לכתוב כמו להתאגרף | חבצלת פרבר

סופר מצליח נקלע למחסום כתיבה ופונה לעזרת מרצה נערץ מעברו. הסתבכותו של המורה בפרשת רצח מניעה את הכתיבה וחושפת סיפור אהבה. מרתק, מאופק ומסוגנן

 האמת על פרשת הארי קֶבֶּרט

ז'ואל דיקר

מצרפתית: רמה איילון

מודן וכנרת, 2014, 601 עמ'

————————————-

בחנות הספרים המליצה המוכרת בפניי בחום על הספר הזה. זה היה מוזר בעיניי. בדרך כלל, המוכרות בחנויות הספרים ממליצות על הספרים המונחים על השולחן המרכזי בחנות, והכלולים במבצע הנחות זה או אחר. אבל הספר הזה היה מונח בצד, במיקום שבהחלט לא נועד למשוך את הלקוחות, כאילו אינו שייך. נדמה היה לי שגם המו“לים שלו לא טרחו לקדם את מכירתו, כשם שנעשה עם ספרים אחרים. דממה מוחלטת. התלבטתי לרגע: אולי הדממה הזאת משמעהּ שחבל לבזבז עליו את הזמן? ככלות הכול, שש מאות עמודי רומן אינם דבר של מה בכך.

ובכל זאת, משהו בהמלצה וגם בנוכחותו הפיזית של הספר עצמו דחק בי לקחתו עמי הביתה. האם זה ציור השער היפה של אדוארד הופר (“דיוקן של אורליאנס“), שכדרכו של הצייר משלב אפיונים של המציאות האמריקנית עם אווירת מלנכוליה, ניכור ובדידות? או אולי זו הכריכה עצמה, מנייר מגובשש דמוי אריג כבד? יצאתי מהחנות עם הספר ולא הצטערתי לרגע. להפך.

ספרו של הצרפתי בן ה־27 מזכיר את ספרו הכה־מצליח של ג‘ון ויליאמס האמריקני “סטונר“. גם דיקר מעמיד במרכז ספרו דמות של אינטלקטואל, הארי קברט, סופר מפורסם ומורה נערץ, מדריכו לחיים ולכתיבה של הגיבור השני, מרקוס גולדמן – המשמש בתפקיד כפול כסופר במשבר כתיבה וכמספר.

חרדת יצירה

העלילה מתנהלת בשני קווים מצטלבים: קו אחד שייך למרקוס גולדמן. מרקוס משתף אותנו בקורות הקריירה קצרת הימים שלו כסופר מצליח, מפורסם ועשיר. ההצלחה הגדולה מספקת לו את מיטב מנעמי החיים שאמריקה מחלקת למצליחנים: משרד מהודר שעוסק בקשרי הציבור שלו, מזכירה, דירת פאר ומכונית יוקרה, וכמובן קהל מעריצים ומבקשי חתימות, הזמנות לאירועים חברתיים וכל השאר.

אבל אותה הצלחה עצמה גם משתקת את כוחות היצירה שלו, משום שהצורך לעמוד באמות המידה שקבע הספר הראשון ולהצדיק כביכול בדיעבד את הצלחתו יוצר אצלו מתח וחרדה עצומים. הוא נקלע ל"מחסום כתיבה" שבגללו אינו מסוגל לכתוב יותר. הוא נמצא על סף הסתבכות כספית ומשפטית עם המו"ל שלו, שאיתו הוא קשור בחוזה כספי נדיב אך מחייב. אם לא יספק במהרה ספר נוסף, שיצדיק את המקדמה השמנה שקיבל מן המו"ל, תוגש נגדו תביעה כספית בהיקף אסטרונומי. אבל דבר לא עוזר. מרקוס פשוט לא מסוגל לייצר את הספר המבוקש. אף רעיון פורה אינו עולה בדעתו, וככל שהוא מתאמץ – שום דבר ראוי אינו יוצא מתחת ידו.

בייאושו, הוא מחדש את הקשר הישן, שהתרופף וניתק, עם המרצה שלו מימים עברו, סופר גדול ומפורסם והאיש שבסיועו ובהשראתו כתב את הספר שהביא לו את התהילה. הארי קברט חי חיי פרישות בביתו ב"גוּז קוב" ("מפרץ האווזים" או בעגה "מפרץ השוטים"), ליד אחד מן החופים הנידחים של ניו־המפשייר בצפון ארצות הברית. הביקור עצמו אינו נושא פירות, המחסום בעינו עומד. אבל יום אחד, לאחר ששב הביתה לניו־יורק, מתקשר אליו הארי קברט: הפעם הוא זה שזקוק לעזרה. הוא כלוא ומואשם ברציחתה של נערה בת חמש עשרה לפני עשרות שנים, בהיותו בן שלושים וארבע.

כאן נגלל לפנינו חוט העלילה השני, "פרשת הארי קברט". הידיד הזקן מצהיר באוזניו של מרקוס שהוא חף מפשע , ומרקוס מאמין לו ומתחיל לחקור בעצמו את הפרשה כדי לאמת את חפותו של קברט. וככל שהחקירה מתקדמת גם מחסום הכתיבה הולך ומתפוגג. בניסיון להתיר את סבך העדויות והזיכרונות ולהפריד בין אמיתות לשקרים ורכילויות – מתחיל מרקוס להעלות את הדברים שהוא מלקט, ובהם גם עדותו של הארי, על הכתב. הכתיבה הזאת עולה ומתגברת ותופחת והופכת לספר שהמו"ל הזועם מניו־יורק כל כך ציפה לקבל ממנו.

אהבה תמימה

זהו בתמצית סיפור העלילה. אך המיוחד ומה שמושך בספר אינו מתמצה בכך. יש כאן צירוף מעניין של סיפור על קריירה מקצועית של סופר – כולל "מחסום כתיבה", שהוא האסון החמור ביותר שיכול לתקוף סופר – יחד עם מותחן־רצח שבמרכזו נערה שנעלמה ורק לאחר שלושים ושלוש שנים מתגלית גופתה. וישנו גם מבנה מעניין של סיפור־בתוך־סיפור. אבל בתוך כל אלה מסופר סיפור אהבה עדין, מאופק ומסוגנן.

הסיפור הזה – על גבר בשל שאוהב נערה תמימה – היה יכול בקלות להפוך לרכילות מזוהמת, פורנוגרפיה וניצול. אבל הסופר מצליח לשוות לפרשה הזאת, כפי שהיא מסופרת קודם כול על־ידי הארי קברט ואחר כך בעטו של מרקוס גולדמן, אופי של סיפור האהבה הטהור ביותר שיכול להיות. אהבה תמימה, שהיסוד המיני שבה הוא רק אחד מן הביטויים שלה, ולאו דווקא העיקרי. סיפור אהבה מעודן שהוא ההפך הגמור ממה שרודפי הסנסציות, הרכלנים הקטנים בעיירה הנידחת או קהל הקוראים המשחר לטרף מקווים למצוא.

"היא רקדה על חוף הים. היא שיחקה עם הגלים ורצה על החול. שערה התבדר ברוח; היא צחקה, היא כל כך שמחה לחיות. ממרפסת המלון התבונן בה הארי להרף עין, ומיד שב והשתקע בדפים שכיסו את השולחן. הוא כתב מהר והיטב… זה קרה בזכותה. נולה… חייו, ההשראה שלו, נ־ו־ל־ה…". סצנת אהבה יפה, מסוגננת ותמימה.

הטרגדיות יבואו מאוחר יותר, וכך גם גילויי הרוע, הכיעור, הפגימות ולבסוף הרצח. צדם האפל של החיים ושל האנשים יֵצא בסופו של דבר לאור יום. אבל גם הרוע הזה מתואר באיפוק ובטון נמוך. ללא היסטריה, סנסציה וקיטש. אפילו הגילויים המכוערים ביותר לא יהפכו את הספר לרב־מכר נוטף דם ויצרים מן הסוג השכיח.

האסון החמור ביותר שיכול לתקוף סופר הוא מחסום כתיבה צילום: שאטרסטוק

האסון החמור ביותר שיכול לתקוף סופר הוא מחסום כתיבה
צילום: שאטרסטוק

ללסת של הקוראים

ויש עוד מרכיב בסיפור, שנועד אולי לאזן את תיאורי הצלחתו הגדולה של מרקוס גולדמן ואת המסחור והזילות של עולם הספרים: כל פרק של הספר נפתח באמירה הנושאת אופי של "שיעור" שנותן הארי קברט לתלמידו מרקוס. בדרך כלל אמירות אלו עוסקות במקצוע הכתיבה עצמו. כך למשל: "הפרק הראשון הוא המכריע", נאמר בפתח הפרק הראשון של הספר. או "הפרק השני שלך חשוב מאוד. הוא צריך להיות חותך, מוחץ". – "כמו מה, הארי?" – "כמו באיגרוף… המכה הישירה הראשונה… ומיד אחריה באה ימנית חזקה… כך צריך להיות הפרק השני שלך: ימנית ללסת של הקוראים שלך".

יש באמירות האלה משהו פארודי, מלגלג, שמוציא מהן את העוקץ הנפוח. כדי להגביר את היסוד הפארודי, האמירה הראשונה, למשל, קיבלה את המספר 31, למרות שהיא פותחת את הפרק הראשון, משום שבפועל, כביכול, היא נאמרת בשלב מאוחר מאוד של העלילה. כך מקבלת כל פתיחה כזאת מספר סידורי – לא לפי מקומה בסדר העמודים או הפרקים בספר אלא כאילו לפי הסדר הכרונולוגי שלה בתוך הסיפור שבתוך הסיפור. לפחות חלק מן האמירות ראויות להיזכר גם כשמסיימים לקרוא את הספר, וגם בהן, כמו בתיאורי האהבה, מוצא המחבר את האיזון הנכון בין אמירה ספרותית רצינית לבין יומרנות וניפוח שמובילים לקיטש, או לכתיבה צהובה וסנסציונית.

ציינתי בתחילה שהספר החדש מזכיר לי את "סטונר" של ג'ון ויליאמס. בשני הספרים ניכרת מעין הסתכלות מן הצד ומבחוץ על החברה האמריקנית בת־הזמן. שניהם מתרחשים על רקע דומה של עיירה אמריקנית קטנה ואנשיה הקטנים וצרי האופק. במרכז שני הספרים עומדת פעילות יוצרת וגיבור יוצר ואינטלקטואל שמרוחק במידה מפתיעה מהוויות העולם הזה, ושנקלע לסיטואציה רגשית סוחפת כמעט בעל כורחו, ובשני המקרים ההסתבכות מסתיימת ברע. אמנם בספרו של דיקר חסר אותו כובד ראש בוגר של ויליאמס, שמשווה לסיפור של "סטונר" את הממד האפל והטרגי שלו. מצד שני, דיקר מוכיח בספר הזה יכולת לבנות מתח ומעורבות רגשית של הקורא לאורך שיא של 600 עמודים, וזה הישג ראוי מאוד לציון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון יתרו תשע"ד - 858, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: