ לטובת ישיבות באזור ניו ג‘רזי שאיבדו כל אשר להן בסופה “סנדי“, אשר הכתה אשתקד. ניתן אולי גם לאסוף בובות ומשחקים לגני ילדים שהוצפו בשיטפונות הקשים.

בתום שנה וחצי של שליחות, אני מבין יותר את התפקיד של השליח שאולי היום נצרך יותר מתמיד. בתקופה שבה התרבויות בארץ ובארה“ב מתרחקות זו מזו ומתבצרות במקומן, תפקיד השליחות הוא לחדור את חומת הציניות והניכור, וללמד באהבה את השפה העברית, את מדינת ישראל ואת הארץ היפה שלנו. להיות מקדש מעט לארץ הקודש. כתובת לכל דורש. מקדש מעט בבית שלנו, במכונית שלנו ובכלל ביומיום שלנו.

דביר דימרי הוא שליח הוראה בבית הספר "הלל תורה", שיקגו, אילינוי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014