הרצף מאוכלס | משה קופל

ההבדל בין ניו-יורק לירושלים הוא שבניו-יורק כל הרצף בין הקצוות הדתיים השונים מאוכלס. על שני בתי כנסת בכרך הגדול

בביקורים המזדמנים שלי בכור מחצבתי בניו־יורק, יוצא לי להתפלל לעתים תכופות בשני בתי־כנסת. השוואה ביניהם עשויה לספק כמה תובנות לגבי אופיו של הציבור הדתי בארה"ב.

בין גברא לגברא

בית־הכנסת הראשון הוא "שטיבל" בברוקלין. בעל הבית הוא צאצא לאדמו"ר הונגרי לא־נודע־למי הנותן דרשה קצרה בשבת ביידיש בסגנון חסידי. מסתובבים שם גם כמה כלי קודש בלבוש הולם הדואגים לאווירה טובה, קידושא רבא ראוי בשבת וקפה חם בימות החול. המתפללים, רובם בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, מגיעים בחליפות ומגבעות, מתעטפים ב"טליתים" המקושטות בעטרות כסף גדולות, ויושבים מסביב לשולחנות.

השיחה־בטלה לפני התפילה ואחריה (ובין הפרקים ובין גברא לגברא) מתנהלת ב"יינגליש", דיאלקט יהודי של אנגלית. רוב הנשים אינן מגיעות לבית הכנסת כלל (לאלה עם ילדים קטנים ממילא אין סיכוי להגיע בשבת כי לא מחזיקים מהעירוב), ואלה המגיעות מתפללות בגלריה מאחורי חלון חד־כיווני עד התקרה. הבנים שלהם לומדים ב"ישיבות קדושות" ורובם לומדים בירושלים שנה או שנתיים לפני החתונה או אחריה בישיבת מיר, באחת מישיבות בריסק או באחת מעשרות הישיבות המשרתות אמריקנים. אורח מצוי מהמעגלים הנכונים בבני ברק עשוי להרגיש שם לגמרי בבית.

רק דבר אחד עלול להפתיע את אותו אורח. מיד אחרי התפילה בימות החול כל המתפללים עולים על הרכבת למנהטן כדי להתחיל את יומם כעורכי דין, רואי חשבון, מרצים באוניברסיטה, אנשי היי־טק ואנשי עסקים ממולחים. הם מתנהלים מול יהודים מתבוללים וגויים גמורים בנינוחות מלאה, באנגלית תקינה, ומתוך מודעות עמוקה לתרבות המקומית – הגבוהה והנמוכה.

מי שלא חזק בזהותו בחו"ל לא שורד. ברוקלין, 2013 צילום: פלאש 90

מי שלא חזק בזהותו בחו"ל לא שורד. ברוקלין, 2013 צילום: פלאש 90

בית־הכנסת השני הוא בית־כנסת גדול ומודרני באחד מפרברי ניו־יורק. הרב נותן דרשות מסודרות בעניינא דיומא באנגלית ובעלי־הבתים יושבים בספסלים מרופדים. עזרת הנשים צמודה לעזרת הגברים מאחורי מחיצה בגובה מטר וחצי. רובם חובשים כיפות סרוגות ומדברים אחד עם השני באנגלית כמעט סטנדרטית. בניהם לומדים בישיבה יוניברסיטי או במוסדות דומים ומקדישים שנה לפני האוניברסיטה ללימודים בהר עציון, בכרם ביבנה, בשעלבים או באחת מעשרות הישיבות בירושלים המשרתות אמריקנים. אורח מצוי מהמעגלים הנכונים בקטמון או גוש עציון עשוי להרגיש שם לגמרי בבית.

רק דבר אחד עלול להפתיע אותו. חלק מכובד מהמתפללים מתייעצים תכופות ברבנים מהאסכולה המיושנת והלא־ציונית, אינם שונים בשמותם, בלבושם ובלשונם מאחיהם בשטיבל שתיארתי, ואינם מתנכרים להם כלל ועיקר.

שיהיה ברור. הפער בין החרדים השמרנים ביותר לבין הדתיים המודרניים ביותר אינו קטן בארה“ב מאשר בארץ. ההבדל בין ניו־יורק לירושלים הוא שבניו־יורק כל הרצף בין הקצוות מאוכלס. בארץ יש אזור שומם ברצף שאינו מאוכלס כלל. “החרדים החדשים“ השואפים לאכלס את השממה הזאת אינם זקוקים להמציא את הגלגל. יש אלפי אבות טיפוס בניו־יורק שמהם ניתן ללמוד את המלאכה.

מעניין לשים לב למעין תמונת ראי לתופעה זו. בעשרים השנים האחרונות התמלא הרצף שבין דתיים לחילונים בארץ. אינני מדבר (רק) על מסורתיות של עמי הארץ אלא על בחירה מודעת באורח חיים המטשטש את הגבול בין דתיות וחילוניות כהכרעה בינארית. יותר ויותר צעירים ישראלים רואים ביהדות (או, אם תרצו, בתרבות היהודית לדורותיה) חלק מרכזי בזהותם ומתעניינים בספרות היהודית הקלאסית, אבל אינם בהכרח מזדהים עם כל פרטיה ודקדוקיה המובאים ב“קיצור שולחן ערוך“. בעוד דור, השאלה “האם אתה דתי או חילוני?“ תגרום למבוכה באותה מידה שהשאלה “האם אתה אשכנזי או ספרדי?“ גורמת כבר למבוכה. להרבה אנשים פשוט לא תהיה תשובה בינארית.

ללא כוח הישרדות

מנגד, בארה"ב ההכרעה הופכת להיות בינארית. אין ספק, הרבה יהודים אמריקנים אוהבים להתענג בזהותם היהודית; אף אחד לא רוצה להיות כמו המשפחה הוואספית מהסרט "החתונה היוונית שלי“, חסרת כל תו זיהוי. בדיוק כמו כל שאר המיעוטים, יהודים אמריקנים רוצים לבוא למסיבת ההתבוללות עם הילה של ייחודיות. השנינות היהודית היבשה, האמא הפולנייה (דור שלישי בארה“ב), אולי בייגלז וסלמון מעושן, רק לא סיפור משעמם של פריבילגיה פרברית חסרת־נשמה. אבל אם דו“ח PEW הקטלני שיצא לאחרונה אומר לנו משהו הוא שלסוג זה של פוזה אין כוח הישרדות.

כתוצאה מכך, נפתח פער עצום בארה“ב בין אלה הלוקחים את יהדותם מספיק ברצינות כדי להישאר נבדלים חברתית, תרבותית ותודעתית לבין אלה הרואים בנבדלות קסנופוביה, גזענות או סתם כפירה באורתודוקסיה הרלטביסטית השלטת בקמפוסים. כך למשל, לפי דו“ח PEW היהדות הקונסרבטיבית, שראתה את עצמה כיושבת בתווך, נמחקה מהמפה כמעט כליל.

וכדאי להעיר שהחלוקה המקובלת של יהודי ארה“ב לאורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים מעמידה במרכז לא מהות אלא תשלומי דמי חבר למוסד זה או אחר, שיטת חלוקה המתאימה אולי לפרוטסטנטים, אבל בוודאי לא ליהודים. יש הרבה הוכחות לכך, ותנועת חב“ד היא רק אחת מהן. אני מציין כאן את הנתונים לגבי הקונסרבטיבים רק מכיוון שעבורם המספרים זמינים. כדאי להדגיש גם שנבדלות, הקריטריון הרלוונטי כאן, אינה בדיוק תואמת אורתודוקסיה; לא כל הנבדלים אורתודוקסים, ולא כל האורתודוקסים נבדלים. למען הפשטות והקיצור, אני בכל זאת אכנה את הנבדלים “דתיים“.

אז מה יש לנו? בארה“ב יש רצף בין דתיים לחרדים אבל פער בין דתיים ללא־דתיים. בישראל יש רצף בין דתיים לחילונים אבל פער בין דתיים לחרדים. אבל לא כדאי שניתן לאלגנטיות של הסימטריה הזאת להשלות אותנו. היא תופעה חולפת. הפער בין דתיים לחילונים בארה“ב הוא תוצאה בלתי נמנעת של תהליך אבולוציוני: מי שלא חזק בזהותו בחו“ל לא שורד. הפער כבר לא ייסגר. יתרה מזו, ההזדנבות של ההתבוללות (ושל העלייה לארץ) בקצה השמאלי של הציבור הדתי תמשיך לדחוף את רף המינימום למעלה והשורדים יאכלסו טווח הולך ומצטמצם של הרצף.

בניגוד לכך, הפער בין דתיים לחרדים בישראל הוא תוצאה של מבחן בינארי שלא יישאר לנצח: גיוס לצה“ל. כאשר יוסר מבחן זה (כך או אחרת, ועל אף המאמצים הפוליטיים להנציח את הפער), הרצף בין דתיים לחרדים יאוכלס במהרה. כך, כל האפשרויות ברצף מחילוניות קיצונית ועד חרדיות קיצונית תעמודנה בפני יהודי ישראלי כאופציות ריאליות. יש בוודאי כאלה שיראו בזה טרגדיה: עדיף, לדעתם, להעמיד כל יהודי בפני בחירה בינארית בין החיים והמוות ובין הברכה והקללה. אבל אני משוכנע שמריבוי אפשרויות תבוא רק ברכה. ועל כך יעידו גם מתפללי שני בתי הכנסת שבהם אני נוהג להתפלל בשהותי בארה“ב.

פרופ' משה קופל הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860, יהדות ארצות הברית - פרוייקט מיוחד ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. אחלה מאמר. בהיר ונכון.

  2. אין הבדל גדול בארץ, בן דתיים לחילונים, לא משום שהחילונים מתקרבים לדת, כפי שטוען הכותב. אלא משום שהדתיים מתדרדרים במהירות, לקראת החלוניות, בעוד כמה שנים , יהיו רק חרדים וחילונים בארץ. ובארה"ב רק חרדים ודתיים.

    • לא לדאוג! נייבא כמה דתיים לאומיים מאמריקה.

      וברצינות, כמו שיש דתיים הפוזלים אל החילוניות, כך יש הרבה חילוניים המתקרבים לדת ברמות שונות. זה טיבו של דור המלא תסיסה רוחנית!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. לא כדאי.
    כאן בארץ הם יהפכו לחילונים….

  4. עיין ערך דב ליפמן

    • יהודי בן 55.5

      אני לא חסיד גדול של דב ליפמן, אבל בדור שלנו חשבו שדתי הוא מי ששומר שבת כשרות וטהרה ושולח את ילדיו לחינוך דתי… כל הסימנים האלה קיימים בדב ליפמן.

      אם חזונך הוא שכל ישראל יהיו או חרדים או דב ליפמנים – צפה לרגליו של משיח.

      בברכת 'לילה טוב'!

      • יודע נחלא"י פיקח והוא הנחיל זאת לצבא

        עכ"פ, יפה לכולנו עצתו הנאמנה של איש צבא ותיק (איש גרעין 'יעלון' תשכ"ח): 'יעלון למתגייסים חרדים: לא מאמין בגיוס בכפיה', באתר 'ערוץ 7', היום (כ"ה אדר ב' ע"ד).

        והוא כלל בכל דרכי החיים: הצלחה בחינוך לכל ערך שהוא, היא דוקא בפנים מאירות ומסבירות ובדרכי נועם, המלווים בדוגמא אישית נאותה.

        [ואולי משום כך נסמכה פרשת ברית המילה לפרשת מצורע, שלא יחשבו ההורים שהדרך לחינוך הבן היא על ידי 'יש בוטה כמדקרות חרב', אלא ע"י 'לשון חכמים מרפא'. וברית כרותה למילה טובה שאינה חוזרת ריקם]

        בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: