גבולות סובלנותו של "הילל" | שמואל רוזנר

סטודנטים בועטים בהנחיות הארגון היהודי שתובע פרו־ישראליות בקמפוסים האמריקניים. האם הזהות היהודית בארה"ב עדיין קשורה בישראל?

 במעגל הראשון ישנו הסיפור: לכאורה סיפור קטן, כמעט זניח. קבוצה של סטודנטים יהודים מאוניברסיטה במדינת פנסילבניה – סוורת'מור קולג' – החליטה למרוד בהנהלת ארגון הסטודנטים היהודים "הילל", ובהנחיותיה הנוגעות לשאלה למי מותר ולמי אסור לדבר על ישראל במסגרת הארגון. נייר לקמוס כזה – הם מכנים אותו "פוליטי" – איננו מקובל על הסטודנטים הללו, המעוניינים, כדברי אחד מהם, ג'ושוע וולפסון, "להאזין לאנשים חכמים מכל קצות הקשת הפוליטית על ישראל".

כללי ההתנהגות של הילל קובעים כי הארגון איננו מארח את מי שמקדם חרם על ישראל או מתנגד לקיומה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". הסטודנטים – ואין מנוס מלומר זאת, מדובר בסטודנטים בעלי השקפות שמאליות – רואים בזה פגיעה ביכולתם לקיים שיחה חופשית על ישראל. "אנשים חכמים", באנגלית סטודנטיאלית־יהודית־ליברלית מדוברת, משמעו: אנשים שעמדתם ביחס לישראל מתיישרת על פי סרגל שבקצהו האחד ביקורת חריפה ובקצהו השני תיעוב.

התמיכה בישראל ניצבת במוקד פעילות הארגון. חנוכת בית הילל באוניברסיטת מינסוטה, 1944

התמיכה בישראל ניצבת במוקד פעילות הארגון. חנוכת בית הילל באוניברסיטת מינסוטה, 1944

דרשוביץ תומך

באוניברסיטת הרווארד, לדוגמה, נמנע מקבוצת סטודנטים שרצתה בזה לארח את יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג בשיתוף עם קבוצת סטודנטים פלשתינים הקוראים לחרם על ישראל. כלומר, הם יכלו לארח אותו, וגם אירחו, אבל הייתה הפרדה. בורג דיבר בהילל באירוע סגור. האירוע הפתוח בשיתוף הפלשתינים נערך תחת קורת גג אחרת. ועוד: שני סטודנטים מאוניברסיטאות היוקרה בראון וברקלי מחו גם הם, לפני כחצי שנה, על מה שהם מכנים "מניעתו של דיון נחוץ מאוד" על החרמת ישראל. שניהם פעילים מאוד בארגון ואחד מהם, לקס רופוס, אף חבר במועצת המנהלים שלו. הוא אמר לי שהמחאה שלו מונעת מדבר אחד בלבד: אהבה להילל, היקר ללִבו.

וכאמור, העימות הנוכחי מתמקד בסוורת'מור. עימות לא נעים: הסטודנטים הכריזו על מרד, הנהגת הארגון וראשה, אריק פינגרהט, השיבו במכתב מאיים: מי שאיננו מקבל את כללי המשחק של הילל לא יכול להמשיך להשתמש בשם של הילל, ומי שיעשה זאת מסתכן בתביעה משפטית. פינגרהט הוא חבר קונגרס לשעבר מאוהיו. עם מינויו לנשיא הילל בשנה שעברה הבהיר כי בכוונתו להציב את התמיכה בישראל במוקד הפעילות של הארגון – מה שגרר מיד טענות משמאל על גיוסו של ארגון סטודנטיאלי לטובת ה"לובי" (שהוא, כמובן, "ימני" בגלל תמיכתו הבלתי ביקורתית בישראל). אך פינגרהט סירב להיבהל. מי שרוצה למתוח ביקורת על ישראל ולהעלות שאלות הנוגעות למדיניות שלה מוזמן לעשות זאת, אך את מי שרוצה להתחבר עם קבוצות שעצם קיומה של ישראל מפריע להן, או את מי ששותפים לקמפיין ההחרמה של ישראל, הוא לא רוצה במועדון שלו. הם יכולים לבוא כ"יחידים", אך כקבוצה אידיאולוגית ופוליטית לא ימצאו בהילל מארח מסביר פנים.

פורמלית, אין שאלה שראשי הילל יכולים לקבוע כללים ולתבוע מאורחי הארגון לעמוד בהם. רבים, כולל יהודים המזוהים עם עמדות שמאליות, גם תומכים בכללים הללו. הרב אריק יופה למשל, מי שהיה עד לפני כשנה נשיא התנועה הרפורמית, כתב ש"אין מקום" למקדמי חרם על ישראל בהילל. המשפטן הנודע אלן דרשוביץ אמר שאין מדובר בשאלה של חופש ביטוי, אלא בשאלה של מיתוג. להילל יש זכות לקבוע איך ייראה המוצר שלה. וכמובן, יש להילל כמה מניעים למתג את המוצר כפרו־ישראלי. חלקם מהותיים – ראשי הארגון רואים בציונות אבן יסוד של הזהות היהודית המודרנית; חלקם מוסדיים – יש תורמים שימשכו את התמיכה בהילל אם יהפוך למוסד המארח את משמיצי ישראל ומחרימיה.

השאלה היא, כמובן, כמה סטודנטים יוותרו על חברות בהילל, ולמעשה יתנתקו מהארגון שאמור לשמר את הקשר שלהם לקהילה היהודית בשנים החשובות של החיים בקמפוס, בגלל תחושתם שהארגון שלהם הוא ארגון כופה שאיננו מאפשר להם חופש ביטוי בעניין הקרוב ללִבם. בקרב המורדים קל למצוא את הסטודנטים המתלוננים על כך שאינם "מרגישים בבית" בארגון. אך בהנהלת הארגון נשלפת למול אלה טענה נגדית, סבירה גם היא: אם הכללים ישתנו והילל יארח קבוצות אנטי־ישראליות, גם אז יהיו סטודנטים שלא ירגישו בבית, שהילל יהפוך עבורם למקום שלא נעים להיות בו. במילים אחרות, כך או כך הילל מפסיד מישהו. השאלה היא רק את מי מוטב לו להפסיד, הן מהותית והן מספרית.

הנה, כך מתחבר המעגל הקטן של הילל סוורת'מור למעגל הגדול יותר של הקהילה היהודית האמריקנית ויחסה לישראל. ובמעגל הזה אפשר לזהות את קו השבר בין מי שסבורים שהדיון על ישראל מושתק ומודחק, ושיש צורך לפתוח אותו להרהור גם על שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיומה של המדינה היהודית – לבין מי שמזהים צורך דחוף יותר דווקא בהגנה על ישראל לנוכח מגמה מתרחבת של דה־לגיטימציה שלה. בין מי שרואים בקמפוס האוניברסיטאי את הזירה המתאימה לבדיקת דעות, כולל רדיקליות, בנושא הישראלי, לבין מי שרואים בקמפוס זירת קרב שיש לפרוס בה קווי הגנה למול הניסיונות לקעקע את מעמדה של ישראל בקרב הצעירים.

צעירים מתרחקים מישראל

המעשה האופנתי יותר, הצעיר יותר, כך נראה, הוא לחבוט בישראל ובאמצעותה בממסד היהודי כולו. זו דרכם של צעירים. סימניו ניכרים במחקר הגדול של מכון "פיו" על מצבה של יהדות אמריקה, שהתפרסם לפני כמה חודשים. זה מחקר שאפשר היה למצוא בו חדשות טובות על היחס לישראל – רוב היהודים באמריקה עודם רואים בישראל מקור לגאווה ויעד לתמיכה. אך אפשר היה למצוא גם חדשות טובות פחות: הצעירים יותר קרובים פחות.

מי שמוצאים בן זוג שאיננו יהודי קרובים פחות – ואחוזי הנישואים הבין־דתיים עולים בקצב מסחרר עד כדי שמונים אחוז מהיהודים הצעירים שאינם אורתודוקסים. מי שאינם מגדירים את עצמם "יהודים על פי דת", כלומר, שהשיבו בשלילה לשאלה האם הם שייכים לדת כלשהי וזיהו את עצמם כקשורים ליהדות רק במסגרת שאלות המשך, הולכים ומתרחקים מעשייה יהודית, מהשתייכות יהודית – ובמסגרת זאת גם מישראל.

יש מהם מי שהקשר שלהם לישראל נחלש מחמת אדישות. אך יש גם מי שמונחים על ידי אידיאולוגיה, והסבורים כי החיבור בין יהודי אמריקה לבין ישראל הדוק מדי. שהילל צריך להיות ארגון של "זהות יהודית" ולא של "קשר לישראל", כפי שקבע אחד מראשי המורדים. הארגון עושה "עבודה מצוינת בחיבור של יהודים מכל הזרמים הדתיים, אורתודוקסים עם רפורמים" – בלי להדיר אף אחד מחוץ לגדר – ואין סיבה שדווקא בשאלות פוליטיות יקבעו לפתע גבולות גזרה.

בהנהלת הילל מגחכים לשמע ההשוואה הזאת. ודאי שיש גבולות גזרה גם בתחומים אחרים. הילל לא יאפשר פעילות של "יהודים למען ישו" במסגרתו, אמר לי אחד מראשי הקהילות היהודיות הגדולות התומך בעמדת הנהלת הילל, וגם לא של קבוצה של חסידי סאטמר שתשרוף דגלי ישראל (אם אפשר היה למצוא כאלה באוניברסיטה). הנה השוואה שמעניין לדבר עליה: האם בולטות של פעילי "ג'ואיש ווייס פור פיס", התומכים בחרם על מוצרי ההתנחלויות, דינה כבולטות של פעילי "ג'וז פור ג'יזס"?

זו השוואה שבעצם נגזרת ממנה הבנה שונה של תפקיד ישראל בהבניית הזהות של יהודי אמריקה. יש מי שרואים במבקרים החריפים, הבוטים, של ישראל קבוצה שבחרה לנתק את עצמה מהזרם המרכזי של העם היהודי, להתחבר ליריביה ואולי לעתים גם לאויביה, ועל כן רוצים לשלול מהם כל סממן של לגיטימציה קהילתית – לא אירוח, לא ויכוח, לא מימון, לא שותפות. אך יש גם מי שסבורים שעוצמת היהודיות איננה מותנית בעמדה כזאת או אחרת בנושא הישראלי, ושעל כן אין להציב מבחן נאמנות לישראל בסל המבחנים הקובעים את גבולות ההשתייכות של הקהילה היהודית.

שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון של כנרת־זמורה־דביר, העורך הפוליטי של ג׳ואיש ג׳ורנל ובעל טור במהדורה הבינלאומית של הניו יורק טיימס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860, יהדות ארצות הברית - פרוייקט מיוחד ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: