חוזה עם השטן | שלום רוזנברג

בסיפור עוץ לי גוץ לי הזהב הוא הערך העליון, הילד עובר לסוחר והאדם יכול לשלוט בשדים. פגאניות לילדים

אהבתי להתעמק בסיפורי הילדים. חשבתי לתומי שאוכל לחשוף את המסרים "המקראיים" המוסריים והקיומיים הגנוזים בהם. שאפתי לראות בהם פרקים בתורה שבעל פה אוניברסלית של חכמת הדורות. עם הזמן הבנתי שטעיתי. אמנם כן, יש מעשיות בונות, אך יש גם סיפורי תועבה שמקורם ללא ספק אלילי. בייחוד שכנע אותי בכך "עוץ לי גוץ לי".

נוסחים שונים של הסיפור הסתובבו באירופה. הנוסח "שניצח" נקבע על ידי האחים גרים. מסופר בו על טוחן עני המבקש להשיא את בתו למלך. כדי לעשות זאת הוא מצהיר שבתו מסוגלת להפוך קש לזהב. המלך נושא אותה לאישה, אך כמובן, כשהגיע הזמן להביא את הזהב, היא הייתה חסרת אונים. לעזרתה מופיע גוץ, שד או שטן קטן, המוכן לעשות עבורה את הנס. זאת, אם בתמורה תמסור לו המלכה את בנה הבכור העתיד להיוולד. בייאושה, המלכה מסכימה. שוב חותם פאוסט חוזה עם מפיסטו. עם לידת הבכור דורש הגמד את התשלום. לאחר תחנונים והפצרות הוא ניאות לוותר, אם תדע המלכה לנחש את שמו. יוהרת הגמד מסגירה את שמו: Rumpelstiltskin בנוסח המקורי, ובתרגומו של שלונסקי “עוץ לי גוץ לי“. הבן ניצול, והגמד – לפי הגרסה האחרונה של האחים גרים – רוקע מכעס ונבלע באדמה.

שליטה בשדים

נאלחים ומושחתים הם הערכים המבוטאים במחזמר־ילדים מצליח זה. בפאוסט לתינוקות זה, הבן הפך לסחורה "לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" והפסיכולוגים לא מחו! ואולי היות שאין שם לפתולוגיה זאת הם פטורים מלעסוק בה? הערך העליון הוא הזהב, מעבר לאהבה. עבורו הם יינשאו, עבורו הם יכרתו ברית עם מפיסטו גמדי.

זה ועוד, מהסיפור לומדים אנו שניתן לעשות חוזה עם מפיסטו, ולהשתחרר ממנו ללא תשלום. היסוד האלילי שבסיפור נחשף ב"מאובן" פגני, שהמוסרים את הסיפור כבר לא הבינו. ידיעת שם השד מעניקה לאדם שליטה מאגית עליו, כאילו הוא סיסמה סודית המאפשרת גישה לשימוש בכספומט קוסמי. נקודה זאת ראויה להדגשה. אמנם כן, יש לשמות חשיבות רבה במסורת היהודית, התלמודית והקבלית, אך חז"ל הזהירו אותנו שלא ניפול למלכודת האמונה במאגיה האלילית.

הם עשו זאת באירוניה מרה בפירושם על פסוק במגילת איכה (ב, ב): "הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה… חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ": "היה ירמיה אומר להם 'עשו תשובה [מתועבותיכם] שלא תלכו בגלות'. אמרו לו 'אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו?'. אחד אמר 'אני אקיף את העיר בחומת מים', אחר אמר 'אני אקיף אותה חומת אש'…". הם האמינו שיינצלו כי הם מסוגלים להכריח את המלאכים לעשות את רצונם, בעקבות הכוחות המאגיים שהעניקה להם ידיעת השמות של הכוחות השמימיים. לכן חשבו שניתן לעשות כל תועבה מבלי לשלם את המחיר, ומבלי לחזור בתשובה. "עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים", וכדברי רש"י: "כשהיו משביעים את שר האש בשמו, הוא משיב אין ממשלה זו בידי, וכן כולם". הקב"ה שינה את הסיסמאות. פאוסט ומפיסטו לא יכלו לפעול באתרים המוגנים.

תן לי הנפש

דברים אלה מביאים אותי אל אחת מדרשותיו של ר' יצחק עראמה (רי"ע, "עקדת יצחק", שער טז). הדרשה האלגוריסטית מתבססת על תיאור אברהם המשחרר את אנשי סדום משביים (בראשית יד). או אז פונה אליו מלך סדום בדברים שהפכו קלאסיים: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". מלחמתו של אברהם היא מלחמת החיים המתמדת שבה נתון האדם. המערכה האחרונה במלחמה זאת מתקיימת בעת "האָספוֹ אל בית עולמו", בשעת מותו של האדם. או אז יוצא מלך סדום לקראתו.

מלך סדום הוא באופן אלגורי ה"הממונה על שער גיהינום", הפונה לאדם ודורש ממנו באירוניה מרה: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". מלך סדום בא לדרוש את קיום החוזה האחיד שעליו חתמו, דורות מאוחר יותר, מפיסטו ופאוסט וגם עוץ לי גוץ לי ובת הטוחן. על סמך חוזה זה קובע מלך סדום: "אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך, ומכרת אותה באלפי זהב וכסף, אשר בקניינם יצאו ימיך על אדמתך – הן לו יהי כדברך! תן לי הנפש אשר מאסת בה, והרכוש אשר אהבת אותו קח לך", קח אותו איתך לקבר!

"אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו" מלמדים אותנו לא לחתום: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ־ל עֶלְיוֹן… אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל… רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי". אין אברהם חסיד של עוני וסיגופים. אנו חייבים למלא את הצרכים "אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים", צרכי "הכלים הגופיים", "וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי" – דהיינו "הנאת הכוחות הנפשיות" של האדם. אך לא נפגע בנפש, "לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ". פנייתו של מלך סדום היא ה"אשמנו" הקיומי הראשון המתדפק על דלתות לבבנו. זאת אשמת האדם הנכנע לפיתוי. פינוקיו וכיפה אדומה הזהירו אותך על כך כבר בילדות, ואתה חתמת חוזה עם עוץ לי גוץ לי? מה עשית עם חייך? הדאגת לנפשך? השכחת את אוהביך שציפו ממך לליטוף, למילה טובה, לישועה, לנחמה? האם בעד אחת מהנאות העולם מכרת את נפשך, או את בניך ובנותיך?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: