קרדום להטבות | אביעד הכהן

המספר העצום של לומדי תורה בדורותינו הוא מבורך, אבל לא כן העוני והתבזות התורה הכרוכים בו. הרב אמסלם מציע בקונטרס שלו דרך אחרת

גדול הנהנה מיגיעו

בחשיבות ויתרון תורה המשלבת פרנסה

חיים אמסלם

עם שלם, תשע"ג, 139 עמ'

 "על שלושה דברים עולמו של ה'כוללניק' עומד", אומרים ב"חברת הלומדים": "על התורה" – של הבעל, "ועל העבודה" – של האישה, "ועל גמילות חסדים" – של ההורים ושל המדינה.

אלמלא היה זה ה"ילד שלנו", היינו צוחקים. התבוננות במהפך שעבר חלק ניכר מלומדי התורה בימינו מגלה מציאות כואבת, מנוונת, שבה הופך לימוד התורה קרדום לחפור בו הטבות ומלגות מהמדינה, תוך התבזות והוזלת ערך התורה ולומדיה.

השיטה שהאישה תפרנס את הבעל לא הייתה ידועה לחז"ל, רק ליחידי סגולה ממש, כגון רבי עקיבא ובנו וחתנו, ונוסח הכתובה 'אזון ואפרנס' וכו' יוכיח. וכיוון שהחוק מרשה לאברכים מגיל 23 ומעלה ללמוד 45 שעות בשבוע ולעסוק לפרנסתם כמה שעות, עדיף כך משתתבזה התורה בעיני לומדיה חס וחלילה, ויחזרו על משרד הדתות לבקש קצבת רעב בר מינן.

דברים נוקבים אלה לא נכתבו על ידי אחד מפעילי תנועת "נאמני תורה ועבודה" אלא בידי אחד מתלמידי החכמים המקוריים, היחידים והמיוחדים בבני ברק ובארץ כולה, הרב הנאמ"ן, רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כסא רחמים".

הרב מאזוז אינו מסתפק בהם והוא מוסיף:

ומה טוב לכל ראשי הישיבות לדאוג לתלמידים מגיל 16 ומעלה ללמוד משהו לפרנסתם… שלא יצטרכו אחר כך לבריות, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה, ובפרט בדורנו זה בעוונותינו הרבים (ע"ע הפגנות הסטודנטים(!)), או לחזר על הפתחים ולצבוא על דלתות המכוניות, וכבר המליצו "תורתו של דואג (לפרנסתו) אינה אלא מן השפה ולחוץ", שלא יוכל לעיין בגמרא כראוי כשלבו יודע ששלושה חודשים לא שילם מכולת ובביתו אין לחם ואין חלב. ופורסם בזמנו שהגר"ש וואזנר שליט"א היה עומד לפני הרה"ג ר' רחמים בוכריץ זצ"ל וכשנשאל על כך השיב "מפני שהוא נהנה מיגיעו ועוסק בתורה כמנהג התנאים והאמוראים". ושכן נהגו גדולי עולם במדינות המזרח, ורוב חכמי ג'רבא גם ששימשו בדיינות עסקו לפרנסתם בצורפות או במסחר. וכן נהג מוהרמ"ק זצ"ל והגאון ר' בוגיד סעדון ששימש דומ"צ בג'רבא למעלה מעשרים שנה התפרנס ממלאכת הדפוס וממכירת מצות בפסח ואתרוגים בסוכות. וכן באשכנז נהגו לפרנס אברך חמש שנים אחר נישואיו על חשבון חותנו ואחר כך מחפש לו פרנסה. והרב "חיי אדם" היה סוחר, והגר"ח מבריסק אמר: אם היה לי בית חרושת לסודה לא הייתי מקבל רבנות. וכן החזון איש התפרנס ממכירת ספריו.

דברים אלה, שפותחים וחותמים את הספר "גדול הנהנה מיגיעו", בכתב ידו של כותבם (אולי כדי להוציא מלבם של טועים, שיחשבו שמא מדובר בספרות מדע בדיוני ולא בדברים שנכתבו על ידי אחד מגדולי התורה), משקפים את תוכנו של הספר כולו: ניסיון כן ואמיץ להפוך את הפירמידה הניצבת במרכז "חברת הלומדים" על ראשה.

ההתפרנסות מן הצדקה אינה גזרת שמים. חלוקת מזון בשכונת גאולה, ירושלים  צילום: פלאש 90. למצולם אין קשר לכתבה

ההתפרנסות מן הצדקה אינה גזרת שמים. חלוקת מזון בשכונת גאולה, ירושלים
צילום: פלאש 90. למצולם אין קשר לכתבה

כבוד לדרך השנייה

מעולם, מרבים להשתבח בקרב חלק ממחוזותינו, לא היה מספר לומדי התורה בעולם היהודי גדול כבימינו. אכן כך. אבל מעולם גם לא היה שיעור לומדי התורה הנסמכים על עטיני השלטון ופתחיהם של נדיבים תוך התבזות מתמדת גדול כל כך, וכך גם שיעור העוני בקרב אותם לומדי תורה. אין קשר הכרחי בין הדברים. אך המהפכה שיצרה "חברת הלומדים" הביאה עמה, לצד הברכה, גם קללה של בטלנות וחוסר מעש, כמו גם עיוות לא קטן במבנה החברתי והכלכלי, שתוצאותיו הרסניות.

כמו בדרכו הפוליטית (שלמרבה הצער לא צלחה בבחירות האחרונות), הרב אמסלם מלמדנו ש"איכא דרכא אחרינא", יש דרך אחרת בעולמה של תורת ישראל, והוא עושה בספרו מעשה כן ואמיץ. זהו ניסיון להשיב עטרה ליושנה, במובנה המקורי והאמיתי. יש שיאמרו שהוא נלחם בטחנות רוח, ושלא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, אבל עיון בספר מלמד – למי שהיה זקוק להוכחה כזו – שחיי עוני משפילים וההתפרנסות מן הצדקה אינם גזרת שמים, וגם לא בהכרח תואמים את דרכה של תורת ישראל מימים ימימה, בוודאי לא כדרך היחידה העולה בית ה'.

בדרך כלל ספרים מסוג זה – מוטים לצד זה או אחר – מהווים מעין "קבוצת תמיכה" לשכנוע המשוכנעים. המקורות שמופיעים בהם ערוכים בצורה סלקטיבית וכך גם פרשנותם. לשבחו של הרב אמסלם ייאמר שגם בעניין זה נקט דרך שונה. ספרו כולל גם עמדות ומקורות רבים שנוגדים את מסקנתו.

לצד דברי הרמב"ם הידועים – ולמיקומם דווקא בהלכות תלמוד תורה (!) שב"משנה תורה" יש חשיבות רבה – על ה"מתפרנס מן הצדקה" שהוא "מחלל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא", מובא גם הציטוט הנדוש מהרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שמשמש יתד ואבן פינה לחברת הלומדים ולמשתמטים מהנשיאה בנטל, בדבר בני "שבט לוי" שנפטר מטורח הציבור ו"הובדל לעבוד את ה' ולשרתו". לצד משנת אבות שלפיה "אם אין דרך ארץ אין תורה" ו"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", מובאים בהרחבה גם דברי מרן ה"כסף משנה" ודעימיה בדבר חובת הציבור לפרנס עמלי תורה.

הרב אמסלם מביא בספרו גם דרשה מה"בן איש חי" ומספר "נחלת אבות" לרבי יצחק קוריאט בשבח המלאכה, אך גם את מאמרו של הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף ז"ל ורב שכונת הר נוף בירושלים, שכולל שבח והלל ל"חברת הלומדים" ותומכיה, כשהוא מוסיף לו בשוליו את הערותיו והשגותיו־שלו.

רק ימים יגידו אם המסע הסיזיפי והחשוב שאליו יצא הרב אמסלם, "לשנות את העולם", יצלח אם לאו, ואם מאמר חכמים ולפיו "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" יהיה שייך גם לערוץ המציאות ולא רק לערוץ ההיסטוריה והמדע הבדיוני.

פרופ' אביעד הכהן הוא דיקן מכללת שערי משפט ומרצה בכיר למשפט חוקתי ולמשפט עברי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון משפטים תשע"ד - 859, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: