סקירת כתבי עת מן העולם

 יציאה מארון הפחדים

עורך הגיליון יוצא עם מאמר אינטימי ומפתיע על החיים בצל החרדתיות הכפייתית

רשימתו של סקוט סטוסל בירחון Atlantic היא עוד אחת מהרשימות המתארות את חייו של אדם הסובל מחרדה קשה ומפוביות שונות. אך כשמבינים במי מדובר, התמונה משתנה מן הקצה אל הקצה. סטוסל, האיש החרדתי מהמאמר, איננו אלא אחד העורכים של המגזין שבו הרשימה מתפרסמת. כן, גם בימים שבהם בערך כל אמריקני שלישי צורך בשלב כלשהו בחיים כדורים נגד חרדות ודיכאון, להיות חרדתי זה עדיין לא מחמאה, ולהודות על כך בפומבי זה סוג של “יציאה מהארון“ מבחינת האומץ הדרוש.

ובכן, כעת, כדי לקחת את עצמו בידיים, סטוסל, עיתונאי ועורך מוערך, זקוק לכדור נגד חרדות, כדור נוסף להורדת לחץ הדם וכן שוט או שניים של ויסקי או וודקה, כדי להרגיע את הגוף. בלי זה הוא לא מסוגל לשאת נאום בציבור. בעגה המקצועית קוראים לאנשים מן הסוג הזה “חרדתיים ברמת תפקוד גבוהה“, כלומר אנשים שרוב הזמן מצליחים להסתיר את החרדות מהסביבה בהצלחה. במהלך חייו סטוסל ניסה כמעט את כל שיטות הטיפול הפסיכולוגי הקיימות (רשימתן המלאה עולה לכדי אורך של פסקה במאמר) וגם שורה ארוכה של תרופות נוגדות חרדה (עוד פסקה). הוא גם יודע ששילוב שלהן עם אלכוהול הוא לא בריא ואפילו מסוכן, אבל רק ככה הוא מצליח לדבר בציבור מבלי לחוש בחילה חזקה, התכווצויות בגרון ותחושה שהוא עלול להתעלף בכל רגע.

גם ניוטון, דארווין ופרויד סבלו מהפרעות חרדה
צילום: שאטרסטוק

על השאלה האם הגורם לחרדה הוא סביבתי או תורשתי סטוסל עונה שכל התשובות נכונות. כמה מקרובי משפחתו מצד אמו סבלו מחרדות קשות עד כדי חוסר יכולת לשלוף את עצמם מהמיטה (מה שלא הפריע להם להצליח בין התקף אחד למשנהו), ואביו היהודי היה רופא מצליח שתכופות היה משתכר עד אובדן חושים. הוריו התגרשו בשלב מסוים. סטוסל מספר שהוא התחיל את מסכת הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים בגיל תיכון, ומאז לא הפסיק. בכל פעם טיפול חדש או תרופה חדשנית עזרו לו לצלוח פרק כזה או אחר בחייו, אבל אז החרדה שבה והשתלטה.

בנוסף לחרדות סטוסל סובל ממגוון של פוביות, כולל פחד ממרחבים פתוחים, ממרחבים סגורים ומהקאות. הרשימה כוללת תיאור נטורליסטי למדי של הניסיון לרפא אותו מפוביית ההקאות, ואני מזהיר: מדובר בקטע שבהחלט מצריך קיבה חזקה. מספיק לומר שהפסיכולוגית שטיפלה בו סבלה מבחילות כל היום למחרת, ואילו הפוביה נותרה כפי שהייתה. בפעם אחרת נקלע סטוסל להתקף חרדה באירוע חברתי נוצץ ועמוס ידוענים, ורק הטקט הגדול של המארחים הציל אותו ממבוכה גדולה.

באופן כללי, ניכר שהמחבר ספקן לגבי הטיפולים נגד חרדות הקיימים היום בשוק. התרופות הנפוצות הן ממשפחת מעכבי ספיגת הסרוטונין במוח (SSRI), אך כלל לא ברור שיעילותן גדולה יותר מכדורי הדמה (פלסבו). רק כשליש מהנוטלים אותן חשים הקלה בסיבוב הראשון. כשליש לא חשים כל הקלה גם אחרי הסיבוב השלישי. גם טכניקות התנהגותיות ושיחות לא מניבות תוצאה טובה בהרבה. ובכל זאת, סטוסל חי ומתפקד. הוא מזכיר את העובדה שרבים מגדולי האנושות סבלו מהפרעות חרדה או דיכאון (ביניהם ניוטון, דארווין ופרויד בצעירותו). יש גם מחקרים חדשים שמראים כי אנשים חרדתיים משקיעים יותר בתחומי עבודה שונים ואף מצטיינים יותר. זהירות היתר החרדתית עשויה לשמור עלינו במצבים מסוימים. לכן, ייתכן שבמצב שבו לא ניתן לרפא חרדה או להיפטר ממנה, יש ללמוד לחיות איתה הכי טוב שאפשר.

————————-

השרוול המתנדנד של רוסיה

המהומות באוקראינה נובעות ממשבר זהות חברתי עמוק – האם המדינה סוף סוף תשתחרר מחיבוק הדוב הרוסי?

רשימתו של טים ג'ודה ב־ New York Review of Books מוקדשת לאירועים האחרונים באוקראינה – מחאת ההמונים נגד השלטון של הנשיא ינוקביץ‘. לדעת ג‘ודה מדובר בהתפרצות של הקונפליקט המצוי בלב לִבה של הזהות האוקראינית, הקונפליקט בין אוקראינה “אחותה הצעירה“ של רוסיה והנתונה תחת חסותה ובין אוקראינה העצמאית, החברה באיחוד האירופי.

באופן כללי, נהוג לחלק את אוקראינה לאזור המזרחי הגובל עם רוסיה, שבו מתגוררת בעיקר אוכלוסייה רוסית, ולאזור המערבי, הנוטה יותר ללאומנות אוקראינית ולכיוון של אירופה. חלקים מהחלק המערבי – למשל חצי האי קרים – היו תחת שליטה רוסית זמן רב. אחרים, כגון אזור לביב, החליפו ידיים פעמים אחדות.

לאוקראינה מערכת יחסי אהבה־שנאה ארוכה עם רוסיה. כפי שאמר שר החוץ האוקראיני לכותב הרשימה: “יתר מדינות ברית המועצות היו בשביל רוסיה כמו כפתורים על השרוול. אך אוקראינה הייתה השרוול עצמו“. הניסיון להשתלב באירופה נעשה עוד ב־2004, בתקופה המכונה “המהפכה הכתומה“. מנהיגים פרו מערביים, כמו ויקטור יושצ‘נקו ולידיה טימושנקו, עלו לשלטון והציפיות היו גבוהות. אלא שהם כשלו לחלוטין בניסיון לבנות באוקראינה מדינה מודרנית מתפקדת עם כלכלה יציבה, וב־2010 עלה לשלטון ינוקוביץ‘ הפרו־רוסי מאזור התעשייה דונבאס. כליאתה של טימושנקו נעשתה לדעת רבים כנקמה פוליטית. מפלגתו של ינוקוביץ‘ ניצחה גם ב־2012, ורבים היו סבורים שאוקראינה בדרכה לחסות בחזרה בצל רוסיה – יחד עם בלארוס וקזחסטן (אגב, בשנת 2015 רוסיה מתכוונת להשיק את “האיחוד הכלכלי היורו־אסיאתי“, שישמש משקל נגד לאיחוד האירופי ויכניס תחת חסותו את מדינות ברית המועצות לשעבר).

יחסי אהבה-שנאה ארוכים עם רוסיה. מהומות באוקראינה
צילום: EPA

אלא שבדיוק אז ינוקוביץ‘ התחיל להתנהג בניגוד למצופה ממנו. נראה כי הוא חש כי בכוונתה של רוסיה לכפות על מדינות האיחוד ההולך ומתרקם את המדיניות שלה ולהפוך אותן לבנות חסות, כמו בתקופה הסובייטית. מכר רוסי של המחבר ובן גילו של פוטין אמר לו ש“אמנם פוטין מכיר בריבונותה של אוקראינה מן השפה ולחוץ, אך בתוכו הוא חושב, כמו כל הרוסים בני דורו, שאוקראינה יום אחד תזחל אליהם על ארבע“. ייתכן שהיחס המזלזל הזה בא לידי ביטוי בפגישת פוטין עם ינוקוביץ‘, שבה האחרון המתין שעה ארוכה לפגישה הקצרצרה (יש האומרים שפוטין מזלזל בינוקוביץ‘ בגלל העובדה שהנ“ל ריצה בצעירותו תקופת מאסר בשל מעשה שוד).

ככלל, אוקראינים רבים מאמינים שהשתלבות באיחוד האירופי תשתלם כלכלית לטווח ארוך, והם מביאים בתור דוגמה את פולין. ב־1990, שנת הקריסה של מסך הברזל, בשתי המדינות היה תל“ג זהה לאדם וגם תוחלת חיים דומה. כעת, התל“ג הפולני גדל פי שלושה ותוחלת החיים התארכה בחמש שנים. איש עסקים אוקראיני אמר בראיון שעל אף העובדה שהוא אישית היה נהנה יותר משיתוף פעולה כלכלי עם רוסיה, הוא מבין שהשתלבות באיחוד אירופי נכונה יותר לארצו, בין היתר מתוך תקווה להשליט באוקראינה נורמות אירופאיות ביחס לשחיתות.

העיתונות הפרו־רוסית, מצידה, מנסה להלך אימים בטענה שהשתלבות באיחוד אירופי תביא בעקבותיה התייקרות של מחירי הגז והכרח להכיר בנישואין חד מיניים. בתגובה לפזילה לאירופה, גם רוסיה מקשה יותר ויותר על מעבר של סחורות אוקראיניות, וחברות רוסיות רבות מפרות הסכמים חתומים בדבר שיתוף פעולה כלכלי.

ובינתיים, הנשיא ינוקוביץ‘ מזגזג. היום הוא חותם על הסכמים עם האיחוד האירופי ולמחרת הוא מסרב לחתום על הסכמים נוספים ונפגש עם פוטין. פעילי אופוזיציה, כולל אלוף האגרוף לשעבר ויטלי קליצ‘קו, נושפים בעורפו. בריסל ומוסקבה ממשיכות למשוך בחוזקה בשני צידיו של השרוול האוקראיני, אך נראה שההכרעה הסופית תגיע מרחובות קייב.

 ————————

פלורליסט על הגבול

הפילוסוף ישעיהו ברלין סבר שלאמת פנים רבות, עד שפעם אחת הוא נדרש לחוות דעה על יריבו, ההיסטוריון יצחק דויטשר

רשימתו של סטיבן לוקס בגיליון החדש של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent מוקדשת ליריבות אינטלקטואלית מן המאה שעברה שיכולה לשפוך אור גם על מספר מחלוקות בימינו. מעשה בפילוסוף הדגול ישעיהו ברלין שנשאל בשנת 1963 האם תיתכן תכונה כלשהי שבשלה ראוי יהיה לשלול ממישהו תפקיד אקדמי בכיר. הוא השיב שדבר כזה לא ייתכן, להוציא יוצא מן הכלל אחד – ההיסטוריון יצחק דויטשר. לדעתו של ברלין מדובר באדם חסר יושר אינטלקטואלי עד כדי כך ש“הוא לא רואה את עצמו חולק את אותה קהילה אקדמית איתו“.

מינויו של דויטשר כראש הקתדרה ללימודי סובייטולוגיה באוניברסיטת סאסקס לבסוף נבלם, כנראה גם עקב התנגדותו של ברלין. כעבור שש שנים, לאחר מותו של דויטשר, הסיפור נחשף בציבור וברלין הכחיש אותו נמרצות ואף התאמץ לשכנע את אלמנתו של דויטשר, תמרה, שידו לא הייתה בדבר. בכל מקרה, מן הראוי לנסות לרדת לשורשי חילוקי הדעות ביניהם כדי להבין מה גרם לליברל עם קבלות כמו ברלין לנהוג בצורה כה בלתי ליברלית.

נהג בניגוד לכללי הליברליות שבהם האמין. ישעיהו ברלין צילום: גטי אימג'ס

ברלין ודויטשר חלקו רקע משותף. שניהם היו יהודים ממוצא רוסי שמצאו את ביתם באקדמיה הבריטית. לשניהם גם היה עניין רב במרקסיזם, וכאן בדיוק טמון השוני ביניהם. בעוד דויטשר היה טרוצקיסט (הביוגרפיה של טרוצקי בשלושה כרכים נותרה עבודתו העיקרית) ברלין הפך לאחד המבקרים החריפים של הפילוסופיה המרקסיסטית במערב. למעשה, ברלין מייחס את הפילוסופיה המרקסיסטית לסדרה של השקפות עולם אחדותיות (מוניסטיות) שנועדו לגבש תפיסת עולם כיחידה קוהרנטית אחת שנשמעת לחוקים פשוטים, ובגין כך ניתן לספק לבעיות השונות המתעוררות פתרון אחיד.

בפתרון האחיד של המערכת הטוטליטרית ברלין ראה את אבי אבות הטומאה. הוא האמין בעולם פלורליסטי עם ריבוי פנים וריבוי דעות. פעם הוא כינה את התעמולה הסובייטית “התרמית הגדולה בתולדות האנושות“, ועל אף הכחשותיו הנמרצות יש רגליים לסברה שאף שיתף פעולה עם שירותי הביון הבריטיים והאמריקניים כדי לסכל פעילות קומוניסטית. דויטשר, מצדו, ראה את עצמו כנביא הבשורה המרקסיסטית. קשה להתעלם מהעובדה שבספריו האכזריות הבולשביקית, ההלאמה האלימה, מחנות הגולאג והטרור האדום זוכים לסירוגין למינימליזציה ולרציונליזציה. דויטשר אימץ מה שנקרא “תפיסת אמת אסטרטגית“, שפירושה הוא שהאמת נקבעת לפי המידה שבה היא משרתת את האידיאולוגיה הרלוונטית (סארטר החזיק בתפיסה דומה). הסבר זה אולי עוזר להבין מדוע ברלין ראה בדויטשר לא סתם בעל מחלוקת חריף אלא שרלטן מסוכן.

בשורה התחתונה, ברלין נהג בניגוד לכללי הליברליות שבהם האמין. דויטשר, לעומת זאת, פעל לפי האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים, או כלשונו: “אין תשובה אחידה מה נכון או לא נכון בכל מקרה ספציפי, כיוון שבעיות של מוסר מהפכני כרוכות בבעיות של אסטרטגיה וטקטיקה מהפכניות“. אמנם ברלין ודויטשר כבר לא איתנו זמן רב, אך שאלת גבולות השיח הלגיטימיים בדמוקרטיה רחוקה מלהיות פתורה. לאלו שטוענים כי לא ניתן לעזור לדמוקרטיה לקעקע את עצמה, ברלין יכול לשמש תנא דמסייע רציני.

 ——————

נופלים בסקרים

בעקבות נתוני סקר Pew, הקונסרבטיבים תוהים האם לא התעסקו יותר מדי בהיתרים הלכתיים במקום בהעמקת הזהות היהודית

הגיליון האחרון של Jewish Review of Books עוסק בכמה ממאמריו בסקר הגדול של מכון Pew על מצבה של יהדות ארה“ב. אחד הבולטים מבין המאמרים הוא רשימתו של דניאל גורדיס על היהדות הקונסרבטיבית, אשר גררה תגובות רבות מבכירי התנועה ואף תגובה חוזרת של גורדיס עצמו.

סביב מה סערו הרוחות? הסקר המפורסם מעורר דאגה ברורה לעתידה של יהדות ארה“ב. שיעור נישואי התערובת עומד על כ־60% ועולה לכ־70% אם מורידים מהמדגם את האורתודוקסים. רוב הילדים בבתים המעורבים אינם מקבלים חינוך יהודי, דתי או לאומי, ואינם גדלים כיהודים. במצב כזה, קיים צורך ב“מרכז רוחני“ כלשהו שימשוך אליו את יהדות ארה“ב. פעם, אומר גורדיס, התנועה הקונסרבטיבית אכן הייתה בית כזה ושיעור ההזדהות איתה עמד על כ־40% מסך כל יהודי ארה“ב. כעת המספר צנח לכ־18% כשהמגמה היא שלילית.

אגב, לגורדיס עצמו זיקה גדולה לזרם הקונסרבטיבי. סבו מצד אמו, רוברט גורדיס, היה אחד מהרבנים המובילים בתנועה, וגם הכותב עצמו ספג את ראשית הזדהותו היהודית במחנות הקיץ של הקונסרבטיבים. אמנם מאז הוא באופן אישי בחר דווקא את האורתודוקסיה המודרנית ככיוון הזדהות, אך חשוב לו שהתנועה שבה גדל תמשיך ולא תיעלם. לכן חשוב לו להבין מה גרם להצטמקות.

גורדיס סובר אפוא שהבעיה הייתה התמקדות היתר של התנועה בנושא ההלכתי. התנועה עסקה ועוסקת רבות בשאלת הרלוונטיות של ההלכה לחיים המודרניים, במקום ביצירת שיח משמעותי סביב השאלה מדוע אותה הלכה, מותאמת או לא, כלל חשובה בחייו של יהודי אמריקני־מודרני. בנוסף, גורדיס חושב שהתנועה נכשלה ביצירת סביבה משמעותית של זהות יהודית ובהתמודדות עם הפער בין הרצוי והמצוי. הוא נזכר איך בילדותו הוא ומשפחתו היו הולכים לבית הכנסת בשבתות ברגל, בעוד רוב שכניהם האורתודוקסים נהגו בשבת והחנו את הרכב מספר רחובות מבית הכנסת. השכנים הללו אמנם התמודדו עם דיסוננס מסוים, אך לא העלו בדעתם לבקש מהרבנים להתיר להם לנסוע בשבת.

צילום: גטי אימג'ס

כתוצאה מכך, אותם שכנים אורתודוקסים המשיכו להשתייך לקהילה האורתודוקסית ולקחו חלק פעיל בחיים דתיים אינטנסיביים. ילדיהם כיום כבר אינם נוסעים בשבת. לעומת זאת, הקונסרבטיבים ביקשו מרבניהם היתר לנהוג לבית הכנסת בשבת, והוא אכן ניתן להם, אך המחיר היה תחושה של חוסר מחויבות רצינית. גורם נוסף לפגיעה בתנועה הקונסרבטיבית הוא מחסור משמעותי באוריינות יהודית בסיסית. קשה לצפות לדבקות בזהות יהודית ממישהו שאינו יודע מה ההבדל בין נידה ונדר ובין תנא לאמורא.

גורדיס טוען טענה נועזת, ולפיה גם היום סביבת הקהילה האורתודוקסית היא מקום של הזדהות סוציולוגית ולאו דווקא תיאולוגית או הלכתית. אמנם קשה היום למצוא אורתודוקס שייסע בשבת, אך רבים מהאורתודוקסים, למשל, אוכלים מאכלי חלב ודגים במסעדות לא כשרות. ברור שאף רב לא סיפק להם אישור לכך, והם גם לא מרגישים צורך לבקש אישור כזה. קהילתם האורתודוקסית היא המקום שבו הם רוצים לחיות חיים יהודים משמעותיים ולגדל את ילדיהם. שמירת ההלכה האישית היא עניינם האישי, אך הם לא מוכנים להגחיך אותה או לכופף אותה בקלות יתר.

בחזרה לענייננו, גורדיס טוען כי לא הנוקשות הרעיונית של האורתודוקסיה ולא הליברליות הדיפוזית של הזרמים הליברליים מסוגלות להבטיח את המשכיותה של זהות יהודית אמריקנית. כדי להצליח בכך בכל זאת צריכה לקום התארגנות שתהווה מוקד שבו מתקיימת זהות יהודית משמעותית שאינה מצטמצמת לדיבורים נעלים על תיקון העולם וצדק חברתי. מקום שבו קיים לימוד יהודי משמעותי, מקום שבו מתקיימת ביקורת עצמית. בהתארגנות כזו יכולים לקחת חלק רבנים אורתודוקסים מהפלג הליברלי, קונסרבטיבים מהפלג השמרני יותר, רפורמים מהזרם שמחויב יותר הן להלכה והן לציונות וכל מי שעתידה של הזהות היהודית חשוב לו.

כסיכום לדיון ניתן להביא את דבריו של סב המחבר, הרב רוברט גורדיס. כשנכדו הקשה עליו בצעירותו על מקור המחויבות ההלכתית והדתית לאור האתגרים של ביקורת המקרא, הסב השיב לו בפשטות “מנהג ישראל הוא“ – כך היהודים עושים וכך ראוי לעשות. לא שאמירה כזאת פותרת את כל הבעיות, אבל אולי היא מסמנת כיוון עבור הזרם הקונסרבטיבי, כיוון שבו, גם לדעת התיאולוג המוביל, “לא המדרש עיקר אלא המעשה“. גורדיס מזמין אותנו לדיון על המעשה הנכון.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014