חיים של אינטימיות מזויפת | איתמר ברנר

פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר חוקר את האינטרנט מזה כשני עשורים. לא, הוא לא קורא לזרוק את האינטרנט מהבית, אבל בהחלט מציע להורים להיות קצת יותר בעניינים ולא לפחד מהמילה פיקוח. וגם: איך לשמור על האהבה הזוגית אל מול הווירטואליות המשתלטת  

טומי הוא בן 14. הוא ילד ממוצע עם 5,000 חברים בפייסבוק. רק שלושים מהם הוא פגש פנים אל פנים, והאמת שגם איתם הוא לא ממש בקשר בחיי היום־יום. בכלל, מי צריך לפגוש אנשים כשיש רשת חברתית? טומי אמנם גר באותו הבית עם אמו ואחותו, אבל הוא בקושי פוגש אותן. אמא שלו עסוקה בעבודה ואחותו עסוקה עם החברות שלה. הם שולחים זה לזה הודעות, וזה הכי יעיל.

בפייסבוק טומי לא מגמגם ולא מתבלבל, וגם הצד השני לא מתעטש ואי אפשר להריח אם הוא שם דאודורנט או לא. טומי משקיע בממוצע חמש שעות ביממה ברשת החברתית, מתוכן הוא מבלה שעה תמימה בעדכון ובשיפוץ הפרופיל שלו. פעם לקח לטומי שעתיים וחצי להעלות פוסט … טומי היה מרוצה למדי מהתוצאה. הוא קיבל על הפוסט הזה 1,224 תגובות לייק … לשיא הרייטינג שלו הגיע בזכות סדרת פוסטים על הגירושים של הוריו. הוא סיפר הכול: על הבכי, הצעקות, המכות… סדרת הפוסטים שלו זכתה ב־4,546 תגובות לייק (יאיר עמיחי־המבורגר, "הטוב, הרע והמכוער באינטרנט", עמ' 89־88).

הסיפור הקצר הזה, המצוי בלבו של ספרו החדש של פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר, עורר, לדבריו, תגובות רבות ואמוציונליות. רבים מצאו בו את עצמם, או, למרבה הפלצות, את ילדיהם. אלא שעמיחי, פסיכולוג חברתי תעשייתי ואב לארבעה ילדים בעצמו, לא כתב את הספר רק כדי להפחיד. האינטרנט מבחינתו הוא גם כלי אדיר, אלא שכמו כל כלי צריך לדעת להשתמש בו. ועדיין, אני שואל את עמיחי מנקודת מבטי כהורה – האופן שבו הוא מתאר את האינטרנט ממלא באימה. האם העולם האינטרנטי כל כך מסוכן? עד כדי כך שצריך להיזהר מלתת לילדים להסתובב בתוכו?

"צריך להיזהר מלהשתמש באינטרנט בלי מעורבות של הורים. ככל שהילד יותר צעיר כך צריך יותר להיזהר ולהיות מעורבים. יש הורים שאומרים לי 'הילד שלי בפייסבוק אבל אני חבר שלו'. הם לא מבינים שאם הילד רוצה הוא יכול למדר אותם בקלות. זה לא פתרון. הפתרון הוא מעורבות של ההורים בחיי הילד מחוץ לאינטרנט. ההורה לא יכול להיות מפקח נטו ולחשוב שבזה הוא פותר את הבעיה. זה לא עובד כי ברגע שההורה הופך לשוטר הילד הופך לגנב".

מדוע האינטרנט אכן כה מסוכן לדעתך?

"פעם, למשל, ילד שהתעללו בו בבית הספר וחזר הביתה היה מוגן. היום המצב הזה השתנה. הילד יכול לחזור הביתה, ועדיין להיות מותקף כל הזמן במייל או בפייסבוק. הוא יושב בחדרו הסגור וההורים בטוחים שהכול בסדר אבל הילד שלהם סובל, והם בכלל לא מודעים לכך. אנחנו חיים בעולם רווי בלחצים ואין להורים זמן, אז האינטרנט הופך למעין בייביסיטר טוטאלי.

"ההורה מדגיש את ההיבטים החיוביים באינטרנט ומתעלם מההיבטים השליליים. האינטרנט הוא כלי אדיר – הוא יכול להיות פנטסטי לילדים. מרכז המחקר שהקמנו מתעסק המון עם הדברים החיוביים ברשת ואני לא בגישה שצריך לזרוק את התינוק עם המים. אבל ההורים צריכים להיות מאוד זהירים. המהירות שבה ילד יכול להגיע למקומות בעייתיים היא כמהירות האור. בשלוש לחיצות עכבר הוא באתר פורנו. צריך לשלב בין גישה של מעורבות ואכפתיות לבין גישה מפקחת, תוך שימוש בכל מיני מסננים וכדומה. אבל המסננים הטכנולוגיים לבדם לא יעזרו. הילד רוצה את המרחב הפרטי שלו והוא מבין בדרך כלל בטכנולוגיה יותר מההורה ויכול לעבוד עליו בקלות.

"חשוב לי להדגיש שיש באינטרנט דברים מדהימים. למשל – התנדבות. פעם התנדבות דרשה מאמץ לוגיסטי – יכולת להתנדב בזמן מסוים, במקום מסוים, ולא תמיד זה התאפשר. היום אפשר להתנדב דרך הרשת בכל מקום ומכל מקום ובזמן שמתאים לך. אפשר להיכנס לפרויקטים אונליין של התנדבות ולעזור למישהו בעולם. למשל, אני מביא בספר פרויקט של אדם בשם טים רוז שיושב בקנדה ומוביל פרויקט של בתי חרושת למוצרי ספורט שמרכזים מוצרים, משנעים אותם ומביאים אותם לילדים במדינות עולם שלישי. טים רוז מוגבל לכיסא גלגלים. ללא האינטרנט הוא לא יכול היה בחיים להרים פרויקט שכזה".

"כניסה מוקדמת לעולם הווירטואלי יוצרת תפיסת זהות מעוותת ונוירוטית". פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר צילום: ראובן קסטרו

"כניסה מוקדמת לעולם הווירטואלי יוצרת תפיסת זהות מעוותת ונוירוטית". פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר
צילום: ראובן קסטרו

דיאגנוזה עצמית כוזבת

את המסלול האקדמי שלו החל עמיחי־המבורגר באופן שגרתי. את הדוקטורט שלו כתב באוניברסיטת אוקספורד בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט, ולאחר־מכן לימד פסיכולוגיה באוקספורד ובמחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן. בחיידק הטכנולוגי נדבק לפני עשור וחצי, ולפני שבע שנים הקים את המרכז לחקר הפסיכולוגיה באינטרנט במרכז הבינתחומי בהרצליה.

מה עומד מאחורי הקמת המרכז הזה?

"הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת המרכז הוא שהטכנולוגיה משפיעה על חיינו אבל אנחנו לא מבינים איך ולא יכולים לנווט את החיים. צריך רמות גבוהות של מודעות כדי להבין איך היא משפיעה, והיא משפיעה על כל אספקט של החיים. הילדים נולדים לתוך העולם הטכנולוגי הזה, הפייסבוק והווטצאפ בשבילם הם הדברים הכי טבעיים. זה מאתגר הבנה של מושגים מאוד בסיסיים כמו אינטימיות, חברות, קהילה. המטרה של המרכז היא לעשות מחקר, לעבוד עם התעשייה, לנסות להשפיע על מה שקורה. ולצד זה להפיץ את הידע בציבור. למשל, אנחנו מייצגים את ישראל בפרויקט מחקר בינלאומי ענק שמשתתפות בו 35 מדינות, ובפרויקטים גדולים אחרים בתחום המרחב הווירטואלי.

"מחקר חשוב שעשינו לאחרונה היה בתחום הנאיביות והמידע הרפואי באינטרנט. אנשים עושים דיאגנוזה עצמית באינטרנט, אבל לא יודעים שהרבה מהמידע באינטרנט הוא לא רציני או שהוא בא מגורמים אינטרסנטיים, כמו חברות תרופות. בחיפוש בגוגל, למשל, האתרים שעולים בהתחלה הם לא בהכרח האתרים הרציניים יותר. חברות אינטרסנטיות לוקחות מומחי מחשבים שיודעים איך לגרום לאתר שלהן להופיע בראש החיפושים. החברות האלה גם יודעות איך לגרום לאנשים להאמין להן: הבדיקה שלנו הראתה לדוגמה שאם אנשים רואים שיש תמונות של רופא וסטטיסטיקה – הם משתכנעים שמדובר באתר רציני ואמין.

"אנחנו חוקרים גם את ההשפעה של האינטרנט על נושא החברוּת, שמשתנה מאוד היום. ילדים היום מבינים את מושג החברות בצורה שונה לגמרי מילדי הדור הקודם. כל ההיבט האיכותי של החברות הולך לאיבוד לטובת ההיבט הכמותי – 'כמה חברים יש לי'. ההערכה העצמית של הילדים נקבעת בכל רגע ובכל שנייה על פי כמה חברים יש להם בפייסבוק, כמה פידבקים ולייקים הם קיבלו, וזה הופך אותם ליצורים נוירוטיים שמשווים את עצמם כל הזמן לאחרים".

מאחוריך כמה ספרים אקדמיים, מאמרים רבים והצלחה אקדמית מרשימה שגם זכתה להכרה בינלאומית. מה גרם לך לכתוב עכשיו ספר פופולרי?

"היה לי מאוד חשוב לדבר בגובה העיניים בשפה פופולרית כדי שהספר ישמש סוג של GPS לעולם הדיגיטלי. זה היבט מאוד חשוב של מרכז המחקר – לא להסתגר במגדל השן האקדמי אלא לעשות דברים שאנשים יכולים להשתמש בהם ולשפר את איכות החיים שלהם“.

אתה כותב כי העולם שלתוכו נולדים היום תינוקות שונה לחלוטין מהעולם שלתוכו נולדנו אנחנו. במה הדבר מתבטא?

"האינטימיות אצלם שונה. הרבה מאוד ילדים חיים מתוך אינטימיות מזויפת. הם מתחברים לאיזה סלב, עוקבים אחריו באתר שלו ובפייסבוק וכביכול יוצרים אינטימיות איתו וחושבים שהם חברים שלו באמת, כי הם יודעים עליו הכול. כאילו שחלק מאבקת הכוכבים שלו נופלת עליהם. זה יוצר אצלם עולם חסר עומק. אבל זה משהו מאוד מורכב, כי מצד אחר האינטרנט נותן לילדים שהם מופנמים המון כוח להגדיר את עצמם מחדש, הם לא שבויים בהגדרה שלהם מחוץ לאינטרנט. ברשת הם יכולים להיות מוחצנים, חברותיים וכו'. בסך הכול אני חושב שזה חיובי שהילד יכול במקומות מסוימים לברוא את עצמו מחדש. אבל זה עלול להפוך למלכודת דבש, כי בגלל שזה קל הילד חושב שזה המהות של הכול ולא צריך בכלל לצאת החוצה".

שאלת הפיקוח הממשלתי והחקיקה עולה פעמים אחדות בספרך. מדוע אינך מאמין שפיקוח לבדו יכול להספיק?

"אני חושב שצריך ליצור אינטרנט איכותי, שלצד האינטרנט הישן ייווצר אינטרנט איכותי. למשל, שאם אתה נכנס לאתר שיש בו חוות דעת על מלונות אתה יודע מי עומד מאחורי האתר – ומוודא שלא מדובר בגורם אינטרסנטי. או שיהיה גוף רציני ומוכר שייתן תו איכות לאתרים שמספקים מידע רפואי. גם מדינות צריכות יותר מעורבות. בתחום הפדופיליה למשל כבר יש מעורבות, כולל שיתופי פעולה בין מדינות. זה גם צריך להיות אינטרס כלכלי של אתרים – להיות רציניים כדי שיקבלו את תו התקן הזה. אני מאמין גדול בכך שאפשר לשמר רמה גבוהה של חופש אבל להעלות את הרמה. כיום, למשל, כותבי טוקבקים יכולים להשתלח חופשי. אני חושב שצריך לקבוע בחוק שהטוקבקיסט חייב להזדהות מול האתר גם אם לא בהכרח מול שאר הגולשים. שידע שהוא אחראי לדבריו. האנונימיות צריכה להיות בתוך גבולות. 
"מצד שני, צריך לעשות זאת בעדינות כי לאנונימיות הזו יש הרבה כוח, היא מאפשרת לאנשים להתבטא. יש אנשים שלא ירשו לעצמם להביע את דעתם בציבור אם הם יהיו מזוהים. רק האנונימיות של האינטרנט מאפשרת לאדם כזה להביע את דעתו. בני אדם בעלי אישיות מופנמת גם לא ירשו לעצמם להתבטא כי קשה להם שהם מזוהים. אבל צריך להגדיר מהם הגבולות.

"המון אנשים חיים באשליה של חוויית חופש ברשת. גם לי לקח זמן עד שהבנתי כמה גורמים אינטרסנטיים עומדים מאחורי בלוגים ופורומים ותגובות וכו'. חברות כלכליות משתמשות בבלוגים אנונימיים בשביל להביע עמדות שיסייעו להן, הן מושיבות טוקבקיסטים מטעמן שיכתבו תגובות כביכול אותנטיות, שבעצם מוכרות מוצר. אדם נאיבי שמאמין שכל מי שמגיב הוא אינדיבידואל – חי באשליות. זה המשחק שמוכרים לו והוא קונה את זה. לכן צריך שתהיה יותר חקיקה, גם אם צריך לעשות זאת בעדינות כדי לשמר את היצירתיות והפתיחות".

רודנות האח הגדול

הפרק המעניין ביותר בספר הוא אחרית הדבר שלו, שם מתאר עמיחי את מגמת "האח הגדול" באינטרנט. התיאור של עמיחי מעורר אימה: נראה כאילו בעתיד הנראה לעין מדינות וגופים מסחריים יֵדעו עלינו הכול. אנחנו עומדים בפני אבדן החירות שלנו, אבל לא בידי כוחות רודניים אלא בידי הדודלים החייכניים של גוגל. בספר מתריע עמיחי מפני הצפה של מסרים שלא ניתן יהיה לעמוד בפניהם פסיכולוגית, כי הם יהיו מכוונים בדיוק כלפי מי שאנחנו, על פי מידע שנאסף לאורך שנים.

"ברמה של מדינות זה כבר מתבצע – למשל מעקב אחרי אויבים וגם ידידים. אני נגד האח הגדול מכל סוג. אסור שמדינה תעקוב אחרי אזרחיה באופן גורף אלא אם יש צו בית משפט שמתיר לעשות זאת באופן ספציפי.

"לגבי הגורמים המסחריים – זה כבר קורה בפועל. אתרי הענק יודעים עלינו המון. גוגל למשל אומרים שהם יודעים עלינו יותר ממה שאנו יודעים על עצמנו, והם כנראה צודקים. הרי שאלון אישיות אקדמי גדול מכיל 200־250 שאלות ונדרשות 20 דקות לענות עליו. גוגל אוספים על כל משתמש מידע כל הזמן, ותיאורטית הם יכולים לשלוח לך דוא"ל ולשאול – מה קרה לך אתמול, התנהגת באופן לא צפוי ולא כמו שאתה רגיל, הפתעת אותנו. זה מפחיד.

"היכולות של גוגל ואתרי ענק אחרים להפעיל מידע כזה ולהשפיע עלינו פסיכולוגית הן עצומות. הם מרחמים עלינו עדיין ומפחדים מאוד מביקורת ציבורית ולכן הם לא משתמשים במידע שעומד לרשותם בעוצמה שהם יכולים, אבל יש בידיהם מידע הרבה מעל ומעבר למה שאנחנו חושבים. אתה גולש, נכנס לכל מיני אתרים, מגלה בהם עניין. הם יכולים לגלות מה כולל פרופיל הקניות שלך, להבין אילו פרסומות עובדות עליך ואילו לא, וליצור סינתזה של הפרסומות השונות האלה באופן שלא תוכל לעמוד בפניו. מחר הם ימכרו את המידע הזה לגורם עסקי, וישווקו לך ישירות מוצר שבכלל לא בטוח שאתה צריך.

"בא אליי סטודנט אחרי הרצאה שבה דיברתי על הנושא הזה, וסיפר לי שהוא לא יכול לעמוד בפני חברת 'אפל'. כל מוצר שהם שמים בפניו בפרסומות הוא מוכרח לקנות. הם כנראה פיצחו את הקוד האישיותי שלו. אולי מדובר באדם שקל יותר לפצח את האישיות שלו ולכן זה עבד כל כך חזק, אבל בפוטנציאל זה יכול לעבוד על כל אחד. כתוצאה מההרצאה שלי הוא אסף את עצמו והתחיל תהליך של גמילה עצמית מ'אפל'. זה מדגים את הכוח של המודעות לאופן שבו האינטרנט עובד, וזה מה שהספר מבקש לתת. הפתרון הוא במודעות, בחשיבה ביקורתית ובחקיקה – צריך שהחוק יקבע איזה מידע מותר לגורמים האלה להעביר הלאה ולעשות בו שימוש ואיזה לא.

"הגולש הממוצע מסתכל על הכאן ועכשיו, והסכנות העתידיות – מה יקרה עם המידע – לא מדאיגות אותו. הם מעדיפים לעצום עיניים וליהנות ממה שאפשר להפיק עכשיו. זה מזכיר השמנת יתר והתמכרות לסמים – אנחנו נהנים עכשיו ולא חושבים על ההשלכות".

לפי הספר, האינטרנט עונה על שני צרכים מרכזיים של החברה המערביתאינדיבידואליזם וחיסכון בזמן. לאן זה עוד ילך מכאן?

"זה יגיע לזה שהחוויה האינטרנטית תהיה כל כך חזקה עד שאנשים לא ירצו להיפרד מהמחשב. יש כבר עכשיו אנשים שצריכים לעבור טיפולי גמילה מהאינטרנט. בעתיד, תהיה התמזגות מלאה של המציאות הווירטואלית עם זו הממשית. היום דרך האינטרנט אתה יכול להפעיל את חוש השמיעה והראייה, ובעתיד אנשים יוכלו גם למשש, להריח ולטעום. כשאדם יכול ליצור סביבה וירטואלית – למה שיאתגר את עצמו ו'יסתכן' בכך שייתקל באנשים לא נחמדים ברחוב? הסטריליות שהאינטרנט עשוי בעתיד הקרוב לספק וההגנה שלו ממפגש עם הזולת עשויות להפוך לסוג של מלכודת.

"מדברים היום המון באופן חיובי על מולטי־טאסקינג (רב־משימתיות). ילד יושב על יד המחשב, הוא גם עושה את שיעורי הבית, גם בתקשורת פייסבוק ודוא"ל עם החברים שלו, גם מקשיב למוזיקה. אבל זו אשליה. אנחנו יודעים ממחקרים שהמוח שלנו לא מסוגל להקשיב לעומק לכל כך הרבה דברים בו זמנית. בגלל האינטנסיביות של החיים אנחנו עושים המון דברים בו זמנית, אבל אדם שנמצא בבת אחת בחמישה מקומות שונים לא נמצא בעצם באף מקום. זה יוצר אנשים בעלי אישיות נוירוטית. הסכנה היא שהכול יהפוך לשטחי ורדוד. מרוב הרצון להיות יעילים נוסיף לעצמנו עוד ועוד עולמות שלא נוכל להתנתק מהם.

"אנשים היום לא מסוגלים לברוח או להתנתק. אתה רואה אנשים יושבים בקולנוע ובודקים תוך כדי הסרט את הדוא"ל שלהם. אדם חסך שנים בשביל לנסוע לחופשה. הוא נוסע למקום אקזוטי ומרוחק, והשאלה הראשונה שהוא שואל היא – איפה הוואי־פאי. זה בא לידי ביטוי גם בתחום האינטימיות של החיים. קשה לנו ליצור מרחבים סגורים של מפגש עם המשפחה, בני הזוג, חברים קרובים. האינטרנט שם כל הזמן ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לענות עכשיו לכל דוא"ל ששלחו אלינו. זה סוג של נוירוטיות טוטאלית".

איים של אהבה

"אני מדבר בספר על איים של אהבה, זמנים שבהם אתה סוגר את עצמך לכמה שעות או ליום אחד בשבוע מכל המסכים השונים. אנחנו באשליה שיש לנו זמן איכות – יושבים בארוחה משפחתית עם הילדים למשל, ואנחנו באשליה שאנחנו נהנים ביחד ומדברים. אבל זו אשליה, כי אנחנו אולי ביחד במרחב הפיזי, אבל כל אחד עדיין עם הסמארטפון שלו, שבוי בעולם משלו. לכן אני ממליץ להגדיר זמנים שבהם שמים את כל המכשירים האלה בצד ופשוט נמצאים ביחד. אחרת הנוכחות ביחד באותו המרחב לא שווה כלום. אנחנו נמצאים ביחד באותו מרחב אבל בעצם כל אחד במרחב שלו. אנחנו הולכים לאיבוד.

"הלכתי לאחרונה ביפו, וראיתי זוג צעיר ויפה עם ילדה. כל אחד מהם בסמארטפון שלו והילדה לבד, בצד, אוכלת גלידה. מה תהיה החוויה של הילדה הזו? המצאנו את המושג של 'זמן איכות', אבל אפילו בזמן האיכות אנחנו לא עם הילדים שלנו. כמה אפשר באמת לעבוד על הילדים שלנו? אנחנו הרי משחקים ב'נדמה לי'. אנחנו יודעים שחוויות השיא של החיים הן כשאנחנו מתנתקים, מאבדים את עצמנו בתוך החוויה, ואנשים פחות ופחות מצליחים לעשות זאת.

"מדובר באיכות החיים שלנו. הצורך הפסיכולוגי שלנו להתחדש מחייב אינטימיות, ואם אנחנו רוצים אינטימיות אנחנו חייבים להצליח להיות חלשים לצד מישהו, להיות מי שאנחנו באמת. אנחנו לא יכולים לחיות בפייסבוק – שם כולנו חזקים, מאושרים, מציגים פרסונה אידיאלית – אבל זו אשלייה. מחקרים מראים שילדים שלא נמצאים באינטראקציה ממשית עם אחרים נראים אחרת פיזית, ומתפתחים אצלם קשיים באינטליגנציה רגשית וחברתית".

אתה מדבר על השינויים האדירים שהאינטרנט הביא, אבל הספר כל הזמן נע בין תיאור השינויים האלה לבין ניתוח שלהם תוך שימוש בתיאוריות פסיכולוגיות ותיקות מאוד, כמו אלה של פרויד, יונג ואריקסון. האם באמת יש כאן שינוי מהותי, או שהאדם נשאר אותו דבר? החברה והפסיכולוגיה נשארו אותו הדבר, רק הפלטפורמה התחלפה?

"היה לי חשוב להראות שהרעיונות של אבות הפסיכולוגיה הם רלוונטיים לגמרי, כי אכן האדם לא השתנה. יכול להיות שמחר ימציאו משהו יותר חדש מוואטסאפ ומפייסבוק, אבל התיאוריות הוותיקות שאני עובד איתן יהיו רלוונטיות.

"האדם זקוק לאהבה, לאינטימיות, לחברות, והמושגים האמיתיים האלה לא משתנים. האדם הוא אותו אדם והטכנולוגיה לא משנה אותו, היא רק יוצרת חוויה כאילו אפשר ליצור איזו חברות סינתטית שבה אפשר לאסוף חברים כמו בולים. קרל יונג, למשל, דיבר על כך שיש לנו חלקים שונים באישיות המבקשים השלמה – ובספר אני מציג בעזרת התיאוריה שלו את הפן החיובי של האינטרנט, אשר מאפשר לצדדים חלשים ומודחקים לקבל ביטוי".

בשיח העתידני, המדעי והספרותי, ובמיוחד בשיח הניו אייג' העכשווי, אפשר לשמוע רבים המדברים על כך שהשינויים שאנו רואים כיום הם רק קצה הקרחון, ואנחנו על סף שינוי של התודעה האנושית עצמה. עמיחי דוחה את התיאורים האלה בכל תוקף.

"תמיד אפשר לטעון טענות, אבל כשבודקים את המציאות בפועל – והאינטרנט כבר מלווה אותנו כמה שנים טובות – אנחנו רואים שהאדם לא השתנה, למרות שבמקרים רבים הוא סובל מהשינויים הטכנולוגיים – למשל מדדי הבדידות בעולם הדיגיטלי נמצאים בעלייה. אבל ככלל, יש לנו די אינפורמציה כדי לדעת מה המגמה שבה אנו נמצאים. האינטרנט יוצר שינוי, העולם הדיגיטלי יוצר שינוי, אבל הוא לא משנה את הצרכים האנושיים. אנחנו עדיין זקוקים לאהבה, לחברות ולאינטימיות במובנים הישנים.

"הגישה שלי היא שהאינטרנט הוא לא טוב ולא רע, הוא מה שאתה עושה איתו. צריך מודעות לדרך שבה הוא מתפקד וצריך לדעת איך להשתמש בכלים הנפלאים והחיוביים שהאינטרנט מעניק לנו. למשל, הפייסבוק הוא כלי אדיר. הבן שלי היה חוזר הביתה מהצבא לסוף שבוע ולא היה לו זמן לפגוש את כל החברים. הוא היה נפגש עם כמה מהם פנים בפנים, ולשאר החברים היה מספר דרך הפייסבוק מה קורה איתו. כלומר, הפייסבוק הוא כלי אדיר לקשר עם המעגל ההיקפי, אבל הוא לא יכול להחליף מגע אישי עם הזולת. כשהכניסה לעולם הווירטואלי היא מוקדמת מדי הילדים יוצרים תפיסת זהות מעוותת ונוירוטית".

אזרחי העולם הגדול

ספרך מסתיים עם חזון ותקווה, ואפילו אופטימיות. בעצם אפשר לומר שאתה מנסה להציע איך אפשר לגרום לכך שהאינטרנט ישפר את חיינו, ולא להפך?

"כן. האינטרנט יכול לגרום לאדם אמנם להינעל בבועה שלו, אבל מצד שני הוא פותח חלונות לחברה האוניברסלית. בזכותו אנחנו בפוטנציאל יכולים להפוך באמת לאזרחי העולם הגדול. הוא יכול, למשל, לפתח קיימות ומעורבות. אנחנו חיים על כדור שיש בו בעיות טוטליות שלא מבדילות בין צבע עור ודת, והאינטרנט מעודד מודעות לכך. אנשים חשים לפעמים שהקהילה הקטנה שלהם בסדר אז הכול בסדר, וזה סוג של אשליה שהאינטרנט עוזר לנפץ.

"אבל בעיקר אני רוצה לומר לאנשים להתחיל לצעוד ולעשות. אנחנו צריכים להרגיש אחריות, לבחור איך אני מגיב. להפוך לאחראים מול המשפחה, הקהילה, החברה, האנושות. האינטרנט מספק כלים נפלאים בתחום הזה. אפשר דרכו להתחבר למגמות ולהתרחשויות בצד השני של העולם בקלות. אם יש לאדם רעיון נפלא, בעבר הוא היה חייב למצוא בסביבה הקרובה שותפים לדרכו, והיום הוא יכול לספר לכל העולם דרך האינטרנט על הרעיון שלו ולמצוא שותפים ברחבי העולם. זה משהו הרבה יותר קל וריאלי. ראינו את זה עובד במחאות חברתיות, ואנחנו רואים את זה בפרויקטים נפלאים שמתקיימים דרך הרשת כל הזמן. בסופו של דבר, הפרויקטים האלה – שהם גם תהליכיים ואיטיים יחסית, בשונה מחלקים נרחבים של העולם הווירטואלי שדורשים תגובה מהירה – יעשירו אותנו ויתרמו לנו וישנו את העולם שבו אנו חיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "אני מדבר בספר על איים של אהבה, זמנים שבהם אתה סוגר את עצמך לכמה שעות או ליום אחד בשבוע מכל המסכים השונים"

    🙂 כמה מזל שיש לנו את השבת… אפשר וצריך לעשות מפה קישור למאמר של הרב אריאל באותו גיליון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: