מזייפי ההיסטוריה | שלום רוזנברג

אובדן ההבחנה בין אמת לשקר הוא אחד מביטוייו הטרגיים של המשולש הפוסט־מודרני, ששיאו בהכחשת השואה

ברשימותיי האחרונות ניסיתי לשכנע אתכם שהעולם הפוסט־מודרני מושפע רבות מהמשולש שבו הקדקודים הם שלוש מסכות שהסיטרא אחרא לובש: ספק, פיתוי וייאוש. בשיאו בא המשולש הזה לידי ביטוי טרגי; הפיתוי בהתמכרות לסמים והייאוש בהתאבדות. והיכן שיאו של הספק? לדעתי הוא מצוי באובדן מוחלט של ההבחנה בין אמת לשקר. אובדן זה מוביל אותנו מעבר לתחום האישי לחברה, ליחסים הבינלאומיים ואף לפוליטיקה. השיא לשטניות – מצוי בהכחשת השואה ובתולדותיה.

הכחשת ההיסטוריה? הרמב"ם עסק בבעיה זאת כשהתייחס לפרשת "מסעי", מסעות העם במדבר סיני (מורה נבוכים חלק ג פרק נ): "ייראה מפשוטו של עניין שאין תועלת" בכתיבת המסעות. הערה זאת נכונה רק לכאורה, היא מצווה ולא רק תיאור מקרי: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". והרמב"ם מוסיף "הצורך בכתיבה… גדול, מפני שכל המופתים אינם אמיתיים אלא בשביל מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור, ואפשר שיכזיבם השומע". דברים אלה רלוונטיים עד עצם היום הזה. סכנה מתמדת מאיימת על הזיכרון וההיסטוריה, סכנת ה"רביזיוניזם". יהיו כאלה אשר יכחישו את העובדות, וממילא את מהותן ואת פשרן. כתיבת המסעות במדבר מהווה ניסיון ליצור מסגרת של אמינות, עדות חזקה שתתגבר על כל ניסיונות ההכחשה. תפקיד דומה יש לאיסור לבנות מחדש את יריחו. הריסות יריחו הופכות עדות היסטורית איתנה.

ההיסטוריונים החדשים

היום אנו מפוכחים הרבה יותר. כשמונה מאות שנים אחרי שהרמב"ם כתב את דבריו, עלינו לקבוע בעצב שאף אמצעי לא יעזור. השכחה וההשכחה ימשיכו להחדיר את רעל הספק ולהכשיר שקרים. הרמב"ם הכיר יפה את הרביזיוניזם המוסלמי. כדי לגשר על הסתירות שבין הטקסטים המקראיים למסורת המוסלמית טענו אלה שהיהדות זייפה את טקסט התורה. בעקבות זאת ניסח הרמב"ם את העיקר התשיעי, שלפיו התורה שבידינו היא המסורה למשה. והיום? שלילת קיומם של בתי מקדש היא פרק נוסף בסדרת ההכחשות.

תופעה זאת היא דוגמה לאותו רביזיוניזם חיצוני התוקף אותנו. אולם קיים גם רביזיוניזם פנימי. במחלקות מסוימות לארכיאולוגיה עלה הכורת לא רק על יציאת מצרים ותקופת המדבר, אלא גם על מרבית התקופה המקראית. אף תקופת דוד ושלמה ניטשטשה בפעילות רביזיוניסטית אלימה. אין ספק שבעוד כמה דורות ילמדו צאצאיהם על מלחמת יום הכיפורים על פי מחקריהם של האֶגיפטולוגים במוזיאון למלחמת אוקטובר במצרים.

אך מה לנו כי נלין על המפנטזים בתולדות התקופה העתיקה, שממנה לא נשאר כמעט שרידים, כאשר דבר מעין זה מתרחש לעינינו במגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" המנסים לשכתב את ההיסטוריה העכשווית. אמנם כן, יש וניתן לתקן שגיאות ההיסטוריות, אבל לא הכול מיתוס. חבל לחזור על הפרטים, אחד בלבד ידגים את הכלל: לא היו ביצות, וממילא לא היו אף מייבשי ביצות. שמעתי פעם את ההוגה והמחנך דוב רַפֶּל ז"ל מתייחס ל"פרובוקציה" פוסט־ציונית מעין זאת ב"קול ישראל" ועונה: "אני עצמי כמעט טבעתי באחת מאותן הביצות, ואתה שואל האמנם הן היו באמת?". עדיין יש עדים חיים. כדברי הרמב"ם, לאחר 120, "ישוב זכרם סיפור", או אם להשתמש בלשון החלקלקה של דורנו, העובדות תיהפכנה ל"נרטיבים", אשר יצטרכו, כמו ברשומוֹן ענק, לחיות בשלום פוסט־מודרני עם נרטיבים אחרים המביעים עמדות מנוגדות, אף את עמדותיהם של האויבים המבקשים את נפשנו.

ניסיון הכחשה

מאבק כפול לפנינו. בחינוך אנו חייבים להיאבק נגד השכחה שהיא התולדה הטבעית של הזמן, לחנך ל"זכור", ובפוליטיקה אנו חייבים להילחם נגד ה"רביזיוניזם" שמנסה לזייף את ההיסטוריה, כדי להגן על אינטרסים לאומיים או אידיאולוגיים. אין ספק שהניסיון הקשה ביותר עבורנו בכגון זה בא לידי ביטוי בהכחשת השואה. בכל תחום ניתן לדבר על נרטיבים, לא כך בכל הנוגע לשואה, חור שחור באידיאולוגיה הפוסט־מודרנית.

המשפט שהתקיים לפני זמן לא רב באנגליה נגד אחד ממכחישי השואה מלמד אותנו רבות. מכחיש השואה הורשע, אולם עצם העובדה שצריך היה להוכיח במשפט שהייתה שואה היא אבסורד מוחלט שמלמד יותר מכל דבר אחר על הסכנות שכנגדן צריכה להתמודד ההיסטוריה. אין מכחישי שואה יהודים, כך אני מקווה. ולמרות זאת מרכיב נורא מאותה הכחשה חדר בצורה מוזרה גם לתוכנו, במשנתם של אותם פרופסורים השוללים את האופי היהודי של השואה. זה אבסורד שאנו חייבים לנסות להוכיח שקדושי השואה נרצחו בגלל היותם יהודים ולא בהיותם סתם "אחרים".

ולמרות הכול, בהכחשת קיומם של בתי מקדש בהר הבית יש נחמה, נחמה פורתא. האסלאם הערבי כופר בכך. אין ספק שהסיבה היא ב"אילו", וניתן לנסח זאת בדוגמה פשוטה של לוגיקה כמעט לשנה א'. אילו היו לאבותינו שם בתי מקדש ישראליים, אז הייתה לנו, צאצאיהם, זכות כלשהי באדמה הזאת. נמתן את דברינו ונכתוב לא "לנו" אלא "גם לנו". ואנו? הלוא יודעים אנו שהיו שם בתי מקדש. איך ניתן לנסח זאת בצורה אחרת? איך הם אומרים? אף פעם לא היו כאן יהודים, אבל הם רצחו את ישו. בצורה פרדוקסלית, בכפירתם הם מעידים על האמת. זאת הסיבה שבהסכם שלום צריך להזכיר שהמדינה האחרת היא מדינה יהודית שיש לה זכות קיום כמדינה יהודית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: