העיירה היהודית ניו יורק | חבצלת פרבר

מול הספרות העברית המתחדשת יצרו כמה מגדולי הסופרים היהודים בראשית המאה הקודמת סיפורים שהווייתם יידישאית־אמריקנית. ניצחון השפה העברית יצר פער בין התרבויות

אמריקה – העולם החדש ביידיש ובעברית

סיפורים קצרים

עורך: מתן חרמוני

עם עובד ואמנות לעם, 2012, 193 עמ'

הקובץ “אמריקה“ הוא מעין מחוות־זיכרון לסיפור הקצר היהודי־יידישאי־אמריקני של ראשית המאה ה־20. הספר כולל שבעה סיפורים קצרים פרי עטם של סופרים שונים: שני סיפורים מאת שלום עליכם, סיפור אחד של יצחק בשביס־זינגר וארבעה מאת סופרים לא מוכרים אצלנו: משה נאדיר, ל‘ שפירא ול“א אריאלי־אורלוף. יש להעיר שחיפשתי במבוא ובאחרית הדבר שנכתבו על־ידי העורך את שמותיהם המלאים של שני הסופרים הנשכחים הללו, שפירא ואריאל־אורלוף – ולא מצאתי. דווקא משום שחרמוני עצמו מצר על השכחה ועל היעלמותם של סופרים אלה מן הזיכרון התרבותי היהודי־ישראלי, חבל שאינו מציין את שמותיהם המלאים.

מתן חרמוני, עורך הקובץ, מוכר לקוראים מן הרומן שלו “היברו פבלישינג קומפני“ – על ספרות ה“שונד“ (“ספרות הזבל“ או הספרות ה“נמוכה“) בחברה היהודית־אמריקנית בראשית המאה ה־20. הפעם בחר חרמוני לערוך ספר המהווה אסופה של סיפורים קצרים יהודיים־אמריקניים שרובם נכתבו במקור ביידיש ושניים מהם בעברית, ושאותם הוא מגדיר “קלאסיקה“. איני בטוחה שההגדרה הזאת נכונה לגבי כל הסיפורים בקובץ, אבל היא נכונה ללא ספק לשני הסיפורים הראשונים, ששניהם – בתרגום לעברית בת־זמננו – מתעלים מן הזמן והמקום הספציפי והם אוניברסליים ונכונים לכל מקום וזמן.

כוונתי לשני הסיפורים של שלום עליכם: “למיסטר גרין יש ג‘וב“ ו־“מעשה ב‘ירוק‘“ (שניהם בתרגומו מיידיש של בני מר). קל לדמות את הסיפורים האלה כסיפורים על יאנק הפולני שמסדר את יאשק, על ג‘וזפה האיטלקי שמסדר את שיינון האירי, או על הודי אחד שמסדר הודי אחר וכדומה. לטעמי, דווקא התרגום החדש, הישראלי־עברי העדכני, שמשוחרר לגמרי מבנות־הצל היידישאיות שליוו עד כה את כל התרגומים המקובלים (כמובן של י“ד ברקוביץ, אך גם של אריה אהרוני, דן מירון ובנימין הרשב), מבליט ומדגיש את האופי העל־זמני ועל־מקומי של הסיפורים, ועושה עִמם צדק היסטורי וספרותי יותר מקודמיו.

התרגום העדכני אינו פוגם כהוא זה בחן ובהומור שמאפיינים את סגנונו של שלום עליכם, באופי המיוחד של הדיאלוג שלו וב“יהודיות“ – ובמקרה זה ה“יהודיות־האמריקנית“ שלו. שני הסיפורים, שבהם יהודי אחד “מתחמן“ יהודים אחרים ואנשי עסקים זעירים מתגלים כנוכלים גדולים, מרתקים. ולמרות שהקורא המיומן יכול לנחש מראש מה יהיה הסוף – הסוף בכל זאת מפתיע ומפולפל, כדרכו הטובה של שלום עליכם. קל מאוד לשכוח שסיפוריו של שלום עליכם נכתבו לפני כמאה שנה, והרלוונטיות של הסופר הענק הזה לא נמוגה גם בימינו.

 פער בין שתי הספרויות, ואולי בין יהדות ארה"ב ובינינו. יהודים בניו יורק, ראשית המאה העשרים אוסף ספריית הקונגרס


פער בין שתי הספרויות, ואולי בין יהדות ארה"ב ובינינו. יהודים בניו יורק, ראשית המאה העשרים
אוסף ספריית הקונגרס

במכונית נוצצת וסיגר

 עוד סיפור "קלאסי" בתוכנו ובאיכותו הוא "ביגביז" של מישה נאדיר (בתרגום מיידיש של מתן חרמוני). זהו מעין סיפור סוריאליסטי־פוליטי, סוציאליסטי או "בונדיסטי" באופיו, שמשקף יפה את מאבק הפועלים היהודים באמריקה בעשורים הראשונים של המאה ה־20, אך תקף לפחות בחלקים ממנו גם לימינו אנו.

הסיפור מתחיל במילים חריפות, שמכינות את הקורא לקראת הסיפור שלפניו: "אתמול בלילה חלפתי על פני וול־סטריט וראיתי את המהומה הקדחתנית של תולעי הזהב בטוותן זהב. נזכרתי בשכני ביגביז. קיצור לביג־ביזנס. ירקתי הצידה שלוש פעמים ואמרתי 'שהאופל ייקח אותך בשנתך…'". ההמשך הוא ברובו דיאלוג הזוי למדי בין ביגביז, היושב "במכונית הירוקה והנוצצת שלו", לבין "פועל עם מגרפה וגורף זבל". למעשה זהו דיאלוג בין חירשים, שמערב ומערבב נושאים שונים ומשונים, מאמונה באלוהים ועד ניצול, פשיזם ועוד. אבל יש בו לא מעט משפטי מחץ ואמרות ראויות לציטוט: "כל אדם שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו אדם אחר שידאג למזונו…", אומר ביגביז. והפועל משיב, "זה נכון מאוד… (בתנאי ש־) הלב שלו צריך שיהיה מת לגמרי…".

הניסוח של ה"קפיטל" של מַרקְס במילים הספרותיות של נאדיר מחייב קריאה מוקפדת וקילוף של רמזים וצעיפים, אבל אין ספק שהסיפור בכללו נכון לכל זמן ובוודאי גם לציטוט על ידי סוציאליסטים אמיתיים בני ימינו (אילו היו לנו כאלה…).

התואר "קלאסי" שמצמיד חרמוני לאוסף הולם פחות את איכותם ואת שרידותם בזמן של סיפורים אחרים בקובץ שלפנינו. הסיפור "ניו־יורקיש" של ל' שפירא (תורגם מיידיש על־ידי רועי גרינוולד) הוא לדעתי מיושן מאוד, הן בלשון התרגום שלו והן בתוכנו. צריך אולי להיות חוזר בשאלה מנותק מאוד מהוויות העולם הזה כדי להתרגש עדיין מסיפור התפקרות של יהודי – שמתחיל פתאום לאכול "אויסטרים" (צדפות), או נסחף למעשה אהבה עם דולורס, שהיא חצי־מלצרית ושני שליש זונה. ואולי הניגוד בין החמימות הרכה, הקפריזית והאמיתית של דולורס לבין המהות המסוגפת של הגיבור, או הניגוד שבין האהבה האמיתית שהגיבור חש כלפי דולורס לבין העובדה שאהבתו זו היא אהבה קנויה – הם החידושים ההופכים את הסיפור הזה ל"קלאסי"? אתמהה.

ספרות כתובה בגרזן

סיפורו של ל"א אריאלי־אורלוף, "ניו יורק", נכתב במקורו בעברית, אך בשל המועד המאוחר יחסית של כתיבתו (שנות ה־30) הוא נקרא כסיפור מודרני למדי מבחינה לשונית. מאידך גיסא, עלילתו נושאת חותם מובהק של זמנה ומקומה, ושל סוגיות שהיו משמעותיות אז: בית ספר יהודי של יום ראשון, התמיכה במפעל הציוני לעומת הגישות ה"בונדיסטיות" ועוד.

"יומנו של איש בודד" של אריאלי־אורלוף הוא יותר על־זמני ואוניברסלי, אם כי אלמלא ה"פיקנטיות" של היותו סיפור משנות ה־20 שנכתב עברית באמריקה לא היה בו מה שיזכה אותו לחיי נצח ספרותיים. זהו סיפורו של איש צעיר ובודד שמגשש את דרכו ומתחבט בבעיות של כל צעיר עירוני בכל מקום וזמן: נשים ואהבה, מקצוע וקשרים חברתיים. בסך הכול זהו סיפור לא מעניין במיוחד או איכותי באורח יוצא דופן, ואפילו השנאה העצמית היהודית והניסיון להעלים את הזהות היהודית מפני העולם שמסביב, אף על פי שהם מאפיינים של יהודים מסוימים גם בזמננו – אין בהם די כדי להפוך את הסיפור ליצירה נצחית.

אבל הוא לפחות לא מרגיז ומביך כמו הסיפור האחרון בקובץ, סיפורו של יצחק בשביס־זינגר "הקפטריה". הסיפור הזה משקף היטב את הכתיבה של הסופר בחלק גדול מספריו: תערובת של יהדות ומין, עם וולגריזציה ומסחור של השואה. יש בסיפור הזה הכול, כולל חזיונות־רפאים, מחלת נפש והתאבדות: סוג של ספרות שכתובה בגרזן ולא בעט. למרבה הצער, כתיבה כזאת על יהודים ועל שואה קיימת גם בזמננו.

לתואר "קלאסי", מכל המובנים, ראויים לדעתי מכל סיפורי האוסף הזה רק שני סיפוריו של שלום עליכם. ותרגומם המוצלח על־ידי בני מר מעורר משאלה אחת בלב: שמישהו ירים את הכפפה ויממן את תרגומם מחדש של כתבי הסופר הגאוני הזה לעברית בת זמננו, באופן שיהיה נגיש ומושך גם עבור מי שבדנ"א התרבותי או הנפשי שלו כבר לא משולבת העיירה היהודית האשכנזית, עם העגלון והפרה והמנחם־מנדל שלה.

האוסף מלווה בפתח דבר ואחרית דבר מאת העורך, שמציג את הסופרים וממקם את כתיבתם בזמן ובמקום, ושם דגש מיוחד על העימות שבין הספרות העברית בארץ ישראל לספרות היהודית בארצות הברית. הפיכתה של ישראל למרכז התרבותי של הספרות העברית היא בוודאי ניצחון גדול לתחיית השפה, אבל היא גם יצרה פער בין שתי הספרויות הללו ואולי בכלל בין יהדות ארה"ב ובינינו.

ההוצאה המוקפדת והמלומדת של אוסף הסיפורים הזה ראויה לכל שבח, ויכולה להוות מופת לאופן שבו יש לחדש ולגאול מן השכחה ספרות איכותית של סופרים שנשכחו מן המודעות והשיח התרבותי של זמננו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: