א"ב של א"ד גורדון

מי היה א"ד גורדון? מתוך דבריו ליקטנו אמירות קצרות. אין כאן מילון שמתיימר להציג משנה סדורה; בחרנו להביא דווקא פכים קטנים, מבטים לא־צפויים וביטויים ציוריים, ודרכם לפגוש את דמותו ומחשבתו

אמת

אם אתה כועס עלי על שאמרתי לך את האמת, לא אוכל להועיל כלום ולא אצטער. כדאית היא האמת. מעוררת בי ספק הצורה שהבעתי לך בה באחרונה את האמת, אולי היתה קשה מהמידה.

בִּיצה

פעם אחת הלכה היא [יעל, בתו של גורדון] עם חברה אחת לאיזה מקום, ובדרך פגעו בביצה שלא ראו אפשרות לעברה. החברה אמרה כבר לשוב, אבל יעל התבוננה במקום עמידתן, וראתה לפניה בביצה איזו נקודה יבשה, שאפשר להעמיד עליה את הרגל. ננסה – אמרה אל חברתה. בעמוֹד רגליה על הנקודה היבשה ראתה הלאה לפניה איזו אבן, אחרי כן – איזה רגב, וכן הלאה, עד שעברו את כל הביצה בשלום, בניקיון רגליים. כך הם החיים, צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין.

גדול וקטן

את עוסקת בסידור מכתבים ובשליחתם לתעודתם: כמה רגעים טובים את יכולה להמציא לבני אדם!… אלה הם דברים קטנים, אבל החיים מורכבים מרגעים ומדברים קטנים, ודוקא את הדברים הקטנים צריך לחיות בגדלות, – וזה עושה את החיים לגדולים.

אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו. מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול. הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים… גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו.

דת

בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי… היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם, ייחוד שלם.

היפנוז

ההיפנוזה הרי באה מתוך ריכוז מיוחד (המהפנט, כידוע, מיישֵן את הבא להיות מהופנט על ידי ריכוז כל עיונו של זה בנקודה אחת). דומה האדם בעולמו המצומצם הפרטי, הלאומי, האנושי, לתולעת בחזרת, שאינה רואה עולם יותר גדול ויותר טוב מחורהּ שבחזרת… האדם צריך להשתחרר מן האדם, מן האדם המצומצם, מן המוחיוּת, מן המיכניות, מן ההיפנוזה ולשוב אל הטבע, אל המרחב, אל אין־הסוף, אבל לשוב לא בתור עבד כפוּת, אף לא בתור אדון, כלומר בעצם בתור ‹עבד כי ימלוך›, כי אם כשוב בן גדול לבית אמו להשתתף עמה בעבודות הבית.

וידוי

אין הנשמה אומרת וידוי בקול, אין הנשמה מתוודה לפני אחרים. להתוודות אנחנו צריכים רק לפני עצמנו, – אבל בשביל כך צריך שיהיה לנו איזה 'עצמנו', איזה 'אני', שיש לנו דרך ארץ לפניו, שיש לו עלינו תביעות גדולות ושבכוחו לגבות את חובו.

זרמים

המלחים הניצָלים בסירה משֶבר אניה בלב ים, ואין בידם אלא מצפן, אינם יודעים לכוון על פיו אלא את מגמת פניהם; אבל את הדרך הם מבקשים על פי הכוכבים, על פי האיים והסלעים ועל פי הזרמים השונים שבים. צריך לפַנות לדבר המתהווה דרך בחיים להתהוות ולהתגלות, צריך לתת לחיים להתברר על ידי החיים.

חוויה

אני רואה הכרח בדבר למצוא מבטא יותר מדויק למושג שאני רוצה לתת לו ביטוי בשם 'חיים', 'כוח חיוני', ובאין ברירה אתרשֶה לחדֵש שֵם מיוחד – חוויה (על משקל הוויה)… המושג חוויה מצד אחד, מצד היותו כוח החיים, הכוח החיוני של הטבע החי, עצם החיים, מקביל למושג 'הוויה', שאנחנו מבינים בו עצם המציאות, ומצד שני, מצד היותו כוח השגה, הוא מקביל למושג 'הכרה'.

טבע

ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תִצַק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה… והטבע? הגם זה ברור לכל, כי הטבע, הטבע הרחב, הגלוי, 'הפרוש לפני הכל' הוא לאדם ממש מה שהמים הם לדג ומה שהאויר הוא לכל חי על פני האדמה?

יסורים

את קצת פתחת לפני את לבך. אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את יסורי נפשי, כמו התגלות לב סובל יסורים. כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי.

כפירה

הכפירה הגדולה, המקורית, בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה, היא פוריה ויוצרת לא פחות מן האמונה הגדולה, שגם היא הנָּה בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה.

לנו, משלנו

ארץ ככל הארצות היא ארצנו, והכל פשוט בה, עטוף חולין ממש כמו בכל העולם. את כל דברי־הקטנות, ואם תרצו, גם את כל דברי־השפלות המצויים בכל מקום, תמצאו גם כאן… ואולם אם אתם פונים אל ארץ־ישראל בלב פתוח וגלוי עד היסוד, בלב המרגיש בכל חבלי היצירה… אמוּנכם לא ייכזב. כי הלא זו היא כל מעלתה של ארץ־ישראל בשבילנו, אשר בה אנו נתונים תמיד ברשות עצמנו, עזובים לנפשנו בכל, בכל הווייתנו ובכל חיינו – כאן הכל לנו ומשלנו: לנו התיקון ולנו המגרעת, לנו האור ולנו השכל, משלנו הגיל ומשלנו גם העינויים.

מכתב

היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי כשהיא לעצמה מעין חג. חייתי במכתבים כמו שאני חי בטבע. כשהיו יסורים באים אלי – והם אצלי אורחים תדירים, – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחידי כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב מכתב לאחד מידידי… ושני אלה היו מביאים לי את ההרגעה הדרושה. את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל.

נימוס

חשבתי להתנהג בנימוס […] אבל הנימוס וגם הנימוס הפרולטרי בכלל זה, הרי הוא מין גלידה קרה ומתוקה, ואני, כידוע לכם, קצת יותר מדי חם ולא מתוק כלל.

סולם

ועוד נזכרתי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?…

עבודה

והדבר הראשון הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מִחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה. אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משרשיהם היותר עמוקים.

פועֵל

[למנהל חוות מִגדל] אני הולך מפה בתור מחאה על אשר התנהגת באופן גס עם קוסוי. אני חפץ להראות לך כי הפועל אינו עבד. הפועל הוא אדם כמוך, לא פחות ולא יותר. אנחנו לא באנו לארץ ישראל לבנות חוות על חשבון האדם שבפועל. הפועל הוא אדם. שלום.

צלם אלוהים

אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלוהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלוהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו.

קרדיט

לא רק עסקי כסף, כי אם גם עסקי רוח זקוקים לקרדיט, כי גם כוחות הנפש אין דרכם להיות מונחים לבטלה בעין, במזומנים באוצרה של ההכרה, כי באים הם לידי גילוי לפי מידת הצורך בהם. לפיכך במידה שאדם נותן לעצמו קרדיט גדול, בה במידה הוא עושה עסקים גדולים.

רגע

העיקר להיות תמיד, בכל רגע, חיה, עֵרה, מתבוננת ומבקשת מה שיש לעשות ברגע זה.

שאלה

שאלה גדולה שאלתני, שאלת חיים – ואתה אומר: אולי יש לי בעניין זה דברים אחדים להגיד לך! ובדברים רבים אפשר להגיד?… [אני כותב] לא להגיד לך דבר מה, כי אם בשביל לרשום לך את הכתובת הנכונה, למי לפנות בשאלה זו. – אל עצמך! שאל את עצמך, רק העמד את השאלה כהלכה, – ומצוא תמצא את התשובה.

תנ"ך

הן בשבילנו גדול ערך התנ"כ לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו… חושבים אנחנו, כי בגלוֹתנו רעיונות חדשים בתנ"כ, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך; התנ"כ הגלוי הוא פירוש לתנ"כ הנעלם שבתוך נשמתנו. /

 ליצירת קשר: gordon.lovers@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בינואר 2014, ב-גיליון משפטים תשע"ד - 859 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: