תגובות לגליונות קודמים – 857

בתגובה ל"להתפלל בעולם נטול דמעות" מאת סמדר שרלו, 
גיליון פרשת שמות

אמונה ומסכה

סמדר שרלו היטיבה לתאר את תחושת השחרור, ואף הגאולה, שמרגישים יהודים דתיים רבים בעקבות ההחלטה לוותר על ניסיונות הפולמוס והשילוב עם "המודרנה" ולאמץ עמדה של "אמונה משוחררת מרפלקסיה" המבוססת על הערעור השייך לעולם הפוסט־מודרני. היא עוזרת לקורא להבין את מסעם הרוחני של יהודים שאחרי שנים של התמודדות ו"חיפוש אחר צידוקים חיצוניים" לאמונה, שרק גרמו להם לתחושה של עייפות וניכור, הגיעו סוף סוף למנוחה ולנחלה של אמונה המתבססת על "ככה זה אני" בלי שום צורך לטעון לאיזו אמת תיאולוגית או היסטורית.

אני שמח ששרלו ואחרים מצאו דרך לחדש את התפילה בחייהם. מה שמפריע לי הוא ההטעמה בלשון המאמר שדרך זו, הפוסט־מודרנית, היא הדרך היחידה או הטובה ביותר להתמודדות עם המודרנה בימינו. לאורך כל המאמר מדובר ב"אנחנו", והרושם הוא שזה כולל כל יהודי דתי שמתמודד עם המודרנה. אבל אני אדם דתי שמתמודד עם המודרנה, ואיני שותף למסקנות שהגיעה אליהן שרלו, וכמוני עוד רבים מאוד. דומני אפוא שה"אנחנו" כאן מתייחס לדתיים השותפים לחוויה של שרלו – אלה שהתעייפו מהמתח של העימות עם המודרנה החילונית. לדעתי היה ראוי לציין זאת בבהירות, או לדבר בגוף ראשון יחיד, כמו בשיר הנוגע של רחל חלפי.

לגופו של עניין יש קשיים בגישה הדתית הפוסט־מודרנית, ושרלו בעצמה מתייחסת לחלקם, שבעיניי הם חמורים: מדוע מישהו יבחר ביהדות, אם אין כל קשר לאמת כלשהי? אם הבסיס הוא "נוח לי מפני שככה גדלתי", האם יש סיכוי לקיום הלכה בדקדוק ובמסירות נפש? האם יש מקום לביקורת על צורות אחרות של יהדות? מה נשיב לילדינו או לתלמידינו כשישאלו "מדוע לא להיות חילוני? יותר קל לי!"?

האם תפילה בתחושה שאני “עוטה מסכה“ או “משחק בהצגה“ באמת יכולה להתקרב לתפילה מעומק הלב? לכאורה יש הבדל תהומי בין להיות מאוהב באדם אמיתי ובין להיות שחקן ב“רומיאו ויוליה“. הפוסט־מודרניות טוענת שכל עולמנו הוא הבניה מלאכותית ומדומיינת. אך לדעתי רוב האנשים יודעים להבחין בין יחס ממשי בין שני בני־אדם ובין יחס שקיים רק בספר. הספר גורם לחוויה – אך היא נשארת מחוץ לחיים הממשיים.

נכון שההתמודדות עם המודרנה החילונית אינה קלה – אבל היא יכולה להיות מאתגרת ובונה. כך סברו גדולי ההתמודדות של המאה הקודמת – הרבנים קוק, סולובייצ‘יק, השל וברקוביץ, ואחרים. הם נתנו כלים ליהודי המודרני שבהם הוא יכול גם לאמץ את הטוב שבמודרנה וגם לעמוד גאה באמונתו ובתורתו בלי רגשי נחיתות. הכלים האלה אינם לאליטה קטנה בלבד – לדעתי הם הוכיחו ומוכיחים גם היום את כוחם לאפשר לרבבות מאמינים מודרניים לחיות בשילוב ביקורתי עם המודרנה – כל אחד בדרכו, אך מבלי לאמץ, מתוך עייפות וייאוש, עמדה “משוחררת מרפלקסיה“.

לדחות את הקצוות

ומילה באשר לשואה. השואה מאפשרת קשת רחבה של תגובות ומסקנות, וכל אחד רשאי לבחור את שלו. אך אסור להכתיב מסקנה לאחרים. בניגוד לשרלו אני סבור שהתפילה לא "מתה באושוויץ", וכראיה אני מציין את רבבות התפילות שנישאו שם, בזמן השואה ועד היום. השואה ממחישה לנו באופן דרמטי וכואב ביותר את מה שהיינו אמורים ללמוד, לדעתי, גם בלעדיה – שיש לדבר על מעורבות ה' בענייני אנוש בצניעות, בעדינות, במודעות לספק ובענווה היודעת את מקום האדם מול הא־ל גם כקורא תיגר וגם כמקבל את אי־היכולת להבין – כפי שלמדתי מספר איוב.

טוב שהאופציה של האמונה הפוסט־מודרנית קיימת, והיא מצילה אנשים חכמים ומלומדים כמו שרלו. אך לדעתי זהו פתרון בדיעבד, למי שניסה להתמודד עם המודרנה אך התעייף או התייאש. העמדה לכתחילה לדעתי היא להמשיך את דרכם של הרבנים קוק, סולובייצ'יק, השל, ברקוביץ והרבה אחרים, ולחפש שילוב ביקורתי בין היהדות לבין תרבות המערב.

מוטב לנו לדחות את שני הקצוות של "האמונה המשוחררת מרפלקסיה" הפוסט־מודרנית מחד, ואת "האמונה המוכחת" מאידך, ולהשתדל לפתח את "אמונת הספקן" – אמונה שיודעת שלא תגיע להוכחות, ובמקום ידיעה תבוא אמונה – מתן אמון בדרך מסוימת, לא באופן שרירותי אלא מתוך שקילה ביקורתית וניסיון לברר את ההחלטה הקיומית בקישור עם מה שאנו מכירים בעולם הממשי. במקום "לשחק" את האמונה בעולם של דמיון הנפרד "מהעולם האמיתי" שבו נדמה לנו שאנחנו יודעים דברים, עדיף לחיות בעולם ממשי אחד – שבו אנו מבחינים בין ידיעה לאמונה, ועדיין האמונה קשורה למה שידוע לנו על אותו עולם וחיה במתח פורה עמו.

דוד דישון

דוד דישון הוא מחנך בתיכון הרטמן. ספרו "ספקן באמונתו יחיה" יצא לאור לאחרונה בהוצאת "ראובן מס"

————

מימוש החופש הדתי

סמדר שרלו משיבה:

בדבריך ערערת על השימוש שעשיתי בלשון "אנחנו". אני מקבלת באהבה את הצורך להודות שה"אנחנו" שבדבריי החביא בתוכו "אני". כשאמרתי שהמתנה הגדולה ביותר שהרב שג"ר נתן לנו היא האפשרות לשוב ולהתפלל, אכן החבאתי מאחורי לשון הרבים לב רוגש ורוטט… במידה רבה שרטטתי בדברי את הדרך המתמירה שזימנו לי באופן אישי המפגש עם ספריו של הרב שג"ר בשילוב עם חשיפה לעולמות רוחניים שחלקם צמחו בערוגתו, כגון "בית המדרש להתחדשות". הרב שג"ר העניק את ה"הכשר" לשחרור. תלמידיו (ותלמידי הרב מנחם פרומן) פתחו בפניי דרכים לממש בהן את החופש הדתי ואופק שקורא להמשך יצירתיות.

אתה כמובן צודק שאיני יכולה (ואיני רוצה) לדבר בשם "אנחנו" גורף, וטוב שכך. עם זאת הדברים שכתבתי אינם רק סיפור אישי, והשימוש בלשון "אנחנו" מבטא את העובדה שאני מצביעה על מגמות הנוכחות במרחב התרבותי שלנו. אני מתכוונת לתרבות העידן החדש ולרוחניות העכשווית ההולכות וחודרות מהשוליים למרכז בחברה המערבית, בחברה הישראלית ולאחרונה גם בחברה הדתית (גם האורתודוקסית). חידוש פרקטיקות של תפילה והתבודדות הוא חלק מהביטויים של השינוי התרבותי הזה. גם אם מדובר עדיין בתופעות זניחות מבחינה כמותית הרי שהן יוצרות מעגלי השפעה עקיפים ויש בהן כדי לאתגר את התרבות ההגמונית. אני חושבת שעבור קבוצה מסוימת בציונות הדתית הרב שג"ר היה חוליית מעבר שאפשרה את כניסתה של הרוחניות החדשה אל העולם הדתי שלהם. אל השינוי התרבותי הזה לגווניו רמזתי בלשון "אנחנו".

ואחרי הכול כמובן שדבריי מתארים תמונה חלקית שאינה שוללת את קיומם של מרחבי משמעות ואופני קיום נוספים. כפי שציינתי במאמרי גם הרב שג"ר לא התכחש למרחבי משמעות שיש בהם שניות, רפלקסיה וספק. הוא רק טיפח את אותו מרחב של תמימות שבו ניתן להשאיר את הרפלקסיה ב"ממתינה". עולמות של ספק והאתגרים שהם מזמנים עבורנו ימשיכו להתקיים כנראה, הן עבור מי שמתנסה לפסוע לצד הרב שג"ר, והן עבור מי שבוחר בדרכים אחרות לקיומה של אמונה בעולם מודרני ופוסטמודרני.

שאלת "האם תפילה בתחושה שאני 'עוטה מסכה' או 'משחק בהצגה' באמת יכולה להתקרב לתפילה מעומק הלב". התפילה הצומחת בקרקע של גישות ביקורתיות פוסטמודרניות אינה העמדת פנים של שקרנים או זייפנים הבוחרים לוותר על האמת שלהם ולהעמיד פנים שהם מישהו אחר. זו אינה הצגת תיאטרון בעולם שבו יש גם חיים "אמיתיים" מחוץ לבמה. תיאוריות פוסטמודרניות אינן מניחות שיש זהות אמיתית, מקורית או אותנטית שאנחנו מתכחשים לה כשאנחנו משתתפים במשחק של התרבות שלתוכה נולדנו. המשחק שאנחנו משחקים באמצעות השפה והביצועיות הוא ה"אמת", והוא הדרך שבאמצעותה אנחנו מכוננים את הזהות שלנו.

הרב שג"ר זיהה שיש בגישות הללו משהו משחרר ומאפשר. בפילוסופיית הלשון הוא זיהה הזדמנות לכונן את האמונה על ידי דיבורים של אמונה. בעזרת הוגים פוסטמודרניים הוא היה יכול לחזור מתוך תמימות שנייה לדברי ר' נחמן שאמר: "האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת: אודיע אמונתך בפי. היינו, על ידי שמדברין האמונה בפה זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה מד).

אבל לשאלה שלך יש תשובה נוספת, אמפירית: בדבריי התייחסתי לאופנים חדשים של תפילה, זעקה, התבודדות ושיחה עם ריבונו של עולם שמתקיימים במרחב התרבותי העכשווי. התיזה שהצעתי הייתה שהרב שג"ר היה חוליית מעבר וגשר שאפשר לתופעות הללו לחדור גם לקבוצות ופרטים מקרב הציונות הדתית. הוא עצמו הצביע על הקשר שבין הפוסטמודרניזם והרוחניות העכשווית וקידם אותם בברכה. בדבריי ביקשתי אם כן להצביע דווקא על חיוניות חדשה של עולם התפילה הקשורה לרוחניות החדשה הצומחת בקרקע הערעור הפוסטמודרני.

לגבי הקשיים שהעלית על חינוך ילדינו קצרה היריעה לדיון מקיף. אעיר רק ש"מסירות נפש" זרה גם לעיון התיאורטי והרפלקסיבי שהתרחק מהחיים. עולם של דבקות דתית עשוי לצמוח דווקא במסגרות חינוך ניאו־חסידיות, שבהן "עושים" דבקות ולא מדברים עליה. יחד עם זאת אני מסכימה שלצד המעגל הזה של דבקות וחיים של אמונה יש מקום לפתח גם מרחבי משמעות נוספים. מן הבחינה הזו של השאיפה לכונן מרחבי משמעות ואופני קיום מגוונים נדמה לי שדרכינו נפגשות. 

————–

בתגובה ל"שמש אברהם תאיר בגלות" מאת אליעזר יסלזון, גיליון פרשת וארא

להגיב כשחקן פעיל

אליעזר יסלזון צודק בזה שהוא מתאר את הרש"ר הירש כאחד ממייסדי האורתודוקסיה המודרנית, אך לא רק בגלל שהוא היה מוכן "לקבל ברצון את הדרך־ארץ החדשה כאובייקט לשלטון התורה", אלא בגלל שהוא הרחיב את התחום של דרך־ארץ. הרחבה זו כללה מעבר לדברים המקובלים, כמו אמנות ושפה לועזית ולבוש וכלים חדשים להובלה ולתקשורת, חלקים נבחרים מהספרות, האמנות, מדעי הרוח והפילוסופיה.

במקום לברוח מפחד מן האמנציפציה וההשכלה, הרש"ר זיהה בהן הרבה מרכיבים חיוביים. השיטה של "תורה עם דרך ארץ" לא נשארה עבורו רק כתיאוריה הניתנת לדרוש בלבד. הוא הצליח להגשים אותה בכמה מוסדות חינוכיים וחברתיים בקהילה משגשגת.

יסלזון טוען שמשנתו של הרש"ר ביחס לכרונולוגיה של הגלות הביאה אותו למסקנה כי על עם ישראל להמתין בגלות "ולצפות לגאולה בכל יום", ולסירובו להשתתף בקריאה של הרב צבי הירש קלישר לקנות ולבנות בארץ ישראל. המחבר מסכם: "הבה נלמד מכאן לגשת אל האירועים ההיסטוריים בענווה גדולה ועם הרבה סימני שאלה ולא סימני קריאה".

השקפתו של הרש"ר על הגלות והגאולה ראתה בנתינת זכויות מסוימות ליהודים שלב מוקדם בתהליך ההיסטורי, המוביל בסופו של דבר להכרת האומות באמת של היהדות. לשיטתו, קיבוץ הגלויות והחזרה לארץ ישראל יתקיימו רק לקראת סוף התהליך. אכן, דעה נועזת. אבל חייבים לומר לטובת הרש"ר שדעה זו נתמכה באופן משכנע על ידי תנאי הזמן דאז, כמו גם על ידי המצב הכלכלי של היהודים בעולם.

למנהיג יהודי והוגה דעות נאור כמו הרש"ר, הנמצא באמצע המאה התשע־עשרה באירופה המערבית וחש כי חובתו להסביר לקהילתו את המשמעות של השינויים ההיסטוריים המתרחשים בזמנו, לא הייתה אלטרנטיבה אמינה אחרת. החזרה לארץ ישראל השוממה, שהייתה עדיין תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, לא הייתה נראית כשלב הקרוב של תהליך הגאולה. בעבור הרב קלישר, המהפכות באירופה המזרחית באותו זמן יצרו הזדמנות לדרישה לחזור למולדת.

האמת היא שלגבי שניהם אפשר לומר "היטבת לראות!". כל אחד ראה מרכיבים משמעותיים שונים באירועי זמנו, מנקודת ראייתו, והגיב להם כמו שצריך: בסימני קריאה! אין ספק שהנס הגלוי המתפתח לעינינו היום, נס שנקרא "מדינת ישראל", לא היה יכול לקרות בלי עזרת שני התהליכים שתחילתם הוכרו על ידי הרש"ר והרב קלישר – דהיינו הדמוקרטיזציה של אירופה וייסוד ארגון בין לאומי וכן האפשרות של היהודים לגור ולפעול בארץ ישראל.

ישיבה והתבוננות באירועים היסטוריים עם "הרבה סימני שאלה" טובה ומתאימה ליהודי הפרטי. מנהיגים, החייבים "להבין שנות דור ודור", מוכרחים להגיב יותר כשחקן פעיל. אילו הבינו מנהיגי יהדות אירופה את המשמעות של עליית הנאצים לשלטון, אולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. /

שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

————–

בתגובה ל"להקשיב למה שקורה בתוכי" מאת אדמיאל קוסמן, גיליון פרשת שמות

חיים בורגניים שבלוניים

קל מאוד להעריץ את אתי הילסום ממרחק של שבעים שנה ומעבר לתמרות עשן הכבשנים, אבל תהליך החיפוש של הילסום והתרגילים שאימצה לעצמה נראים כמו סקיצה חובבנית של אימונים יומיומיים ובנאליים שמאפיינים קבוצות רוחניות רבות, במיוחד כאלו שמייחסות עצמן להגותו של ג' גורודיף ושל בהגואן שרי ראג'ניש, הלא הוא אושו.

אתי הילסום זוכה לתשבחות בגלל מותה הטראגי ואולי בגלל מידותיה התרומיות והמוטיבציה האותנטית שלה להתחדשות רוחנית. אך אילו הייתה הילסום חיה בישראל של שנות האלפיים, היא הייתה, מן הסתם, מוצאת את מקומה הטבעי בכת ה“אימן“ או בקיבוץ נאות סמדר והייתה יכולה ליהנות מניסיונם של מורים ומחפשים רבים, שהם שותפים גם לניסיונות הרוחניים שלה וגם לשאיפה שלה לחקירה העצמית. ייתכן מאוד שאחרי תהליך של אימון לא ארוך הייתה הילסום מוצאת את מקומה והופכת  להיות מורה ומתוות דרך למחפשים אחרים, אלא שפריחתה התיאורתית של הילסום הייתה נשארת נחלת השוליים האקסצנטריים והתימהוניים של החברה הישראלית, ובוודאי לא הייתה זוכה לשבחים במוסף “שבת“ של “מקור ראשון“.

כך קוסמן ודומיו מעדיפים להעריץ את החיפוש הרוחני ממרחק כרונולוגי וגיאוגרפי בטוח, ומתעלמים במופגן מהתרחשויות רוחניות משמעותיות שמתפתחות במרחק קצר מאוד מסביבתם הקרובה.

גם קרבן שואה נוסף, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, זוכה לעדנה רבה בשנים האחרונות, במיוחד בישיבות חרד"ל בעלות אוריינטציה "חסידית" ובחוגי ניו אייג' חרדיים. בקבוצות האלו מתארים את תורתו כ"חכמת הנפש על פי התורה" או כ"מדיטציה יהודית אמיתית". אין ספק שבחברה החסידית של אמצע המאה שעברה היו ניסיונותיו של הרב שפירא חדשניים וראשונים, אבל מבט מיומן מצד מי שהתנסה בתרגולים רציניים של תורות המזרח ימצא את המלצותיו של שפירא כהתחלתיות ושטחיות ביותר; באותה מידה שגילוייו הראשוניים של שפירא בנושא דפוסי התנהגות ההכרה נחשבים טריוויאליים ומובנים מאליהם באשראמים במזרח ובקבוצות המדיטציה הרציניות בישראל ובכל מקום במערב.

מאמרים כמו "להקשיב למה שקורה בתוכי" של קוסמן יכולים להבהיר לנו עד כמה גדול המרחק בין החברה הדתית־לאומית לבין מה שהיא מתיימרת להיות, מרחק בין חיים בורגנים שבלוניים לבין יומרות ספיריטואליות לא ברורות. כנראה שהמחפשים האמיתיים, שצצים בתוכה מדי פעם, יצטרכו לחכות שישים או שבעים שנה עד שמישהו יעצור ויקשיב למה שקורה בתוכם.

בצלאל אבנון

בצלאל אבנון, בוגר הטכניון, הוא מהנדס אזרחי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בינואר 2014,ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חן חן למפרסמי התגובה, אבל בהחלט הייתי בוחר כותרת אחרת לתגובתי.
    קשה לתאר, את חיי הרוב הדומם של הציונות הדתית במילים אחרות, אבל הבעיה אינה הרב הדומם, אלא אותם מעטים, שמנסים ליצור לו סטנדרטים תרבותיים.

    נראה שאותם מעטים, עוסקים בעיקר בקניית מעמד בוהמי ואקדמי והם רחוקים מאוד מעיסוק רוחני משמעותי.

    כדי שלא אשחק, חלילה, לידי הריאקציה, אציין, כי בית המדרש הישיבתי הנפוץ, הוא גם סביבה מעמדית והישגית ואינו מקנה כלים כלשהם להתקדמות פנימית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: