לשמור מרחק | עזריה אריאל

צה"ל אינו מחויב לקוד אתי של צניעות ונתון ללחצים המתנגדים לכל הבחנה מגדרית. הציונות הדתית עוסקת בתדמיתה במקום להפנים כי המבחן לקידוש השם הוא קיום התורה 

השאלה הנשאלת תדיר כלפי השוללים את גיוס הנשים היא: איפה כתוב האיסור הזה? התשובה שלי היא שגם אם הדברים לא מנוסחים כך במפורש – זוהי הפרשנות הראויה של רוב ככל הרבנים בימינו, כולל אלו שצה"ל יקר ללבם ואנוכי הקטן בתוכם, לפסוק "קדושים תהיו". הקדושה, כהגדרת רש"י על אתר, היא החובה לשמור מרחק מאיסורים בכלל ומאיסורים שבתחום הצניעות בפרט. הערכת המצב הרווחת בקרב אנשי תורה וצבא, על סמך הניסיון האישי וקריאת דו"חות ומחקרים, היא ששירות נשים בצה"ל כיום קרוב מדי לתקלות ונזקו גדול בהרבה מתועלתו מנקודת מבט תורנית (לא רק, אבל אקצר בנקודה זו), ולכן שיקול הדעת מכריע לשלילה גורפת.

הנזק האפשרי הוא לקיום כלל התורה ומצוותיה, אבל דגש מיוחד, על פי הוראת התורה למחנה הצבא היהודי (דברים כג, י וראו רמב"ן שם; שבת לג ע"א), צריך להינתן על נושא הצניעות. היה טוב יותר וצנוע יותר שלא לעסוק יתר על המידה בנושא זה, אבל כנראה אין ברירה.

צר לי מאוד, אבל צריך לומר בקול את הידוע לכול: ניבול הפה שניתן לשמוע ביום מילואים ממוצע שקול לתקופה ארוכה באזרחות, ורמיזות מיניות הן דבר שבשגרה. סקרים מלמדים שרובן המכריע לא מדווחות, ובדרך כלל הן גם לא נתפסות על ידי הקרבן כהטרדה, ולפעמים אפילו כמחמאה. וזהו החמור ביותר – הפנמה והטמעה של נורמות של חוסר צניעות כדרך חיים שגרתית ומקובלת. דוגמה קטנטונת שעל פי כל הגדרה איננה מגיעה לכלל הטרדה ולמיטב הכרתי ועל פי מחקרים שקראתי היא תופעה יום־יומית ונרחבת: נדרשתי, כמילואימניק נשוי, לשטוף כלים בתורנות מטבח, והוראת הרס"ר כללה דברי תנחומים: "נצ'פר אותך, לידך תהיה חיילת ולא חייל"… מי מוכנה להיות חיילת השעשוע?!

מעמד ארעי

גם אם יש בצבא "שמורות טבע מוגנות", מעמדן איננו מוסדר בחוק ואיש אינו יכול להבטיח את המשך קיומן. נכון להיום יש לצה"ל אינטרס "ללכת לקראת" כדי לשבור חסמים חברתיים כלפי גיוס הנשים. מה יקרה אם וכאשר ייפרץ הסכר כליל וגיוס הנשים בציבור שלנו יהיה מובן מאליו? המוטיבציה של צה"ל להשקיע צפויה לרדת פלאים.

למרבה הצער, באופן בסיסי צה"ל אינו מחויב לקוד אתי של צניעות כהלכה, והוא נתון ללא הרף תחת מכבש לחצים של בעלי אג'נדה חילונית קיצונית שמתנגדת לכל הבחנה מגדרית (כדאי לקרוא את דיוני ועדות הכנסת בנושא). לפיכך, כל השקעה חריגה במסלולים ייחודיים תהיה תלויה באינטרסים המתחלפים. זה קורה במסלול ההסדר ומתחיל לקרות גם במסלולים לגיוס חרדים. התנאים המיוחדים שהובטחו להם לא מעוגנים בחוק וקיימת שחיקה בקיומם. מה לעשות, המגמה לגייס גברים ונשים יראי שמים לא עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית – מסיבות חברתיות־אידיאולוגיות! – לשלב בחורים ובחורות יחדיו כמעט בכל מסלולי השירות. הרוח הנושבת והמוצהרת (ושוב אפנה לדברי נציגי צה"ל בוועדות הכנסת) היא שבכל נקודת חיכוך יד "השירות המשותף" תהיה על העליונה.

מעבר לכך, בדרך כלל הבנות ה"חזקות" יותר הן אלה שהולכות לתפקידים השמורים־יחסית, ואילו כאשר בת מ"עמך ישראל" מתלבטת האם ללכת לצבא ורואה את ה"חזקות" מתגייסות – הדבר משפיע מאוד על בחירתה גם במסלולים בעייתיים הרבה יותר.

ידוע כי גם בשירות הלאומי או במערכות אזרחיות אחרות קיימות בעיות, וגם שם נדרשת עין פקוחה, מאמץ לשפר וגם נכונות להחליף מסלול בעת הצורך. מוטלת האחריות על כל הנוגעים בדבר (כולל ההורים, ראו ויקרא יט, כט ופירוש "אור החיים" שם) לוודא שהתרומה למדינה תהיה במסגרת הולמת שלא מזמינה תקלות. אבל אין מה להשוות לאווירה בצבא, שהיא מתירנית הרבה יותר, מסיבות מובנות.

ניתן להעלות את מרבית הטיעונים הללו גם כנגד שירות הגברים. אולם ההבדלים מהותיים: פיקוח הנפש הלאומי בגיוס הגברים הוא מובהק; בסיס החיוב ההלכתי שלהם להשתתף במלחמה שונה לגמרי, ורק זה עתה קראנו בתורה: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"; והעדינות הנשחקת בחספוס של ההווי הצבאי חיונית הרבה יותר לאופייה של בת ישראל. ואחרי כל זה, אי אפשר להכחיש שגם ביחס לבנים שילמנו מחיר יקר, ומיעוט ניכר מבוגרי החינוך הדתי שבאו לצבא ללא רקע ישיבתי ממושך הורידו את הכיפה בצבא.

כמובן, השאלה העיקרית איננה האם הבנים והבנות "מתקלקלים/ות" בצבא, אלא האם ניתן לשמור על אורח חיים של יראת שמים וקיום ההלכה לכל אורך השירות, והממדים של הסרת הכיפה הם איתות אזהרה לכלל המערכת. לכן, ההכרעה השקולה של רוב ככל בני התורה אוהבי המדינה וצבאה, בשקלול כל המרכיבים הנ"ל, היא למתוח את הקו האדום בין שירות הבנים לבין השירות הצבאי של הבנות לכל צורותיו.

קידוש השם – או חילולו?

דיון רציני בנושא צריך "לאחוז את השור בקרניו" ולדון גם על המוטיבציה. ההיקפים הגדלים והולכים של גיוס הבנות הדתיות בשנים האחרונות מעוררים את השאלה: מה נשתנה?! אמת: השתנו צורכי הצבא והמסלולים המוצעים השתפרו. השתפרה גם מערכת התעמולה המשומנת והמתוחכמת שצה"ל מפעיל (דוגמה מכאיבה ומעוררת מחשבה שמצריכה אותי לפרסם בצער גדול לשון־הרע־לתועלת: יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים דתית, שביום־יום לובשת מכנסיים, סיפרה בראיון ל"במחנה" שבהרצאות בפני תיכוניסטיות דתיות היא לובשת חצאית כדי לשכנע…). ומאידך, אלטרנטיבת השירות הלאומי כנראה לא מתייעלת באותו הקצב. אבל דומה שזה לא העיקר, ואי אפשר לנתק את התופעה מתהליכים עמוקים יותר שעוברים על הציונות הדתית, שלעניות דעתי משפיעים על הרצון להתגייס. אני בטוח בכנות הרצון לתרום, אבל גם אותו צריך לברר, לדייק, ולהציף את נקודות החולשה שבו.

דומני שהשורש ללא מעט מן הרוחות המוזרות המנשבות לאחרונה בציונות הדתית הוא תפיסה לקויה של המושג "קידוש השם". מושג זה, הרווח בשיח המגזרי על אודות גיוס הנשים, מגויס אולטימטיבית לתמיכה בגיוס: האישה הדתית בצה"ל מקדשת שם שמים כלפי הסובבים אותה, וגם מבחינה ציבורית יש קידוש השם בתרומתו הגדולה של הציבור הדתי.

הבה נבחן את המושג הזה יותר לעומק.

רבים מכירים ומצטטים את הגמרא במסכת יומא (פו ע"א, בקיצורים, וכן בכל הציטוטים שלהלן) על "חילול השם": "ואהבת את ה' א־להיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך… ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? – אשרי אביו שלמדו תורה".

פחות מכירים סוגיה אחרת במסכת ברכות (כ ע"א, בתרגום חופשי): אמר לו רב פפא לאביי: מדוע בדורות שלנו לא מתרחשים ניסים כמו בדורות הקודמים? אמר לו: הראשונים היו מוסרים את נפשם על קידוש השם, ואנחנו לא עושים זאת. כדוגמה לקידוש השם של הקדמונים מספרת הגמרא על רב אדא בר אהבה, שראה אישה בשוק כשהיא לבושה בגד עליון שאינו הולם, וקם וקרע אותו.

בשיח הציבורי היום, אין ספק שמעשה כגון זה היה מקוטלג מיידית כ"חילול השם"; אבל הגמרא מעלה על נס את האכפתיות מקיום התורה כמופת של קידוש השם דווקא (יש לעיין בסוף הסיפור, ראו "עין איה" שם, ואין כאן מקומו). לאמור: עיקרו של קידוש השם הוא עצם קיום התורה באופן מושלם ובמסירות נפש, לא התדמית שלה ושל מקיימיה. התדמית חשובה כקומה נוספת, ובתנאי ששיפוץ התדמית איננו חותר תחת קיום התורה.

כך גם בסידור הלכותיו של הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק חמישי), הפותח: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'". לאחר מכן הרמב"ם מפרט את הלכות קיום התורה ומסירות הנפש בשעת השמד וכדומה, ואחר כך כותב (הלכה י): "כל הפורש מעבירה או עשה מצווה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם".

   רק בסוף הפרק, כסעיף אחרון, מביא הרמב"ם את סוגיית הגמרא ביומא הנזכרת על תדמיתו של עובד השם: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם… וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ונושא ונותן באמונה, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, עד שימצאו הכל אוהבים אותו ומתאוים למעשיו – הרי זה קידש את השם". ובלשון הרמב"ם במקום אחר (הלכות סנהדרין כד, י): "ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

   הווה אומר: עיקרו של קידוש השם הוא קיום התורה כמאמרה. תדמיתו של עובד ה' בעיני אחרים היא סעיף משני, "בכלל חילול השם". גם בסעיף זה, הנקודה המרכזית היא הבולטות שלו כ"שומר מצוות ידידותי לסביבה", והמבחן לכך הוא האם הסביבה מתאווה לחקות את מעשיו הטובים.

יראת התדמית   

הגדרה זו, ראוי שתעמוד גם לנגד עיניה של מי שתחליט בסופו של דבר להתגייס: רק גיוס שיתרום לקיום כל התורה ולדקדוק בהליכותיה, הן לגבייך באופן אישי והן במבט רוחבי לכלל המתגייסים והמתגייסות, רשאי להתהדר בתואר "קידוש השם". גיוס שמניעיו ושיקוליו אינם סביב עבודת ה', ויגרום, למשל, לזלזול בברכת המזון – אינו אלא חילול השם.

קשה להשתחרר מן התחושה שהתהליכים בחברה הציונית־דתית בשנים האחרונות, בשדה הפוליטי ובהחלטות הפרטיות, סובלים מעמימותה של יראת א־לוהים והחלפתה ביראה מתדמיתנו בעיני בשר ודם. הצורך הנפשי לקבל אישור מהחברה החילונית להיותנו נורמליים משבש את סולם הערכים שלנו. מוריי ורבותיי, לא על הדרך הזו תהיה תפארתה של הציונות הדתית! התוכן המרכזי של חיינו הוא עבודת ה', וזהו הסרגל היחיד שצריך להכתיב לנו את סדרי העדיפויות בחיים ואת מסלול התרומה הנכון למדינת ישראל. "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל… אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".

הרב עזריה אריאל הוא רב בית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת הר חומה בירושלים וחבר במכון התורני בית הבחירה שעל־יד "מכון המקדש"

החתירה לשוויון מגדרי היא בגדר תיקון חברתי, דתי ורוחני. המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי"
למצולמות אין קשר לכתבה.
צילום: אורי וול

——————————-

כלואים בשנות החמישים | יצחק בן דוד

שירות נשים בצבא בא מתוך תחושת שליחות לכלל. בהיעדר איסור הלכתי, חוסר התמיכה בהן הוא הפקרות של ממש

סוגיית גיוס הבנות הדתיות לצבא חזרה בשבועות האחרונים לקדמת הבמה של הציבוריות הדתית, ואפילו הישראלית. בשורות הבאות אני מבקש לנגוע בכמה מן השאלות המרכזיות שניצבות בעיניי ברקעו של הדיון, ושתפיסות היסוד ביחס אליהן מכתיבות לדעתי, באופן מודע יותר או פחות, את כיוונן ועוצמתן של העמדות השונות שמובעות ביחס אליה. אך ראשית, הבהרה חשובה: מיליטריזם איננו ערך בתפיסת עולמי. חברה מיליטריסטית היא חברה פגומה בעיניי. היהדות, כפי שאני תופס אותה, מעולם לא דגלה בתפיסה אפלטונית שלפיה החינוך הצבאי הוא מרכיב הכרחי בחינוך ההומניסטי של האדם השלם.

אלא שהדיון בנוגע לשירות של נשים דתיות בצה"ל מעורר ומשקף שאלות רחבות הרבה יותר מאשר מעמדו של הצבא בחברה הישראלית, ומקומו של "מיתוס הלוחם" בכינון הישראליות. מה גם שתפקידים איכותיים רבים שמוצעים בצבא לנשים אינם נחשבים לתפקידי לחימה מובהקים, וחלקם לא קשורים ללחימה אפילו באופן עקיף (כדוגמת תפקידי חינוך והוראה לסוגיהם).

לכאורה, בלב העניין ניצבת השאלה ההלכתית. אך לאמתו של דבר, סוד גלוי הוא, לפחות במסגרת השיח הפנים רבני, ששירות צבאי לנשים איננו מהווה סוגיה הלכתית של ממש. מדובר בסוגיה תרבותית וציבורית בעלת השלכות ומשמעויות כבדות משקל, אך בהחלט לא סוגיה הלכתית פורמלית. הנימוקים ההלכתיים שמובאים כדי להגן על הטענה לקיומו של איסור הלכתי בשירות צבאי הם במידה רבה תלויים על בלימה, ולעתים מביכים ממש. כך למשל הטענה שעל פי ההלכה אישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, ואסור לה להיות נתונה למרות פיקודית אחרת. מעבר לבעייתיות העקרונית שקיימת בשימוש בקטגוריות מושגיות אלו לתיאור המציאות החברתית שבתוכה אנו חיים כיום, הרי שגם לפי תפיסתם המקורית של חז"ל אישה רווקה מעל לגיל מצוות כבר איננה ברשות אביה לכל דבר ועניין, והיא מהווה אישיות משפטית עצמאית לחלוטין. וזו כמובן רק דוגמה. טוב נעשה, אם כך, אם נקיים את הדיון בזירה האמיתית שבה הוא מצוי: הזירה הערכית, הרעיונית והחברתית.

תיקון חברתי

שאלה יסודית אחת שניצבת באופן מובלע או מפורש בבסיס הדיון היא היחס הנפשי שמעוררים תהליכים של שינוי ותמורה בקרב ההנהגה הדתית והרבנית. יציאתן של נשים לתפקידים משמעותיים בצבא ובחברה משקפת תהליכים של עצמאות ומעורבות גוברת והולכת של נשים במרחבי העשייה והפעולה הציבוריים. תהליך זה מנוגד למקומן המסורתי של נשים, שהתמצה בעבר בעיקר בתפקידי ההורות והזוגיות. חלק ניכר מן העולם הרבני מנהל מלחמת מאסף כנגד תהליכים חברתיים רחבים אלו, והעמדה ביחס לשירות נשים בצבא היא חזית מרכזית אחת במלחמת מאסף זו. צריך לזכור שבמשך שנים העמדה המסויגת של הרבנות הראשית ביחס לשירות נשים התייחסה גם לשירות הלאומי ולא רק לשירות צבאי (החזו"א אמר אף בזמנו ששירות לאומי לבנות הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור", ולמיטב הבנתי אף הרב מרדכי אליהו פסק כי אסור לנשים לשרת בשירות הלאומי).

אני בוחר להתייחס לתהליך השתלבותן הגוברת והולכת של נשים בחיי החברה והציבור באופן אחר לחלוטין. החתירה לשוויון מגדרי והסדרים החברתיים החדשים שהיא מבקשת ליצור הם בגדר תיקון חברתי ראשון במעלה, ויש בהם אף תיקון דתי ורוחני, בהיותם שלב חשוב במימוש שלם יותר של רעיון בריאתו של האדם – זכר ונקבה – בצלם א־לוהים. למרות כל האתגרים ואף המתחים שתהליך זה מציב בפנינו, אני סבור כי עלינו לקבל אותו בברכה, ואף להיות שחקנים פעילים בקידומו ובפיתוחו.

יתרה מכך, חזרתו של עם ישראל לחיי ריבונות בארצו והמקום המחודש והמתעצם שתופסות נשים בחברה מהווים שתי צלעות מרכזיות של תהליך ההתחדשות היהודית בתקופתנו, שאני מרשה לעצמי לראות בו סממני גאולה. הדבר זוכה לביטוי כמעט מפורש בחזון הגאולה המקראי של ירמיהו: “שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה… כִּי בָרָא ה‘ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר“ (ירמיהו לא, כ־כא). שני התהליכים הללו גם יחד הושפעו ומושפעים כמובן גם מהתרחשויות גלובליות, אך אין בכך כדי לטשטש את מהותם כתהליכים של תחייה פנימית והתחדשות לאומית ורוחנית.

אך לא רק שאלת מקומן של נשים בחברה מוטלת כאן על הכף, אלא גם מגמת פניה של החברה הציונית דתית ביחס לחלקים אחרים של החברה הישראלית. האם פנינו להיבדלות ולהתכנסות בתוך המסגרות המגזריות שלנו, או שפנינו להשתלבות, השפעה ומעורבות במרחב החברתי והתרבותי הכללי? בליבת העניין ניצב החשש הגדול מן האווירה המתירנית והסקסואלית המאפיינת לדעת רבים את החברה הכללית בכלל, ואת מסגרת השירות הצבאי במיוחד. כמובן שאין להיתמם או להקל ראש בסוגיה חשובה זו. אך דווקא מתוך התייחסות אמיצה וכנה לנושא זה, יש להדגיש שתי נקודות חשובות:

ראשית, חשוב שהשיח והרגישות מסביב לנושא הזה יופנו לגברים לא פחות מאשר לנשים. האתגרים התרבותיים והרוחניים שמזמנים החיים הצבאיים אינם פוסחים גם על הגברים הצעירים שנחשפים לאותה אווירה בעייתית. ממילא, החינוך ליחס ראוי ומכבד בין המינים צריך להעסיק אותנו בהקשר לחינוכם של הבנים ובמסגרת הכשרתם לקראת תקופת השירות הצבאי, לא פחות מאשר העיסוק בנושא בנוגע לצעירות הדתיות. וביחס לעיקרו של עניין: אני סבור כי גם המודעות המחודדת לנושא הזה לא צריכה להוביל אותנו כציבור ליצור חממות תרבותיות מבודדות וממושכות, השואפות למנוע כל מפגש של צעירים וצעירות דתיים עם ההקשר החברתי הרחב יותר של החברה הישראלית.

בשלות להתערות

עמדתי האחרונה יונקת ממספר מניעים, ואציין כאן רק שניים מהם: האחד הוא האמונה כי התפתחות אישית מתוך היכרות והתמודדות עם צורות חיים אחרות היא נכונה ומלאה יותר. היא בהחלט מהווה אתגר במסגרת כינונה של הזהות האישית, אך זהו אתגר שבמקרים רבים ועבור צעירים רבים יש לו משמעות חיובית ומכוננת, שתורמת תרומה מכרעת לעיצוב אישיותם הבוגרת.

הסיבה האחרת נעוצה בתפיסתי שהציונות הדתית הגיעה כבר מזמן לרמת ההבשלה והבגרות שבה היא יכולה להרשות לעצמה ולדרוש מעצמה פעולה בתוך המרחב הישראלי המגוון, ולא רק בתוך מסגרות מגזריות צרות. ההתנתקות היחסית מן הציבור הישראלי בעשורים האחרונים (שחלק גדול ממנה היה קשור כמובן במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון) הייתה כנראה נחוצה בשלבי הגדילה הראשוניים, אך אנו נמצאים היום בשלב שבו נזקה רב מתועלתה. והנזק הוא גם פנימי וגם חיצוני. הוא גם פוגע בצעירים ובצעירות שגדלים לתוך תודעה מפוצלת ומסוכסכת, והוא גם פוגע בחברה הישראלית הרחבה שלא נתרמת די מרכיבי הזהות החיוביים והחיוניים שמצויים בתוך המעגלים החברתיים של הציונות הדתית.

הכרה בסיסית זו מפעמת כבר היום בקרב צעירות דתיות רבות, ומספרן רק גדל והולך. והנה, במקום להירתם למשימת ההכנה וההכשרה של צעירות מוכשרות וערכיות אלו, טרם שירותן הצבאי, רוב הממסד הדתי והרבני עסוק במתן תוקף מחודש לפסק שניתן בתחילת שנות החמישים, בנסיבות חברתיות וצבאיות שונות לחלוטין. התוצאה המצערת היא חוסר גדול במסגרות חינוכיות המסייעות לציבור הגדול של נשים דתיות שבוחרות להתגייס לצבא. בכך יש לדעתי משום הפקרה של קבוצה גדולה ויקרה, שזקוקה מאוד לליווי, לתמיכה ולסיוע של הציבור הדתי ומנהיגיו.

מדרשת עין הנצי"ב, שיש לי הזכות לשמש כיום בהנהגתה, מאופיינת מראשית דרכה בשני קווי זהות בולטים: ראשית, הלגיטימציה העקרונית שניתנת לשירותן של נשים בצבא. ולצידה, האמונה שיש לאפשר לנשים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בלימודים מתקדמים של תלמוד והלכה. בין שתי הבחירות החינוכיות הללו יש קשר של ממש. בדיוק כמו התלמוד, הצבא מהווה מעין תשתית חיונית המאפשרת ומבססת שותפות מלאה במרקם החברתי והתרבותי של החברה הבוגרת. בדיוק כמו התלמוד, גם השירות הצבאי כרוך בקושי, באתגר ובהתמודדות לא פשוטה. הנכנס בשעריו של התלמוד צריך לרכוש לעצמו שפה חדשה ולא מוכרת, וגם זו חוויה המוכרת לנכנס בשעריו של השירות הצבאי. רבים סבורים שמפאת מאפיינים אלו יש לחסוך מנשים צעירות את ההתמודדויות וההתנסויות הללו. אני סבור שנטעה אם נעשה כך.

*

כמובן, לא ניתן לסיים רשימה זו מבלי להתייחס לשאלת הסמכות ההלכתית. נדמה שישנן מעט מאוד סוגיות חברתיות וציבוריות במדינת ישראל שבהן הרבנות בחרה להטיל את כובד משקלה ההלכתי בצורה כה גורפת כמו בסוגיה הזו. אלא שדווקא ביחס לסוגיה שלפנינו, אין באפשרותי לציית באופן גורף להוראה זו. וזאת לא רק מפני שאני סבור שלא מדובר כאן בשאלה הלכתית של ממש. מתוך שיחות שונות עם מפקדים בכירים בצבא נוכחתי לדעת שכוח האדם האיכותי של נשים צעירות המסיימות את מסגרות הלימוד של מוסדות החינוך של הציונות הדתית מהווה משאב בעל משמעות אסטרטגית לבניין כוחו ועוצמתו של צה"ל בשנים הקרובות. ממילא, גיוסן לצבא כיום נכלל בדין המשנה שנפסק אף ברמב"ם ולפיו "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (משנה סוטה ח, ז; רמב"ם הלכות מלכים ז, ד).

מעתה נראה כי ציות להוראת הרבנות הראשית במקרה מעין זה נכנס בגדרה של המשנה בריש הוריות: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה… וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה". על פי דין המשנה שם אין היתר לחכם לציית להוראה שהוא רואה אותה כהוראת טעות, והוא מחויב לפעול על פי מיטב הכרתו ההלכתית והמצפונית. ואם כך ביחס לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית, קל וחומר ביחס להוראותיה של הרבנות הראשית דהיום.

אמנם, כדי שלא אהפוך למעין מקבילה מודרנית של הזקן הממרא המקראי, אין בידי ובכוחי להורות לאחרים לנהוג למעשה על פי עמדה זו. לכן הנני מוסר מודעה בפניכם: את אשר על לִבי אמרתי. כל שאמרתי הוא להלכה ולא למעשה. מכאן ואילך, כל אחת תקבל את החלטותיה על פי מיטב מצפונה והכרתה ההלכתית, הלאומית והאנושית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014