בתגובה ל"התפילה, הביצים והאונייה הנשברת"

 מאת אילעאי עופרן, גיליון פרשת בשלח

 מרוקן את הברית

"בית הכנסת הפך למוקד הבלעדי כמעט של החיים הדתיים", כתב הרב עופרן במוסף זה. "היחס לבית הכנסת ותדירות הביקור בו נעשו להבדל העיקרי בין עובד א־לוהים לאשר לא עבדו".

עופרן מתאר כיצד “התרוקן“ המרחב היומיומי מ“מעשים דתיים“, כתוצאה מהעולם המודרני, וכיצד “כל הביצים“ של המתח הדתי “הונחו בסל אחד“, הוא הסל של בית הכנסת. התיאור הזה איננו קינה: להיפך, עופרן מוטרד מהשאלה כיצד מגִנים על “חלקת האלוהים הקטנה“ הזו – בלי לתהות על עצם העניין.  האמנם “התרוקן“ המרחב החולי שלנו ממצוות? ולו יצויר שכן – האם טוב הדבר? והאם מה שמוטל על מנהיגינו הרוחניים כיום הוא לחזק את “החלקה הקטנה“ הזו במעין קרב־בלימה, או שמא זו הפחותה שבמשימותיהם?

אכן, בית הכנסת תופס מקום מרכזי ביומיום המצוותי של הגברים הדתיים. אבל לומר שזה מה שמבדיל בין עובד א־לוהים לאשר לא עבדו, זו הקצנה מופרכת לחלוטין. ואינני מתכוון רק לרמה העקרונית מהותית, של מהו עובד אלוהים, אלא אפילו לרמה הסוציולוגית־זהותית, של מיהו דתי. המאפיינים המובהקים של מחויבות דתית הם בראש ובראשונה שמירת השבת – אותה הפסקה דרמטית של חיי היומיום למשך עשרים וחמש שעות, וארגון כל סדר השבוע סביב שביתה זו; שמירת הכשרות (העובדה שהמוצרים הנמכרים בסופר הישראלי כשרים אינה מוחקת את ההשקעה הנדרשת ממי ששומר כשרות לתת את דעתו באכילה מחוץ לבית, בהפרדה בין בשר לחלב ועוד); שמירת טהרת המשפחה וסטנדרטים בלתי מתירניים ביחסים בין המינים. מעבר להיבטים מעשיים אלה, מי ששייך לקהילת המחויבים לברית מאמין בסגולת ישראל ובתפקיד ייחודי לו, בתורה מן השמים (כעיקרון – יהא מובנו המדויק אשר יהא), ובכוחה של התורה להדריך את עם ישראל גם בדור הזה. כל אלה מתקיימים ללא תלות בבית הכנסת.

אם בית הכנסת הופך להיות מקור הזהות הדתית, פירוש הדבר שרוקַנו את החיים עצמם ממחויבות לברית, לגבולות שהתורה מציבה. ואם כך היה הדבר, בית הכנסת היה הופך למקור של רע: מעין “היכל ה‘“ שכנגדו צועק ירמיהו, זה המכשיר את העוולות כיוון שהוא מעניק מתת־חנופה לא־לוהים ומשחרר את החולין מנוכחותו המעיקה.

וממילא עולה כאן הערה על התיזה ההיסטורית שהניח עופרן: לדבריו, ריקון המרחב הכללי מעשייה דתית הוא תולדה של העולם המודרני – זה שהרחיק אותנו מהמצוות החקלאיות ומהעיסוק היומיומי בהכשרת בשר. אבל האמת היא אחרת: הגלות הרחיקה אותנו מהמצוות החקלאיות הרבה קודם, ולמעשה העתקת מרכז החיים הדתיים אל בית הכנסת היא במידה רבה תולדה של היותו המבצר האחרון שלנו בעולם שבו הגויים שולטים. הבריחה מן “העולם הזה“ אל “ד אמות של הלכה“, המקבלות ביטוי מוחשי בבית הכנסת ובבית המדרש, היא ממאפייניה המהותיים של הגלות. הפרויקט הציוני, ועל אחת כמה וכמה הציוני־דתי, ביסודו ובעומקו, הוא השבת היהדות אל מלוא רוחב החיים – ולא שגשוגו של בית הכנסת.

כחברה יהודית ריבונית, המבקשת למצוא את הדרך הראויה למימוש הברית בדור הזה, איננו צריכים להיות מוטרדים מירידת קרנו של בית הכנסת (מה גם שלענ“ד אין באמת תופעה כזו…). החתירה לחיים של מחויבות משמעותית לתורה ולמצוות, כעוגנים ערכיים בחיים שאינם מתנהלים בד‘ אמות של “המרחב הדתי“, היא שצריכה להיות בראש מעייניה של המנהיגות הרוחנית שלנו – והרבנים בכלל זה.

יואב שורק

למלא את הלב

במאמרו, מצייר הרב עופרן מצב שלפיו בית הכנסת הפך למוקד הבלעדי של החיים הדתיים. כתוצאה מכך הוא מניח שירידת קרנו של בית הכנסת המסורתי תביא לקריסת כל מחויבות הלכתית בחיי היומיום. את מרכזיותו של בית הכנסת בחיים הדתיים הוא מתאר כ"הנחת כל הביצים בסל אחד", ומתוך דאגה לשלמותן הוא מציע להפיח חיים דווקא במצוות שמחוץ לבית הכנסת, וכן לערוך שינויים במבנה בית הכנסת ובמנהגיו.

ואולם, נראה שהרב עופרן הקדים את הביצים לתרנגולת, דהיינו למקורן. מגמה של חיזוק המצוות המתקיימות מחוץ לבית הכנסת היא בוודאי מבורכת, אך לעניות דעתי אין לראות מצוות אלה כאלטרנטיבה אלא כחלק מן המכלול העשיר המקיף אמונות יסוד ואורח חיים שלם. הפעולה הנדרשת היא אפוא הפחת חיים בלב עצמו ואז ממילא יתמלא כל הגוף חמצן. תדירות פקידת בתי הכנסת ורמתה הן פונקציה של הפנמה של מה שקלט האדם הן בחינוכו הפורמלי הן בביתו, בסביבתו, בתנועת הנוער ובלימודו העצמי במשך כל חייו, והאופן שבו הוא מתפלל אינו אלא השתקפות של עולמו הפנימי: האם יש בו השתוקקות לקרבת א־לוהים או הרגשה של חובה ונשיאת עול שקשה להיפטר ממנו.

ובאשר להצעה של שינויים בבית הכנסת – בישראל קיים היום מגוון רחב של בתי כנסת, ואף באלה המכונים אורתודוקסיים אין אחידות בסגנון. דומה שבמקומות מסוימים אכן שינויים מתבצעים. מצד שני, לגבי נשים, ברבות מן הקהילות אין תוקף לטענה שנשים מדירות רגליהן מבית הכנסת בשל חוסר הרלוונטיות של מה שנעשה בו עבורן, ובוודאי שאין לעניין זה קשר לפחיתות במעמדו של המוסד. למרות הליברליות שמייצגים בתי הכנסת של הזרמים הלא אורתודוקסיים בנושא השתתפותן השוויונית בתפילה אין הם מושכים את ההמון. בכל בתי הכנסת האלו קשה למצוא אפילו אחוז אחד ממניין הפוקדים את בתי הכנסת הנאמנים להלכה.

לא מכבר עברתי בשבת ליד בית כנסת קונסרבטיבי, ואחד ממתפלליו עמד בשער וביקשני להיכנס כדי להשלים מניין. בפורים האחרון, לעומת זאת, השתתפתי בתפילה ובקריאת מגילה בבית הכנסת בכפר ויתקין, שהוא מושב חילוני כביכול. בית הכנסת המה מתפללים ומתפללות, וזאת כתוצאה מאופן פעילותו של הרב המקומי.

תפקודם של בתי כנסת מסוימים ברמה נמוכה איננו בגדר עובדה מוגמרת ויש לחתור לתיקון העניין עצמו. דמותו ורמת מרכזיותו של כל בית כנסת תלויות בציבור שאותו הוא משרת ובמנהיגיו הרוחניים. בכל מקום ניתן לפתח פעילות קהילתית ענפה של לימוד, גמילות חסדים ועוד פעילויות כהנה וכהנה. כל זאת מעבר למה שכבר נכתב בנושא במוסף זה לגבי קוד ההתנהגות הנדרש כדי להקרין קדושה בבית הכנסת בבחינת "בבית א־לוהים נהלך ברגש".

            דב הר שפי

מקדש 
הלכה למעשה

בעקבות דבריו של הרב עופרן אני רוצה להציע משהו מהפכני. משהו שעבורי מרחיב מאוד את העולם ההלכתי.

אני שייכת לתנועה שהעתיקה את השיח הדתי למרכז אחר ובכך יצרה עולם דתי מתחדש ותוסס. המדובר ב"תנועת נשים למען המקדש", שהינה חלק אינטגרלי מתנועות המקדש כיום ועוסקת בקשר בין האישה והמקדש. הפעילות שלנו היא מעשית ומנסה להפוך את המקדש לערך נוכח בחיי היומיום. הדבר יצר מהפכה בתפיסת המצוות.

לדוגמה, חברות התנועה עולות בקביעות להר הבית. הדבר הביא להרחבת גבולותיהן של הלכות טומאה וטהרה. בעקבות הגלות תחום זה הצטמצם להלכות בין איש לאשתו בלבד, והעלייה להר הבית ממנפת את כל הנושא. נפתחות שאלות רבות הקשורות בנושאים שלא דובר עליהם – מי בפועל תאכל מקרבן פסח, איך מביאים קרבן יולדת, מאיזה גיל ילדה טובלת ועוד. עיסוק זה מוביל גם לחשיבה מעשית. יש צורך בהתאמת כל מערכת המקוואות לעולות להר, בהעמקה בנושא הגניקולוגיה (פריון, גיל המעבר, הקשר בין הרפואה להלכה בנושאים אלו, ועוד).

 עולמנו עוד ממשיך להתרחב. אנו עוסקות בתחומים רבים נוספים, כמו לימוד מעשי של הכנת מנחות – איך מנפים, לשים ומטגנים, מהם סוגי הנפות והקמחים – איך יוצרים פשתן ואיך אורגים בגדים, וכן הלאה. כל התחומים האלו מאפשרים לנו לשמור על להט, התחדשות ויצירתיות ולא להישאב למקום סתמי בקיום המצוות.

רינה אהרונוב

בעיות 
בסדר התפילה

צודק הרב עופרן במסקנתו כי בית הכנסת הפך למוקד העיקרי של החיים הדתיים, ה"סל" האחד שהולך ונשמט מידינו. אך מדוע זה כך? הבאת הצעות לפתרון מבלי לדון בסיבות העמוקות של התופעה מחטיאה את מטרת הדיון. ארשה לעצמי לציין כמה סיבות, המשותפות לכלל בתי הכנסת, הגורמות להבנתי להרחקת הצבור ממנו.

נפתח בהדרת נוער – נער, לפני הגיעו לגיל מצוות, זוכה להיות שליח צבור בקבלת שבת או בשיר הכבוד. אך מיד לאחר מכן הוא הופך להיות, עד לנישואיו, לרואה ואינו נראה. אינו זוכה לעלייה או "כבוד" אחר, מלבד בשמחת תורה. חוסר התייחסות זה ודאי דוחק אותו מלקחת חלק בפעילות בית הכנסת.

תפילות בלתי מובנות ובלתי ריאליות – כמה מהמתפללים מבינים את המילים ב"יקום פורקן", "בריך שמיה" ו"פתח אליהו", או מתחברים לתפילות שחוברו לאחר אסונות שונים כמו אב הרחמים? כמה עושים שקר בנפשם כשהם אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו", והם הרי לא גלו מארצם אלא יושבים בה לבטח?

שליחי ציבור בלתי ראויים – במקומות רבים מקבלים שליחי צבור שלא שירתו בצבא, שליחי צבור שמעִזים (רק בישראל) לא לומר את התפילה לשלום המדינה או שמתפללים בהברה בלתי מובנת. כל זה גורם להרחקת מתפללים.

הדרת נשים – נשים מודרות ממתן שיעורי תורה (לעתים ידיעותיהן עולות על ידיעות המרא דאתרא או מגיד שיעור אחר). כמו כן, במקומות שבהם נשים מוחבאות מאחורי חלונות אטומים, מה בדיוק ימשוך אותן לבית הכנסת בשבת רגילה?

 זמן אבוד – אין לשכוח כי מרבית הצבור יוצא מדי בוקר לעמל יומו. משך הזמן הרב הנדרש לפזר את הילדים למוסדות החינוך ולהגעה למקום העבודה בהכרח בא על חשבון בית הכנסת.

רבנים לא רלוונטיים – רב בן שמונים ויותר, רב הדורש בהברה אשכנזית, רב המדבר ואינו אומר מאום (לצערנו יש רבים מאלה) או רב המסתגר בד' אמות ההלכה ואינו נפתח לקהילה. אל נתמה כי אצל רבנים כאלה בית הכנסת ריק ממתפללים.

אם נצליח לתקן את כל הבעיות הללו, ונקים בתי כנסת על בסיס קהילה הטרוגנית ככל האפשר, המקבלת לתוכה, ללא ערעור או החמצת פנים, את הזר ואפילו את מחלל השבת, אשרינו.

אליעזר שיל"ת

התחדשות שבלימוד

אני מזדהה לחלוטין עם רגשות התסכול ועם ניתוח הדברים, אך יחד עם זאת נראה שלמציאות הבעייתית המוצגת יש מקור בסיסי שאליו הרב אילעאי לא התייחס. איתור המקור הבסיסי עשוי להערכתי להקל על מציאת פתרונות וכיווני מחשבה הולמים ואפקטיביים.

אתגר השגרה

אני נוטה להאמין שמקור הצמצום בעשייה הדתית אינו נובע רק מהצמצום בעמל הנדרש מעמנו בהכנת המזון הכשר, או כפי שמציין הרב אילעאי מהמעבר מחיי החקלאי המשופעים במצוות לחיי העוסק ב"רפואה, פסיכולוגיה או נגרות". להערכתי המחסום העיקרי העומד היום בפני מקיים המצוות הוא הקושי הגדול בקיום מערכת מצוות שגרתית, כשבצידה כמיהה עמוקה לחידוש ולביטוי עצמי.

הקונפליקט החמור שבין השגרה לחידוש בקיום המצוות אינו חדש. השגרה שולטת בעולם ההלכה המסורתי. חכמים שבו וטיפחו אותה. הם הקפידו לכמת כל שיעור ומידה הלכתיים. חכמים הגדירו בדיוק את כללי ההתנהלות וההתנהגות בכל מצב ובכל זמן, וחכמים דורשים מעמנו להתפלל תפילה של קבע, המסמלת אולי יותר מכול את השגרה המעיקה שבקיום המצוות.

קונפליקט זה מתעצם היום יותר מבעבר, כנראה בגלל הגישה הפוסט־מודרנית המעצימה את הפרט ואת ייחודו. לכך יש להוסיף את חשיפתו של הפרט לתרבות העולם המגוונת, בפתיחות עצומה ללא כל מגבלות. שני הגורמים האלה סותרים כנראה את הנכונות לקיום המצוות בדרך של שגרה, תוך כדי חזרה מכנית מעט על שעשינו מתוך הרגל גם תמול גם שלשום. שני הגורמים האלה מעצימים מאוד את הרצון הבסיסי שלנו לאפיין את חיינו בצורה אישית, ולתת להם משמעות ייחודית, הן במישור הכללי והן במישור הדתי.

זהו המשבר העיקרי המצמצם את העשייה הדתית, והגורם להתפתחותה של תופעת ה"דתיות לייט". משבר זה משפיע עלינו בכל מקום, ובעיקר בבואנו לעמוד לתפילת הקבע שלנו בבחינת "תמידים כסדרם". אם נכונה הנחת יסוד זו, מה ניתן לעשות כדי לתקנה?

ברצוני להתמקד בכיוון מחשבה מרכזי, שלא נכלל במאמרו של הרב אילעאי. אנו נציע כפתרון לבעיה של שגרת העשייה את הלימוד האינטנסיבי והרחב בכל גיל ובכל זמן. אנו קוראים ללימוד בדרך שונה וחדשה, בבחינת לימוד מחדֵש שיביא לידי מעשה מחודש.

פרט לחשיבות הלימוד החדש המביא לידי המעשה החדש, יש בלימוד עצמו גם מהות מיוחדת הקשורה לענייננו. עולם הלימוד כמעט אינו כבול למסלולים קבועים ומגבילים. בבית המדרש יכול כמעט כל תלמיד לבטא עצמו בצורה ייחודית ואישית, שתקל מעליו את המאבק בשגרה המאיימת. משום כך עלינו ליצור מערכת חינוכית שתדרבן את האדם להמשיך וללמוד בכל עת, כדי להרחיב את הידע ולהעמיק את הביטוי העצמי.

ובאופן יותר מעשי, להלן כמה כיווני מחשבה המפרטים את טיפוח הלימוד המחדש.

א. החינוך והלימוד בכל גיל חייבים להתמקד בטיפוח הרלוונטיות האישית והביטוי העצמי.

ב. אין להתמקד בשינון של דפי גמרא וסימני הלכות, ועדיף לפתח את הכישורים הנדרשים ללימוד עצמי המביא לידי ביטוי עצמי של החניך.

ג. אין להתמקד רק בלימוד כסדר, אלא לשלב בלימוד דיון פתוח על המשמעויות של עולם העשייה כולו, הן העשייה הכללית והן העשייה הדתית.

ד. אין להתמקד רק בהקפדה על ההישג האישי, אלא יש לשלב בין העבודה האישית לבין העבודה הקבוצתית.

ה. אין להתמקד רק בלימוד בכיתה ובבית המדרש, אלא לצאת אל מרחבי הטבע תוך התייחסות לסביבה הרחבה.

ו. ואולי הנקודה העיקרית: אין להתמקד בלימוד שתכליתו העברת המידע, אלא לטפח את ההבנה של מעמדו של האדם המודרני אל מול בורא עולם, תוך בירור הרלוונטיות של מעשינו בכלל, ובעיקר אל מול התביעה היותר כללית של יראת ה' ואהבתו.

לימוד מתמיד שכזה יוכל להביא לעולם העשייה שלנו מהפכה עצומה. נוכל לעבור עם המעשה הדתי שלנו מתוך בית הכנסת אל מרחבי חיינו כולם, מתוך דבקות וחידוש.

אליעזר דניאל יסלזון

אליעזר דניאל יסלזון הוא מוסמך הטכניון בהנדסת חשמל, יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן

מסובבים במצוות

הצטערנו מאוד לקרוא את הדברים המבכים את צמצומה של התורה אך מנסה לשנות את המצב על ידי הצעה לצמצום אחר של תורתנו הקדושה. הוא צודק באומרו שאנשים רבים מרגישים שהתורה אינה רלוונטית לחייהם, אך זה לא מפני שאין להם "מעשה דתי" להתעסק איתו ביומיום, אלא בגלל שהם אינם מודעים לכך שכל עיסוק שלהם יכול להיות מעשה דתי. הרלוונטיות המבוקשת היא לא הפיכת התורה למשחק כמוCANDY CRUSH שאפשר לצבור בו נקודות לאורך החיים, אלא חיפוש מענה רוחני לשגרת החיים, רצון לדעת שהדת הופכת אותנו לאנשים טובים יותר, ואת העם לחברה טובה יותר. עצם הצמצום של תורה ומצוות למעשה פולחני כזה או אחר מבטל את ההשפעה של התורה על מהותו של האדם מהרגע שבו הוא יוצא משער בית המדרש.

הנהירה אחרי צמחונות, מדיטציה, ריצה וחכמה סינית איננה תופעה מקרית. היא עדות לכך שאנשים רוצים לעשות טוב, להשאיר את העולם מקום טוב יותר. אכן, גם האדם ה“חופשי“ מחפש כללי חיים אשר מתוקף שמירתם הוא ייטיב עם הבריות וישפר את עצמו.

דתיים בכאילו

סיבה נוספת לכך שבית הכנסת נתפס כלא־רלוונטי היא ריבוי המקרים של אנשים "דתיים" לכאורה – שמתפללים שלוש פעמים ביום, שומרים שבת וכשרות, מתלבשים על פי תכתיבי הצניעות – המשאירים בעקבותיהם חורבן והרס. כאשר רב או מורה, שמתעטף בטלית ותפילין, גונב או אונס (או מצדיק עושי מעשים אלו) – ברור כי תורתו אינה רלוונטית. כאשר נער מפסיק לבוא לבית הכנסת הוא בעצם אומר את מה שאמרו ישעיהו וירמיהו, שה' לא רוצה את התפילה אלא את לב האדם.

לכן עלינו לשנות את כיוון לימוד התורה, להדגיש את הנעלם מעיני הציבור, מבלי לוותר על המצוות ה"רגילות". העיקר מתוך שעות הלימוד הרבות חייב להיות מוקדש לשאלות של היומיום – צער בעלי חיים, אונאת דברים, משא ומתן באמונה וביושר, הרחקה מדבר שקר, דיווח על הכנסות, חציית הכביש וחנייה כשורה. עלינו ללמוד וללמד כי התורה היא הבסיס לכל המוסר, וכי מי שרוצה להתקרב לה' וללכת בדרכיו מקפיד על החוקים, גם על מה שלא חוקק במערכת הישראלית אבל חוקק בפרקי אבות וברמב"ם.

עלינו לומר לילדינו בזמן שאנחנו עורכים את הקניות: "מחזירים את העגלה למקומה כי בפרקי אבות כתוב – יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". עלינו לומר בעת חיבור חגורת הבטיחות ברכב "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות מעקה", ובהמתנה לרמזור ירוק נזכיר את האיסור "ולא תשים דמים בביתך". נשלם לשמרטפית בזמן גם אם היא אומרת שלא צריך, מפני איסור הלנת שכר וכדי לקיים מצוות עשה של "ביומו תתן שכרו". חשוב שנדון בפומבי ובמשפחה על הגבולות של חסד וצדקה, על פסילת חיים על חשבון הקופה הציבורית – לא בגלל שאני לא רוצה להיות פראייר, אלא בגלל שזה נוגד את ההלכה.

כלי תזכורת

ילדינו שומעים אותנו מדרגים בית ספר או יישוב על פי לבושם של ההורים האחרים או אפילו לפי שעות לימודי הקודש. אבל אם האנשים "הכי דתיים" הם מורים שמתעלמים מילד במצוקה, או הורים שמעלימים מס, אזי נמחקת כל טיפה של רלוונטיות לתורה בחיי הילד. רק אם ניצור אווירת קדושה אמיתית, של הקפדה על התנהגות על פי התורה, ילדינו יקשרו בין התורה לבין חייהם.

ועוד, אם שבת היא יום שבו ההורים מתעלמים מהילדים והולכים לישון, היא לא תתחבב על הילד. לעומת זאת, אם בשבת מקיימים שיחות עם כל ילד לפי רמתו ועניינו, אם משחקים ביחד, לומדים תורה ביחד, מקשיבים להם ומחזקים את הקשר איתם, אזי במשך השנים הילדים יראו בשבת יום שבו מתקרבים להורים ולבורא.

מקובל בחברה שלנו לדרג את דתיותנו ואת זו של אחרים על פי הלבוש. דרך זו חוטאת לאמת ופוגעת במי שרוצה מאוד להיות יהודי טוב אבל לא עומד בקריטריון הזה דווקא. החיים מורכבים, אנשים הם מורכבים וגם התורה מורכבת וחשבונות שמים מורכבים. אנחנו כהורים ומורים צריכים לזכור שיש תרי"ג מצוות, ואין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות – מי יודע אם בעיני ה' לימוד התורה שלו שווה יותר מתרומת הדם שלה, אם הכשרות שלה שווה כמו הנהיגה הזהירה שלו?

עלינו לשנות את השיח הדתי, ולא לחפש אקט דתי נוח לניקוד. הגיע הזמן להעמיק את הדיונים במצוות הקשורות ליחסינו עם הבריות והבריאה. אם נכיר בעובדה שהתפילה והשבת הינן כלי שנועד להזכיר לנו את מקומנו בעולם, כדי שבשארית הזמן נזכור שה' צופה בכל מעשינו, יש לנו סיכוי רב יותר להביא את ילדינו לשמירת מצוות אלו.

פנחס וחנה רוזנפלדר

פנחס וחנה רוזנפלדר הם הורים ומתנדבים בקהילה. פנחס בוגר ישיבת "הר עציון" ו"מכון לב" ומהנדס אלקטרוניקה וחנה מורה מתקנת ומנהלת טיפול לילדים בעלי צרכים מיוחדים

לחנך ליראת שמים

אין ספק כי יש צמצום ב“מעשה הדתי בשכבות רחבות של הציבור הדתי“. ניתן, אולי, לומר כי הבעיה הזו מצויה בעיקר בקרב הציבור המכונה “מודרן־אורתודוקס“, אולם קשה להסכים עם הניתוח של הרב עופרן לגבי הגורמים לתופעה ועוד יותר עם הצעותיו לפתרון.

הגעתי לקיבוץ (הדתי) שבו אני גר עד היום לפני כ־43 שנים. העיסוק שלי במשך כ־15 שנים – וכן של חלק ניכר מחברי הקיבוץ, ולפרק זמן ארוך יותר – היה בחקלאות. אוכל לקבוע בוודאות שלא ראיתי אז, לא בשעת קטיף תפוחים או מסיק זיתים, לא בשעת גיזום עצים, לא בזמן עישוב כותנה ולא בתורנות איסוף ביצים או משלוח עופות כל תודעה של "מעשה דתי", ודאי לא יותר משניתן לראות כיום כאשר רבים עוסקים במקצועות/עבודות שאינם חקלאיים. ככלל, אני מסופק אם באמת ניתן לקבוע כי צורת־חיים משתנה היא כשלעצמה הגורם לצמצום שצוין לעיל. יש גם מקום לפקפק בקביעה כי המוקד הכמעט בלעדי ל"עשייה הדתית" היום־יומית הוא בית־הכנסת, מקום שלפי הרב עופרן הולך ומתרוקן. הצורך ליישם את ההלכה ולהכיר במצוות מחוץ לבית־הכנסת דורש פתרון לא פחות מאשר התפילה.

דומני שהגדרת הבעיה היא אחרת, מהותית: בעשורים האחרונים, אולי במאה האחרונה, התפתחה יהדות דתית אשר התרגלה לכל מיני מצבי "בדיעבד" שנוצרו, אם בציונות הדתית שדגלה בעלייה ובבניין הארץ, וממילא במעורבות מדינית וחברתית עם כאלה שאינם שומרים תורה ומצוות; אם בחוץ לארץ בקרב יהודים שומרי תורה ומצוות ששאפו להתקדם כלכלית והכשירו את הלימודים באקדמיה ונפתחו לעולם החילוני ולעולם הגויים. עם הזמן רבים שכחו את המושגים "יראת־שמים" ו"עבודת ה'" והפכו את הפרקטיקה היהודית שלהם למעשה של תרבות. לא רק  מטבח יהודי אלא גם תפילה בבית־כנסת. תלמוד תורה זה טוב, אם וכאשר יש קצת זמן… לא פחות מאיזה קונצרט או מחזה. שבת הוא יום נפלא של אוכל טוב ומנוחה אבל לא צריך לרדת לכל כך הרבה פרטים כמו "עירוי כלי שני" או אין־ספור סוגים של מוקצה.

מה שאנו זקוקים לו הוא לחנך יותר ולשדר יראת שמים, לתגבר אמונת־חכמים, לתת משמעות לביטויים כמו "תורת חיים", "והגית בו יומם ולילה", "דע מה למעלה ממך" וכו'.

חז"ל, ובראש וראשונה אנשי כנסת הגדולה, בקבעם את עיקרי התפילה, את סדריה ותכניה והלכותיה, ייסדו מערך לא רק לשעתם אלא לדורי דורות. בית הכנסת ותפילת הציבור שרדו גלויות שונות ושינויי נוסחאות משך אלפיים שנות, ואני סמוך ובטוח שבע"ה יצליחו לשרוד גם את הצמצום המוזכר כאן בארץ ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

יעקב וכמן

יעקב וכמן הוא חבר קבוצת יבנה

————————–

המעשה החיובי־יומיומי | הרב אילעאי עופרן משיב:

רוב המעירים והמשיגים על מאמרי מכירים ומודים בקיומה של הבעיה המתוארת בו, ואף אם כופרים הם בהצעות הפתרון שבמאמר, יהי שכרי בעצם ההכרה בבעיה חמורה זו, בבחינת וידוי דברים שאין תשובה מועלת בלעדיו.

אני מסכים לחלק ניכר מדברי הביקורת שמעלים אליעזר שיל"ת ואליעזר יסלזון על בתי הכנסת ועל שיטת הלימוד המקובלת, אך נראה לי שכדי לחולל שינוי לא די בביקורת המצב הקיים ועלינו להעמיד הצעות חיוביות. לא רק "סור מרע" אלא גם "עשה טוב".

כמה מן המגיבים מציעים אפיקים אלטרנטיביים נאים ומתקבלים למרכזיותו של בית הכנסת – פנחס וחנה רוזנפלדר מציעים לחזק את המצוות שבין אדם לחברו (רעיון שהעליתי ברמז במאמר), אליעזר יסלזון מציע להעצים את מקומו של הלימוד ורינה אהרונוב מציעה לחדש מצוות מקדשיות. הצעות אלו דורשות שידוד מערכות מוחלט של כלל העולם הדתי והחינוך הדתי, ואף אם יש אמת בהצעות אלו, חוששני שמהפכניותן תהיה להן לרועץ. ניסיון לחולל שינוי שכזה ברמה המערכתית כרוך בהשקעה עצומה וסיכוייו להתקבל ברבים מוטלים בספק. ייתכן שהצעות אלו מתאימות ל"בני עלייה", אך יש לזכור ש"המה מעטים".

דב הר שפי טוען שמוקד הבעיה אינו במעשה אלא ברוח ולכן מציע "להפיח חיים בלב עצמו". בכך מצטרף הוא לדבריו של יואב שורק המזהה בלבב פנימה את קיומו של מרחב דתי משמעותי מחוץ לבית הכנסת – האמונה בסגולת ישראל ובתורה מן השמים. את דבריי בנוגע למרכזיותו של בית הכנסת בחיים הדתיים הוא מדמה לזעקת "היכל ה'" של אנשי יהודה ערב החורבן.

אין לי אלא להשיב כנגדם "שפיל לסיפיה דקרא". שהרי מיד בפסוק הבא מתאר ירמיהו הנביא מהו התיקון לתפיסה המעוותת הזו – "כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט". מוקד החיים הדתיים הוא "היטיבו דרכיכם" ו"עשו תעשו". זהות דתית המוגדרת על דרך השלילה ומיוסדת על מושגים מופשטים של סגולה ואמונה שעיקר קיומם בתודעה ובלב אך לא במעש היא זהות דלה. לא די בגיבוש "עוגנים ערכיים" או ב"העמקת הדיונים ביחסינו עם הבריאה" כפי שהציעו חלק מהמגיבים.

על משמרתי אעמודה כי המעשה החיובי, ה"קר" והיומיומי הוא עיקר ההוויה הדתית. מעשה זה מתקיים כמעט רק בבית הכנסת, על ידי המיעוט הפוקד אותו באופן סדיר, ועל דא קא בכינא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בינואר 2014, ב-גיליון משפטים תשע"ד - 859, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יישר כח גדול לדב הר שפי!

    הטענות שנשמעות כל הזמן מעל דפי המוסף ובעוד במות על כך ששילוב נשים בתפילה יפיח רוח חיים וירענן את תפילות הציבור בעוד כרגע הנשים מרגישות מודרות אין להן יסוד כלל וכלל

    יפה כתב דב הר שפי על כך שבניגוד לזעקות השבר על המצב הקיים יש כבר מזה שנים את הזרם הקונסרבטיבי שמיישם הלכה למעשה את ההצעות לשינוי שמעלים הדתיים הליברלים ובכל זאת מבחן המעשה מראה שלמרות השילוב של הנשים בתפילות לא ראינו שבתי הכנסת הקונסרבטיבים בארץ שוקקים במתפללים ומתפללות לעומת בתי הכנסת האורתודוקסיים ה"מיושנים"

    עוד פעם ממש יישר כח לדב הר שפי על דבריו הבהירים והנכונים!

    בקשר לטענתו של יואב שורק-החשיבות של פיתוח חיי תורה מלאים מחוץ ל"מתחם בית הכנסת" אין בה בכדי לבטל את החשיבות של פיתוח התפילות ובתי הכנסת שלא קשורה בכהוא זה ל"גלותיות"

    דומני שיואב יודע היטב שבימי בית שני שמקדש עומד על מכונו ועם ישראל נמצא בארצו[חלקו אומנם אבל בכל זאת] ובחלק מתקופה זו התקיימה ממלכת החשמונאים כמדינה עצמאית התקיימו בתי כנסת בארץ

    לא מדובר במוסד "גלותי"

    מה שכן אני מסכים אתו במה שהוא כתב שלדעתו אין באמת בעיה אמיתית של ירידת קרנו של בית הכנסת וכבר כתבתי בתגובתי למאמר של הרב עופרן שמדובר במהומה על לא כלום והארכתי שם על כך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: