אשליה של גן עדן | שלום רוזנברג

ההתמכרות לסמים מתחילה בפיתוי חיצוני שחודר פנימה והופך לטבע שני. ממש כמו הנחש מפרשת גן עדן

מבקש אני לעיין כאן בפרק השני שבחלק הראשון בספר "מורה נבוכים" לרמב"ם. פרק זה הוא חלק ממעין פירוש אלגורי לפרשת גן העדן. הרמב"ם לימד אותנו שמעבר לפשט מתארת פרשה זו את מבנה הנפש האנושית והכוחות הפועלים בתוכה, אף כאן ועכשיו, בימינו אנו. כך הנחש, או ליתר דיוק לפי הרמב"ם (אליבא דחז"ל) מי שרוכב על הנחש, הוא היצר הרע, הנולד מהדמיון ועלול להפוך דֶמוֹני.

מיתת נשיכה

פרשנות פסיכולוגית זאת השפיעה על מפרשים רבים, כשכל אחד מהם הוסיף לה נופך משלו, מנקודת מבטו הייחודית. בחרתי להביא אינטואיציה שנבטה בפירוש הרמב"ן, והניבה פרי בכתביהם של כמה מגדולי הדורות האחרונים. ר' חיים מוולוז'ין תמה על הפירוש הרמב“מי. כיצד ייתכן פירוש פסיכולוגיסטי כזה, הלוא לפי הטקסט המקראי נראה שהשיח עם הנחש מתקיים עם ישות המצויה מחוץ לאדם ולא בתוכו? לא יקשה לרמב“ם לענות על קושיה זאת. הלוא פירושו משליך החוצה את עולמנו הפנימי. הפרשה כולה נמצאת בתוכנו.

ר‘ חיים מוולוז‘ין עונה אחרת, ותשובתו פותחת לפנינו אשנב נוסף לעולמנו הפסיכולוגי. אמנם כן, לפני החטא, אומר ר‘ חיים, הנחש מצוי בחוץ. אחרי החטא הוא חודר פנימה. או אז “המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו“ (נפש החיים, שער א פרק ו). הנחש גוזל את זהותו של האדם, הוא מתחזה ל“אני“ שלו, “מתדמה לאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון ולא שאחר חוץ ממנו פתהו“. הנחש תפס את המיקרופון של עולמנו הפנימי, את הרצון האותנטי.

אחד מגדולי תנועת המוסר, ר‘ יוסף יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק (1920־1848), פיתח את רעיון ההפנמה של ר‘ חיים, והוסיף דוגמה שייתכן שבשלב זה כבר חשבתם עליה: “כי מעשני האוֹפּיוּם מיד שלוקחים המקטרת לתוך פיהם הם מרגישים התפשטות הגשמיות, תמונות שונות ומשונות… ומתוך חלומות והזיות כאלו, במיתת נשיקה כזו הם נפטרים מן העולם לגמרי“ (מדרגת האדם, עמ‘ 17). מיתה בנשיקה? הנחש מבטיח, אולם הוא בדאי. גזר הדין הסופי הוא מיתה בנשיכה, בנשיכתם של ייסורים קשים.

הסמים הם הדוגמה הבולטת להשתלטות הנחש. בהתחלה מתרחשת המלחמה מעבר לגבולות ה“אני“. הדילמה היא עדיין חיצונית – האם להתפתות ל“חברה“, להתנסות? ההחלטה התבונית והמחושבת היא עדיין אפשרית. הנחש עדיין בחוץ. אך אם שומע האדם בקולו, חודר הנחש פנימה ומשנה את הטבע הפסיכולוגי ואף הביולוגי. או אז השכל עומד חסר אונים, שהרי כדברי הסבא מנובהרדוק: “אף שיודעים אנו את הרע שבכל הדברים האלו, בכל זאת אין בכוח הידיעה הזאת להוכיח גם את הטבע הזה“. אין בכוחנו “להוכיח“, או בתרגום ללשוננו המודרנית – לאלף ולבקר את הכוח שחדר לפנימיותנו, ועתיד להרוס אותנו.

קידוש חיי השעה

כל אדם חשוף לסכנה זאת, או מעין זאת, המבוטאת במילה עברית מופלאה באכזריותה: התמכרות. האדם שהיה חופשי נמכר, בעצם מכר את עצמו, לעבד. אחד משישים של התהליך מצוי בהכבדת הלב, שהטביעה את חיל פרעה בים. האם יש אפשרות להשתחרר אחרי שנמכרנו? בהקשר לפרעה כותב ר' יצחק עראמה (עקדת יצחק, שער לו): "ואמנם האמת יורה דרכו… לבלתי התייאש מעמוד על נפשם… והשער הזה לא ייסגר לעולם". אפשר להשתחרר, להיגמל מסמים. אולם הדרך קשה. למה לא לעצור את חדירת הנחשים לפני שיפרצו את גבולות ה"אני"? זוהי "עשיית הסייג", הקשה כל כך לפסיכולוגיה של דורנו. ואולי – דרך אגב – לא מיותר להוסיף מילים מספר מ"תפילה זכה" שבערב יום הכיפורים: "אֶת אֲשֶׁר קֵרַבְתָּ רִחַקְתִּי, וַאֲשֶׁר רִחַקְתָּ קֵרַבְתִּי".

ספר משלי (לא, ד־ז) קורא אותנו למלחמה נגד השכרות, פיתוי נוסף שהנחש זרע, ואשר מדי שבוע קוטף חיים רבים באיבם. אלא שהכתוב מוסיף: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ, יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ…" לכול יש זמן, ואף לסם נציג הסמים. אך פלא! מדינה המאפשרת בפועל שבכל פיצוצייה יימכרו סמים כימיים מסוכנים, גורמת בעיות לסובלים שזקוקים לקנביס הרפואי כדי להתגבר על כאביהם הנוראים. כאן אתם מוסיפים סייגים?

הסמים מבטיחים גן עדן כימי, אך כנחש הם משקרים. זהו גן עדן אשלייתי ההורס את חירותנו ואחריותנו, אך גם את ההנאות הקטנות של החיים, הנמצאות בהישג ידינו. הסמים מבטאים את האידיאל של חברה המקדשת את חיי השעה, של הכאן והעכשיו, תוך הרס העתיד שלפנינו. נר ה' נשמת אדם. הנר הוא סמל החיים והנשמה. הנר שצריך ללוות אותנו במשך שנים רבות בלהבה עדינה הופך בצריכת הסמים ללהבה רגעית המעצימה את האור, אך המכלה את כל הנר.

כנחש הקדמוני, הסמים הבטיחו להיות כא־לוהים, אך הם מפילים את האדם לגיהנום נורא, תוך שהם גוזלים ממנו את ד' האמות של גן העדן הקטן שיכול היה האדם לבנות לעצמו בעולמו. כפי שכתבתי באחת מרשימותיי הקודמות, שלוש מלחמות נטושות בעולמנו הפוסט־מודרני: ספק מול אמונה, ייאוש מול תקווה ופיתוי מול מצווה. המאבקים משתלבים זה בזה. מופלא! קרל מרקס האשים את הדת כי היא אופיום להמונים. לא ארכו השנים, והאופיום והסמים הפכו, "להבדיל", דת לטיפשים ולחלשים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בינואר 2014, ב-גיליון משפטים תשע"ד - 859, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רב שלום, כה אמר ר"י ממודינא יש קן טעמים לא לשתות יין, וטעם היין עולה על כולם…
    אל תבהל פיך לגנות הצמחי מרפה והפטריית הנפלאות שמחבש עצבות הנכאים ולאנשים כערכינו
    וכמו כל דבר בטבע הכלל הוא במשורה תשתה אז אשריך וטוב לך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: