כיבוד הורים בעידן הדיור המוגן | שמואל ריינר

השינוי שחל בחוויית הזקנה מחייב התבוננות מחודשת בדיבר החמישי

בילדותי, כשלמדנו את עשרת הדיברות, המורה שלנו שאל האם כיבוד אב ואם הוא מצווה שבין אדם לחברו או בין אדם למקום. מאז השאלה מנקרת בי ומלווה אותי שנות דור ויותר וכבר על כך ראוי המורה לברכה ולציון. לימים למדתי שהשאלה עתיקה ממני וממנו גם יחד. הרבה דעות נאמרו ביחס אליה ואף אני לתלמידיי אמרתי מה שאמרתי, אולם לעתים נדמה שהשאלה גדולה מכל התשובות שנאמרו ביחס אליה עד שראוי שתישאר כשאלה.

משנה לשנה אני מזדהה עם כיבוד אב ואם מצד היותה מצווה טבעית, מוסרית – יש בה ערך שכולנו מזדהים איתו, של הכרת הטוב. הרגשה זו מתחזקת והולכת במעבר מהיותי בן להיותי אב וסב. ואולם, על אף כל הסיבות הרציונליות לקיום מצווה זו, היא זקוקה לצו הא־לוהי הקורא מבין הדיברות, מלב לִבן ממש: "כבד את אביך ואת אמך".

בעיניי, מיקומה של המצווה במקום שבו היא נמצאת, הצו הברור והשכנוע שלצידו, מלמדים היטב על הקושי שבקיומה של מצווה זו. קושי שהולך ומתעצם. התפתחות הרפואה המאריכה את תוחלת החיים – התארכות שעליה אנו מתבשרים מדיווח סטטיסטי אחד למשנהו – מפגישה אותנו עם חוויות זקנה שהורינו, וקל וחומר הוריהם, לא פגשו. לצד זאת, שינוי מבנה המשפחה גורם לכך שרבים מבני דור הבנים לא מתגוררים ליד הוריהם. ולבסוף, סוג העיסוק של רבים מבני דור הביניים מגביל את שעות הפנאי שלהם עד כדי אי אפשרות לקיים מצווה זו כראוי לה – מוסרית והלכתית.

האתגר המונח לפתחנו, אפוא, הוא גדול. תשובות נקודתיות לשאלות ספציפיות אינן מספקות עוד, ונדמה שעקרונות מצווה זו דורשים ניסוח מחודש של תחום זה. ניסוח הלכתי המלווה בהכשרה חינוכית מחודשת לצעיר ולבוגר, מילדי גן ועד לתלמידי ישיבות ומדרשות. אמור מעתה, אין מצוות כיבוד אב ואם מתייחסת בעיקרה יותר לילד המכבד את אביו וירא מאמו בביתו, בנערותו, אלא מצווה שמוקדה הועבר, בגלל הסיבות שהוזכרו, אל גיל העמידה שלנו, בעת היותנו הורים ואף סבים וסבתות.

הזקנה שלה זוכים הורינו מחייבת להוסיף פרק נוסף להלכות אלו, מכיוון שהיחס בנים–הורים התהפך. אם בצעירותנו הסתכלנו ממטה למעלה על הורינו, היום יש פרק נוסף בחיים שבו המצב הפוך: הבנים בכוחם וההורים בחולשתם.

גם על המצב השני דיבר הכתוב. הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" צריך להישמע באותה עוצמה מחייבת ובאותה התאמה מרגשת גם כשאנו אלו המטפלים בהורינו המבוגרים. אנחנו מחויבים בכבוד וביראה, כי הכבוד והיראה אינם נובעים מיכולת תפקודית אלא מהמעמד.

העולם שייך לזקנים כמו שהוא שייך לצעירים  צילום אילוסטרציה: פלאש 90

העולם שייך לזקנים כמו שהוא שייך לצעירים
צילום אילוסטרציה: פלאש 90

להיות ליד

ברצוני להצביע על כמה דברים שעלינו לחדש ולהדגיש בחינוך החדש לכיבוד אב ואם. נקודות אלה קשורות כולן לעובדה שהפכנו לחברה רב גילית, ועל החברה להרגיל את עצמה לתרבות כזו.

הדבר הראשון הוא תפיסת הזִקנה עצמה. עלינו לתפוס את הזִקנה כעוצמה ולא כחולשה, כמעוררת כבוד ולא חמלה. הזקנים בחברתנו זוכים להרבה רחמים; ארגוני התנדבות שונים פורסים חסותם על האוכלוסייה המבוגרת. זה יפה. אבל מה עם הכבוד? מה עם ההערכה האמיתית?

בעידן פולחן הצעירות, כש"העולם שייך לצעירים", צריך להעמיד אלטרנטיבה – העולם שייך לזקנים כמו שהוא שייך לצעירים. לא רק כמספרי סיפורים או כ"מוליכי שמועה", אלא כחלק שווה ומכובד בחברה – ולא מן השפה ולחוץ. למרות שהזקן איננו יודע להפעיל את הסמארטפון, אף על פי כן הוא זקן – זה קנה חכמה. סוגיה זו קשה, כי בעולם שבו תפעול הטכנולוגיה הופך להיות מרכיב מרכזי, הזקן עומד בחוסר אונים. הוא מתקשה להתמודד עם המציאות הקיומית הפשוטה. אנחנו נדרשים למבט עמוק כדי להעריך ולכבד את חכמתו ותבונתו. כאן, הכבוד הופך לאתגר – לכבד את זה שמייצג משהו אחר ואיננו שייך לעולם הצעיר והמתחדש. ההלכה יכולה להנחות אותנו כיצד לתת כבוד, אבל הרגשה של כבוד זה סיפור אחר לגמרי. עלינו להדגיש את היחס לאדם באשר הוא אדם, להעריך את החיוּת גם ברגעי שקיעתה. חברה שמעריכה אדם רק על פי כישרונותיו, עליה לסגל לעצמה הערכה גם על בסיס ערכים אחרים.

ומכאן למשהו קונקרטי יותר. פעמים רבות עולה בפני דור הבנים דילמת הדיור המוגן: לעבור או להישאר בבית. כמובן שיש מקרים שבהם אין ספק. אולם יש מצבים שהבנים רוצים בדיור מוגן כי הוא נותן להם תחושת ביטחון, ולעומת זאת עומד הרצון העז של ההורים להישאר ולמות בביתם, בשכונתם, על אף המחיר של איכות החיים.

בעניין זה עלינו לכוון לתכנון אחר של חיינו, תוך הבנה שמוטלת על כתפנו שליחות נוספת שאנו מחויבים לה – להיות ליד הורינו בעת זקנתם. "להיות ליד" זה לא רק במישור הממשי. להיות ליד זה כולל גם את המישור המהותי. עלינו להיות ליד הורינו גם כשהזיכרון נחלש. הייתי מנסח כך: "עד היכן כיבוד אב ואם? שאפילו אינם יודעים מי אתה, תזכור אתה מי הם". אלו הגדרות חדשות ל"להיות ליד".

כולנו מכירים הורים שקרוב לפנסיה עוברים לגור ליד הבנים כדי להיות קרובים, לעזור בטיפול במשפחה וכו'. אנחנו צריכים להתרגל ולהרגיל את עצמנו לחשיבה דומה, אבל הפוכה, לתכנון אחר של החיים. ייתכן שיהיו שנים שבהן נצטרך לוותר על קריירה או על קִרבה לחברים כדי להיות קרובים להורינו. או אז נצטרך לשקול מי יותר זקוק לנו כעת – ילדינו או הורינו. איזו מצווה היא יותר "מצווה עוברת" ואיזו פחות.

עניין נוסף הוא הקשר בין הנכדים לסבים. לעתים אנחנו רוצים להגן על ילדינו שלא יחשפו לחיים בניוולם. ההגנה לכאורה על הילד היא מניעה של איכות חיים לקשיש. הקשיש זכאי לחוש את החיבה של נכדיו.

מקום לרוח

יש מילה בסלנג היום – "לגמרי". כדרכו של סלנג, היא נאמרת לעתים לעניין ולעתים לא לעניין, אך היא משקפת הלך רוח, שלפיו כל דבר הוא מוחלט. אדם צעיר "לגמרי", כלומר הוא רק צעיר, וממילא גם כשהוא זקן הוא זקן "לגמרי". ר' נחמן אומר במעשה משבעה קבצנים: "ואני זקן מאוד, ועדיין אני יניק לגמרי". יש לנו סטריאוטיפ של זקן, איש מקובע ואדיש, אפילו נרגן כלפי מה שלא הוא. צעירוּת, לעומת זאת, היא פתיחות לכל דבר, עד שלעתים נראה שהיא חסרת שורשים. אולי מול הדרישה לכבוד ולהערכת אמת לזִקנה, גם הזִקנה נדרשת להבנה והכלה של הצעירות, לא מתוך מניעים של הסתגלות אלא מתוך הזדהות, אמונה שיש מקום וזכות לרוח הזאת.

סוגיית היחס לזקנה מצטרפת לסוגיות נוספות שבהן המדע, הטכנולוגיה והחברה משנים את פני המציאות. בפנינו עומדת הבחירה בין מענה נקודתי לבין תפיסה אחרת, כוללת, של ההלכה. כמובן, בנוסף ליתרונות שבכל הכרעה יש גם מחירים שנידרש לשלם. לדעתי, בסוגיה זו, יותר מבסוגיות אחרות, עלינו לבחור באפשרות השנייה, ולעצב תפיסה כוללת חדשה.

הרב שמואל ריינר הוא מראשי ישיבת מעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נראה לי שדווקא המקרה של כיבוד הורים הוא דוגמא למצווה שהפכה מחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הבן אדם למעיין מושג מוסרי-רוחני מופשט, שמאוד נחמד לדבר עליו בגלל הקונצנזוס הרחב לגביו.
    מרגע שהמצווה הפכה לדיון אקדמי, היא איבדה את המסר החינוכי שחייב תמיד לשלב מעשה במציאות.
    לכן, לדעתי דווקא זה שאין בבית כיסא שעליו רק האבא יושב, שהנוער כבר לא קם כשמבוגר נכנס לחדר, כמו שלמזלנו עדיין קיים לפחות בקרב יהודי אתיופיה- גורם לחוסר הכבוד כלפי המבוגרים. כבוד לא נוצר מעצמו, מחנכים אליו במעשים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: