זוועות התרבות המערבית. נקודה | יונתן דה שליט

איש ביון צרפתי נוסע ברכבת בדרך לגאולתו מהאלימות המלווה את חייו, במסע תודעתי שנפרש לאורך ההיסטוריה של המלחמות. יצירה נדירה ומפעימה ללא אוויר לנשימה 

 האזור

מתיאס אנאר

מצרפתית: משה רון

חרגול ומודן, 2013, 413 עמ'

"האזור" מזמין את הקורא לחוויה ספרותית מיוחדת, קשה, עוצרת נשימה. יש לי לא מעט ביקורת על הספר הזה, אבל אני רוצה לומר תחילה: זו יצירה ענקית, הולכת בגדולות, המותירה את הקורא מרוקן, נפעם, נגעל, מהורהר מאוד, מעורער. אני חייב להכות על חטא: מעולם לא חוויתי "טריפ". אבל ההתנסות ב"האזור" היא הדבר הקרוב ביותר למה שאני חושב שמתכוונים במושג הזה. הקריאה בספר דומה להיסחפות מהירה, חסרת שליטה בנהר התודעה. היא קשה ומאתגרת, אבל מתגמלת באופן מתמיד. המהירות מסחררת. אתה רוצה, אבל אתה לא יכול להפסיק. אתה מניח את הספר, רק לרגע, לנשום.

בראשך התפוצצויות של צבעים ודימויים ומיד אתה חייב לקחת אותו שוב לידיך. להמשיך לעוף קדימה, לשאוף אוויר לפני שהזרם מכסה שוב את ראשך, לחפור בתוך ההריסות. אתה מסתחרר, עף לכל הכיוונים, אתה מתפתה להיכנס למעלית מהירה שלוקחת אותך לעומק ההיסטוריה, לשכבות עתיקות של תרבות ואימה, אבל אז אתה מוטח בחזרה אל ההווה, והוא דוחה ומפחיד ומושך לא פחות.

סוד במזוודה

"האזור" עוסק בשרשרת האינסופית של המלחמות והזוועות המלוות את ההיסטוריה של בני התרבות. "תנועת הלוך ושוב הבאה במקום הגאות והשפל" (עמ' 203). הוא עוסק ב"היעלמותו של אדם בתוך ההיקסמות מן האלימות" (עמ' 171). הוא עוסק בפרטי פרטים, בתיאורים גרפיים, כמעט פורנוגרפיים, של מוות ופציעה והטלת מום.

גיבור הספר הוא פראנסיס סרוואן מירקוביץ', גבר "בגיל הגברות", כבן ארבעים, צרפתי שאמו קרואטית, עובד שירות הביון הצרפתי. בצעירותו התנדב לצבא הצרפתי, ובמהלך המלחמה בבלקן הצטרף בהתנדבות לכוחות הקרואטיים, שם חווה את המלחמה על כל זוועותיה ואלימותה הנוראה. בשירות הביון הצרפתי מוטל עליו לפעול ב"אזור", הכולל את ארצות הים התיכון: טנג'יר, אלג'יריה, לוב, מצרים, ישראל, לבנון, סוריה, תורכיה, יוון, איטליה וספרד. אלה ארצות שבהן היה מפעיל מרגלים. "כסף מין כוח זה השילוש הקדוש של הסוכן המפעיל" (עמ' 87).

כדי לנסות להיחלץ מהברוטליות המלווה את חייו, המהווה כנראה חלק מאישיותו ומאופיו, הוא מתכנן לאורך השנים מעשה בגידה, שטיבו לא לגמרי ברור. הוא אוסף באמצעות קשריו ונגישותו לחומר מודיעיני מידע המתעד אינספור מעשי טבח, פשעי מלחמה והשמדת עם, מעלה אותו על מדיה דיגיטלית, ממלא במידע מזוודה שלמה, שאותה הוא אמור למכור לאנשי הוותיקן. "אינני עוד איזה מין פונקציונר מלשין פקידון או בוחש בחרא אלא בן חורין" (עמ' 92). הספר מתאר את מסעו לוותיקן ברכבת ממילאנו לרומא, רכבת השועטת בחשכה, שתוביל אותו, כך הוא מקווה, או הוזה, לגאולתו.

מונולוג נמשך, הזוי ופרוע, ברכבת לילית החוצה את איטליה  צילום: שאטרסטוק

מונולוג נמשך, הזוי ופרוע, ברכבת לילית החוצה את איטליה
צילום: שאטרסטוק

ראשים כרותים

יש בספר משיכה עזה, כמעט ארוטית, לדקדנס, לזוועה, ליצירות המפארות את התרבות המערבית, מהאיליאדה של הומרוס ועד ליצירותיהם של המינגווי, ג'יימס ג'ויס, וויליאם בורוז וז'אן ז'אנה. יצירות שבהן עצמן יש אלימות מפוארת, מונומנטליות מרהיבה, יומרה עצומה ותפארת אמנותית.

לגיבור הספר, המספר פראנסיס, יש גם משיכה, היקסמות, אולי אובססיה, לצייר הגאון והאלים קרוואג'ו. "הדמויות האלה רודפות אחרי, עד רומא, ועד קרוואג'ו וראש גוליית שלו עם אגרופו הקפוץ של דוד על רעמת השיער השותתת דם או בפלאצו ברבריני התרבותי כל כך יהודית עם הפגיון בגרונו של הולופורנס, הדם כה מיטיב לקלוח ממנו, על פני האלמנה היפה ארשת של סלידה ושל השלמה בעת ובעונה אחת בעוד היא קוטעת את העורק המלכותי המשרתת מחזיקה את השק שבו יוטמן השריד הרטוב עם העיניים הקרועות לרווחה, עם השיער הדביק …" וכך הלאה וכך הלאה.

כמספֵּר אנקדוטות, מרכיב פראנסיס פסיפס עצום, צבעוני להדהים, עמוס בפרטים, של מלחמות וגיבורי תרבות. כך הוא מספר, למשל, על הרובאי מיגל דה סרוונטס סאאוודרה, מחברו הגאון של דון קיחוטה איש למאנשה, שנפצע בקרב הימי הגדול בלפאנטו ב־7 באוקטובר 1571, ותוך כך הוא מתאר את "הסירחון המבחיל של ספינת משוטים שבה חיו למעלה משלוש מאות גברים בצפיפות נוראה", ומספר על כך שבתום שתים עשרה שעות של קרב "30,000 גוויות כלומר למעלה מ־1,800 טונות של בשר ועצמות הצטרפו לדגים במים השקטים והכחולים" (עמ' 80־81).

עליונות צה"ל

ובחזרה למאה ה־20. המספר עוסק גם בזוועות השואה, בטבח הנורא שערכו הנאצים ועוזריהם ביהודי אירופה כולה, והכאב והאמפתיה שבהם הוא מתאר את ההתעללות הנוראה ביהודים כאילו אינם עומדים בסתירה לנטיותיו הניאו־נאציות בנעוריו ולאהדה הלא מוסתרת שהוא רוחש לפאשיסטים הקרואטים, בני עמה של אמו.

פראנסיס עוסק גם במצוקתם ובעליבותם של הפלשתינים, אך הוא עושה זאת בעיקר דרך פרקי ספר מומצא שכתב לכאורה סופר לבנוני, המשובצים לאורך שטף דבריו ומחשבותיו שלו. הוא מתפעל מעוצמתה ומאומץ לבה של הלוחמת הפלשתינית אינתיסאר, אבל הזדהותו עם הפלשתינים המובסים במלחמת לבנון הראשונה אינה מתפרשת בעיניי כנקיטת עמדה חד צדדית בסכסוך האלים והמתמשך שבו אנו נמצאים.

ניכרת בתיאוריו מעין הערצה לכוח הישראלי, לעליונות הברורה של לוחמי צה"ל, עליונות מתנשאת ומרוחקת, שאינה מותירה סיכוי לאויביהם. אולי זו הערצת הכוח המאפיינת את פראנסיס לכל אורכו של הספר, הערצת כוח כמו פאשיסטית. אבל אולי הוא מחבר בין האסון הנורא שהתרחש ברכבות המוות ובמחנות ההשמדה לבין הכורח של ישראל להתנשא מעל אויביה. וכך, כשאינתיסאר זוחלת בסמטה בביירות כדי לחלץ את גופת אהובה מרואן, מקלעי הטנקים הישראליים יורים לעברה בנונשלנטיות, אבל במפורש לא כדי לפגוע, וחיילי צה"ל מאפשרים לפלשתינים לאסוף את מתיהם.

החיבור הזה, בין השואה לבין מלחמותיה של ישראל, נעשה מובהק וברור בפגישות העבודה שניהל פראנסיס עם עמיתו מהמוסד, בנם של ניצולי שואה. פגישות שנערכו בבר של המלון הקולוניאלי המפואר קינג דיוויד, שפוצץ ממש עם תום מלחמת העולם השנייה על ידי לוחמי חופש או שמא טרוריסטים יהודים, שהבריטים לא אפשרו לאחיהם, ניצולי שואה אומללים, למצוא מקלט בארץ ישראל.

עמוד לכל קילומטר

המגע הראשון, הבלתי אמצעי, של פראנסיס עם אימי המלחמה, עם קרבת הנפש בין לוחמים, עם מעשי זוועה ואכזריות נוראים, היה במלחמה בבלקן, כשלחם בצד הקרואטי. כשסיים את חלקו במלחמה הנוראית הזו, ובדרכו חזרה לביתו בצרפת, הוא עוצר בוונציה, עיר שתפארת וריקבון שזורים בה ללא יכולת להפרידם.

אני שרדתי את המלחמה ואת "האזור" שבא אחריה, ואף על פי כן כמעט לא עזבתי את ונציה, הייתי קרוב שם לשים קץ לחיי… תעיתי על שפת הלגונה עד הסוף המר בערפל בסופו של דבר נפלתי שיכור לתעלה קפואה במים הכהים חיכו לי איברים קטועים וגולגלות חסרות פנים החיוך הקרוע של פרצוף מרוסק נשך לי בבטן יד גדועה אחזה בשערותי רקמות עור תלושות נתחי בשר מתפוררים חדרו לתוך פי נרקבתי בבת־אחת בנוזל המלחי נסחפתי לעבר הרפש השחור והסמיך ולבסוף הכול חדל הפסקתי להיאבק לא ניכרה עוד שום אדווה על פני המים רק תנועת החולדות שזינקו בעשרותיהן לעבר גופי הדומם בלגונה של ונציה עיר הרקב האצילי והארמונות הרעועים (עמ' 45).

התרגום של משה רון מופלא, מרהיב, מלומד. מעשה אמנות מובהק. הוא מצליח לתרגם באופן מופתי לעברית את השטף הסואן, הבלתי פוסק, של תודעתו המעורפלת והצלולה לסירוגין של המספר, מונולוג נמשך ונמשך, הזוי ופרוע, המתודלק על ידי אלכוהול ואמפטמינים, ברכבת לילית החוצה את איטליה.

אהה, דבר אחד עוד לא אמרנו, והוא שהספר כולו בנוי ממשפט מתמשך אחד (למעט בפרקים מהספר המומצא של הסופר הלבנוני). אין אף נקודה במונולוג של פראנסיס, למעט נקודה אחת בעמוד האחרון.

וכאן הביקורת שיש לי על הספר. המחבר מתיאס אנאר עושה מאמצים גדולים להיות מרהיב, להיות מונומנטלי. וואו! ספר שכולו משפט אחד?! ספר המפגין ידע אנציקלופדי על תולדות הזוועות והמלחמות והתרבות המערבית. ספר המשוחח עם האיליאדה, המונה 24 פרקים, בדיוק כמו באפוס היווני. 517 קילומטרים יש בין מילאנו לרומא. 517 קילומטרים במסע של פראנסיס, ו־517 עמודים בספר בשפה הצרפתית. עמוד לכל קילומטר. מדליק, לא? (מזל שזה נחסך מאיתנו בעברית). אנאר מתאמץ, אנאר יומרני, וזה מיותר. כי למרות זאת, יצא מתחת ידיו ספר נדיר, עוצר נשימה. זו ספרות מאתגרת, סוחטת, לא תקינה (פוליטית), מקורית. ספרות גדולה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון משפטים תשע"ד - 859, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: