שמיטה על קרקע אספלט | דוב ברקוביץ

"השמיטה הישראלית" יכולה להביא ברכה רבה לחברה, בתנאי שההצעות לקיומה יגיעו מהבנה עמוקה של רוח המצווה ומטרותיה. תגובה לרב יובל שרלו 

ההזמנה של הרב יובל שרלו לפתיחת שיח לאומי על "השמיטה הישראלית" הייתה בזמן ובמקום. בחזונו רואה הרב יובל איך דיון המקרב את השמיטה הישראלית למגמות המרכזיות שבמצוות התורה המקורית – או המרחיק אותה מהן ואף זה המבטל אותן – עשוי לברר שאלות יסוד בזהותנו הקולקטיבית ובזיקה שבין התורה לבין מציאות חיינו. הלוואי, כדבריו, ש"שנת השמיטה תחולל בעולמנו סערה רוחנית עזה שתפיח רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי ובכל מרחב עולם תלמוד התורה שלנו". הלוואי עלינו סערות רוחניות שיחיו את הנפש ויכוננו בקרבנו חידוש תלמוד ותורה למען עולמנו הקיומי.

שאלת התרגום

שנת השמיטה מכילה בתוכה משהו מרז השביעיות שממנו יונקות מצוות רבות בתורה. מצוות המשקפות את "רז השבע" תמיד משחררות את האדם משעבוד ובעלות עושקת ומנצלת, ומחזירות אותו ואת הארץ לשבתותיהם. ייתכן שלא נצליח הפעם "לכנס את האומה הישראלית סביב התרבות הישראלית", אך גם אם השיח הציבורי שיתקיים יהיה הפעם רק פתח למה שיקרה עוד ועוד בשמיטה הבאה ובשמיטה שלאחריה – דיינו. העיקר הוא שעם כל החשיבות של בירור ההלכה למעשה לא נסתפק רק ב"היתר מכירה" כן או לא; שלא נתרברב בעוד שנה של העמקת הפילוגים בין הקונים פירות וירקות מערבים כדי לא לחלל את "קדושת השביעית" לבין הרואים בכך חילול השם

כבר בהקשרן של פרשיות התורה המפרטות את הפנים השונות של מצוות השמיטה יש למצוא מצוות נוספות המשיקות למצוות השמיטה והמממשות כל אחת בדרכה את אותם רזי השביעיות בתחומים שונים של חיי החברה והכלכלה של האומה. כך גם בדברי חז"ל. פרק השוכר את האומנין, למשל, משתמש ביסודות השמיטה לעצב את היחסים הראויים בין מעביד לעובד. עלינו ללכת בדרכים הסלולות הללו.

עם זאת, חשתי משהו חסר בדברי הרב יובל – משהו שבעיניי יבטיח שהחזון החיוני שלו יוכל אם לא להתגשם מיד אז לפחות להתחיל להתהוות. התפקיד והאתגר של אלה הלומדים תורה מתוך עניין לנסות לקחת חלק בהפחת רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי הוא ללמוד איך לתרגם את מושגי היסוד של מצוות השמיטה לשפה מעשית מול היעדים הכלליים שיוגדרו במסגרת השמיטה הישראלית. רק אם השיח הציבורי על השמיטה הישראלית ילווה בהצעות מעשיות שיבטאו באופן ממוקד ומבורר את היסודות החיוניים שבמצוות השמיטה בהופעתה התורנית המקורית והמובהקת יתרחש תהליך של העצמת הזהות הקולקטיבית ולא עוד אשליה בדרך הציונית לתחיית רוח ישראל.

לתהליך רוחני אינטלקטואלי שכזה שלושה שלבים:

א. בירור שפת העומק של התורה, אותה שפה השורה בשורש פסוקי המקרא וסוגיות התלמוד. כשניגשים לעיון בביטוי המעשי ההלכתי – יש לעשות זאת מתוך בירור האינטרס התורני השורשי המוטמע בו.

ב. הכרת השיח הציבורי, אותו שיח שכפי שכתב הרב יובל עשוי להתקיים במרחק רב מבחינה רעיונית ומעשית מהכתוב בתורה והנאמר על ידי חכמיה. הכרה עד לפרטי פרטים של היעדים הציבוריים והחברתיים שינוסחו בהקשר של השמיטה הישראלית.

ג. תרגום מוצלח, חיוני וממצה של הנלמד במעמקי שפת התורה על שנת השמיטה לכדי מפגש אמיץ ומכריע עם אותם יעדים של השמיטה הישראלית.

השמיטה הישראלית היא הזדמנות לציבור הדתי להחזיר את עצמו בתשובה. חקלאות בחבל בנימין צילום: מרים צחי

השמיטה הישראלית היא הזדמנות לציבור הדתי להחזיר את עצמו בתשובה. חקלאות בחבל בנימין
צילום: מרים צחי

מפגש עם הבריאה

אציע כמה דוגמאות למפגש מיוחל שכזה בעולמנו הקיומי. חלק מהדוגמאות מופנות פנימה לשיח על השמיטה הישראלית שצריכה להתקיים בציבור הדתי וחלק פונה לשיח המיוחל בחברה הכללית.

למשל, בין ההצעות שנוסחו לקיומה של "שמיטה ישראלית" קיימת הצעה לפתיחת הגנים הלאומיים ושמורות הטבע חינם למשך יותר ימים מאשר המקובל. אך מה בין שמיטה להצעה שכזו? לכאורה זוהי דוגמה שעם כל חִנה נראית כעניין שאין לו כל זיקה למגמות המקוריות של מצוות השמיטה בתורה. אך לא היא. כאשר נצטוו אבותינו "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא) או "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה, ו), הכוונה הייתה לשדות הדגנים ומטעי הפירות. שם נפגשו אבותינו עם ברכת הארץ וחיוּת הבריאה כפי שהבורא ברא אותן. אך בחברה הישראלית היום, גם אם תינתן הזדמנות לעניי עירך, לשכיר, לתושב ולגר, לאסוף את היבול שבשדות – אין להם הידע והיכולת להפוך את הדגן לקמח וללחם מחיה.

ועוד, כיום, חוץ ממה שנשאר משטחי חקלאות, "הארץ" קיימת במקומות אחרים. כשישה אחוזים (1.5 מיליון דונם) מהשטח של מדינת ישראל (לא כולל יהודה ושומרון) הִנם שטחי יער, מתוכם כ־1.2 מיליון דונם יערות קק"ל והשאר יערות בניהול רשות הטבע והגנים. המפגש הבלתי אמצעי של רוב האוכלוסייה בישראל עם ברכת הארץ, עם חיוּת הבריאה עצמה, הוא בביקורים ביערות, בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע. היבולים המהווים בסיס למחייתו ולקיומו של האדם במובן של מפגש עם ברכת הארץ וחיוּת הבריאה אינם מתגלים בביקור בסופרמרקט אלא במקומות אלו. שם אפשר עדיין לחוש את ברכת ההוויה, את האור, ההיענות של השמים והארץ, הרוח והאדמה, כפי שבורא עולם בירך אותם.

דוגמה נוספת. בהצעות הנשמעות כיום לשמיטה הישראלית שהרב יובל הזכיר אין אזכור של א־לוהים, בורא העולם, העומד מאחורי רז השביעיות. אינני מתכוון בכך ש"השמיטה הישראלית" היא הזדמנות העומדת כעת לפני הציבור הדתי להחזיר רבים בתשובה. אינני מתנגד כלל וכלל להחזרת אנשים בתשובה, אבל השמיטה הישראלית היא מבחינתי הזדמנות מיוחדת במינה לציבור הדתי להחזיר את עצמו בתשובה. השאלה ששנת השמיטה מעמידה בפני האדם המאמין והשואף להחלת שם שמים על חייו בקיום מצוות התורה היא מה הרלוונטיות של האמונה בא־לוהים לעיצוב החיים היצירתיים שלו ושל עמו? מהו הקשר בין אמונתו לבין חוויית הבעלות שלו ביחס ליסודות מחייתו וקיומו האישי?

כלומר, מול ההצעות המעשיות העולות כעת במסגרת ההכנות לשמיטה הישראלית – הצעות העוסקות בשיפור חיינו בתחומים חברתיים, תרבותיים־רוחניים ואקולוגיים־סביבתיים – יש לאדם המאמין והשואף לקיום מצוות התורה לשאול את עצמו כיצד האמונה בא־לוהים אמורה להשפיע על עיצוב דעת ונורמות התנהגות בתחומים אלו. האם יש למאמינים בא־לוהים ולמי ששואף להחיל שם שמים על חייו בקיום מצוות התורה משהו להציע בקשר ליעדים של השמיטה הישראלית שישנה ואף ישפר את ההצעות המעשיות הללו לשיפור חיינו?

תחליף לקרקע

הציווי המרכזי בשמיטת קרקעות הוא, כידוע, "ושבתה הארץ שבת לה'". בתקופה שבה חיו אבותינו בארץ ישראל, האדמה, הארץ בעצם התגלמותה, הייתה בסיס המחיה. רוב העם עסק, זה פחות וזה יותר, בהפרייתה לשם פרנסה ולשם העצמת חיי האומה. שביתת כל מלאכות הקרקע ביטאה באופן מובהק את המשכה של השבת – הפקעת בעלות האדם על שורשי הקיום וברכתם כדי לפתוח את הפרט ואת החברה כולה לצרת החלש, להשוות את האדם לשעה לחיית השדה ולהקהות את צמצום ראייתו ביחס לחיוּת העוטפת אותו מכל עבר.

כאמור, הארץ, הקרקע מתחת רגלינו, איננה מתפקדת כעת בתרבות המודרנית באותו אופן. אין לרובנו תחושה של חיוּת הבריאה העוטפת אותנו במפעלי ההיי־טק שבהם אנו עובדים, על האדמה המכוסה באספלט שעליה אנחנו נוסעים, בהתקשרויות הווירטואליות המחברות בינינו ובכלכלה שצמיחתה מותנית באגירת הון ונכסים.

והנה שאלת העומק שהשמיטה הישראלית מעמידה בפנינו: מה מחליף את האדמה והקרקעות בחיינו היום? אולי יש תשתית אחרת לקיום שלנו, לחיי משפחותינו ולעם כולו? אולי אלו לא שדות היבולים אלא שדות האנרגיה – הגז והנפט? אולי את הבעלות על אותם שדות אנרגיה יש להשמיט במשך שנה לטובת עניי העם שיוכלו לקבל את יבולם באותה שנה ללא תשלום?

זוהי מתנה ממשית – בירורן של סוגיות הנוגעות בין היתר במקומו של בורא העולם בחיינו היצירתיים ובתחושת הבעלות שלנו על קיומנו, ביכולת החברה לספק צורכי מחיה לכולם ובזיהוי תשתית הברכה שבשורש קיומנו כבני אדם מודרניים. האם יש לפקפק בחיוניות של המהלך המכונה "השמיטה הישראלית" לחדש משהו חיוני ונפלא בקיום עולמנו כפרטים וככלל?

הרב דוב ברקוביץ הוא חבר בצוות השמיטה בארגון קולות וראש בית אב ליצירה והתחדשות בתורה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: