שיפוט מהיר 857 | צור ארליך

ספרות יפה מאוד

1eaaac01-2e4f-4fa1-abfd-a10fc4c53011אל חוף מבטחים

יצחק מאיר, ספריית מעריב, 263 עמ'

 בספרו הקודם, "אישה אחת", סיפר יצחק מאיר את סיפור ההיחלצות שלו, של אחיו ושל אמם מציפורני הנאצים במסע בריחה מבלגיה לצרפת וממנה לשווייץ. ספרו החדש ממשיך מנקודת הסיום, ומספר את קורות העפלתם לארץ ישראל, שגם עליה נגזר שתהיה בלתי חוקית.

סיפורו של הילד יצחק הוא כואב ונִסי, בלתי מתקבל על הדעת אך מציאותי וביוגרפי לגמרי; אולם בזאת אין הוא שונה מסיפורים מרתקים של ניצולים אחרים. אפשר ללמוד מהספר הרבה על ההיסטוריה הגדולה ועל הסיפורים הקטנים שהיא עשויה מהם; אבל גם את זאת אפשר לעשות בעזרת רבים מבין מאות ספרי הזיכרונות הרואים אור לאחרונה. ספרו של יצחק מאיר, ילד פליט שהפך למנהל כפר נוער, דיפלומט, פעיל פוליטי ופובליציסט, הוא ספר חשוב ומעניין גם יחד, אבל בכך יש לו אחים רבים מספור על המדף האוטוביוגרפי. מדוע לקרוא דווקא אותו?

התשובה אינה נרמזת בעטיפתו היפה של הספר, אף לא בגבה, אך היא קורנת מדפיו: ספרו של מאיר מתייחד באבחנותיו החדות, בתיאוריו החיים, בסיפורי דמויות המשנה הארוגים בו ביד אמן, בהפלגות ההגותיות, בהכללות הרעיוניות, בהדהוד המקורות. בקצרה, "אל חוף מבטחים" הוא אמנם ספר תיעודי – אך הוא ספרות יפה. במלוא כל המובנים. ספרות מאוד. יפה מאוד. ב"אישה אחת" התגלה יצחק מאיר כסופר אמן, שמקומו בכותל המזרח של הספרות הישראלית. לא פחות. ב"אל חוף מבטחים" הוא קונה לו שם חזקה.

כוחו של מאיר יפה במיוחד בגדולות. הוא סופר של מחוות מילוליות, של סופרלטיבים, של סערת נפש, של תנועה ממשפטי סטקאטו קצובים למשפטי אשד נוהרים, דשנים ורעננים אך לעתים מופרזים בתנופתם השיטפונית. הוא חוטא בפאתוס, אך לעולם לא בקלישאה: זה פאתוס שאין עוד כמוהו. כוחו היוצר מאפשר לו להטמיע בסיפור המסע הייחודי של משפחתו תובנות היסטוריות ואוניברסליות. לשם כך הוא מרשה לעצמו לחרוג מהעובדות בדבר אחד: בשִׂימוֹ בפי דמויות, מנער ועד זקן, מונולוגים מהוקצעים וחודרי בטן. כך, בכוחו הרטורי הוא עוזר לדמויות להביע את המטען הרעיוני שהן נושאות. ובעצם, את החסד הזה הוא עושה להיסטוריה עצמה.

מבריק ומדשדש

מי-בעניין-שלנומי בעניין שלנו

שחר־מריו מרדכי, עם עובד, 98 עמ'

 אי שם באחד מ־777 עמודי גוף־הטקסט בביוגרפיה החדשה של אלתרמן מאת דן לאור, מישהו אומר למישהו שההבדל בין משורר טוב למשורר גרוע הוא שמשורר טוב חוזר על עצמו, ומשורר גרוע חוזר על אחרים. שחר־מריו מרדכי הוא אם כן משורר טוב. את שירי "מי בעניין שלנו", ספרו החדש, נדמה שכבר קראנו בספרו הקודם, הראשון על פי הספירה שלו, "תולדות העתיד". לא אותם קראנו, אבל את שכמותם.

מרדכי הוא משורר בעל מיומנות לשונית מעוררת השתאות, החותר למיזוג מרבי בין צליל ומשמעות. הוא בין הבולטים בקבוצה קטנה ומובחרת של משוררים שהופיעו בעשור הקודם – עוד בולטים בה אלי אליהו ואלמוג בהר – המפתחים את הממד המוזיקלי ואף המִשׂחקי אך מעדיפים בדרך כלל להותירם סמויים למחצה. בשני ספריו הנזכרים (אבל בקודם הרבה יותר) מקפיד מרדכי לעשות זאת בשלל סגנונות וסוגות, מפזז בין מחוות לשירת ימי הביניים, מכתמים ופיוט פרוזאי.

אמנם, קצותיו של מנעד הסגנונות זזו הפעם מעט. כמה משיאיו של "תולדות העתיד" היו כתובים בצורות קלאסיות מובְנות, ואילו הפעם ז'אנר זה נעדר. לעומת זאת, לספר הנוכחי נוספה פרוזה פיוטית חרוזה. גם אם מבחינה צורנית הספר החדש עני מקודמו, הוא מפתיע בחידושים אחדים. מרדכי אולי אפילו משכלל את האירוניה המילולית־צלילית שלו: "בְּהַר הַמְּנוּחוֹת// חַיַּל צַהַ"ל, בֶּן 20, יִתְאַמֵּן מָחָר./ סְלִיחָה, הוֹדָה מְפַקֵּד הָאֻגְדָּה/ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ מִקֶּבֶר־לֵב". יִתְאַמֵּן, קרי יִטָּמֵן. הנה כי כן, מרדכי אינו רק משורר טוב. הוא משורר מבריק.

עיקר תחושת הדשדוש וחוסר החידוש נוגע לנושאים ולאווירה. שוב הדובר הרָגיש, המתפרק, הנפלט מייסורי הבדידות אל תעוקת החברותא ובחזרה. שוב רצוא ושוב בין חמדת חיים לחרדת קיום. שוב הומוארוטיות שבשיאה טמון זרע חדלונה. שוב היַלדות בביתו של אב כבד פֶה, נכה מלחמה. שוב פוליטיקה מתונה, רודפת שלום, תמימה ולעתים מיתממת, הפעם תוך המרת מרכז הכובד מציונות למעין אנרכיזם חסר אחריות ("שליטים הם ציר הרשע"? באמת?). בחלקים גדולים מדי נראה הספר החדש כמעין לקט, שכחה ופאה של קציר הספר הקודם. זה כמובן לא אומר שאין בו שירים מפעימים, כמיטב המסורת של מרדכי.

לסבול את ההנאה

רק עוד דבר אחד

ג'ונתן טרוֹפּר, מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי, כנרת זמורה ביתן, 304 עמ'

 קל לקטול את הרומן הזה. מי שמחפש קרבן לעשות עליו סיבוב של התנשאות בדרך אל היכל התהילה של מעקמי האף וגבוהי המצח – ג'ונתן טרופר פרוס לפניו כמרבד. ברומן לא ארוך בכלל, שמשך עלילתו קצר אפילו יותר, דוחס טרופר מלודרמה משפחתית עמוסת מצבים קיצוניים, מהפכים אישיים, וידויים של פעם בחיים, איחודים־מחדש, בגידות וסליחות.

בתירוץ רפואי קלוש הוא גורם לגיבור שלו לחשוב בקול רם בלי לשים לב לכך, כלומר לחשוף רגשות וסודות בפומבי, וכך יוצר הזדמנויות מלודרמטיות לרוב. המהלך העלילתי הוא מהלך של תיקון־נפש, של אשרור החיים לאחר סף בחירה במוות, עד ההפי אנד – ובידוע שאמנות טובה, כמו גם עיתונות ראויה לשמה, פירושה לעשות רע על הנשמה. הספר הוא מעין גרסה כתובה, ולכן משופרת ומהוקצעת, של מִצְחָק, סטנד־אפ: מתקפה בלתי פוסקת של שורות מחץ, פואנטות, זיקוקי שנינה, בדיחות וגם התגססויות לרוב. מרוב קרם, כמעט שלא נשאר מקום לעוגה עצמה. כמה ממותק מצד טרופר. כמה אמריקני.

אבל נדמה לי שבמקרה של "רק עוד דבר אחד", קטילה מתנשאת של הספר הקליל והמתוק תחמיץ את העוקץ הטמון בדבשו. אני מציע לחובבי ההתייסרות והספרות התובענית לסבול הפעם, רק הפעם, את המשא הנורא של ההנאה, כדי להבקיע אל הגרעין הקשה. טרופר מקפץ בין הקצוות החדים של החיים כדי לשמור את הקורא במתח גבוה, אבל גם כדי לשאול את שאלות הקצה. הוא מפריז בסצנות מיניות כדי לגרות, אבל גם כדי לתהות על מקומו של הגבר בתרבות המשלבת מתירנות קיצונית עם השפלה כמעט מובנֵית של גברים. הוא מצחיק בלי להרפות כדי להחזיק את הקורא, אבל בעיקר כדי להטמין בכמוסות החלקות של ההומור את הארס המפעפע של חשבון הנפש.

חשבון נפש על החיים, על המוות, וגם על סתם תופעות חברתיות. לא פעם הלעג דק מן הדק. "אֶשלי רוֹס חוגגת בת מצווה בקאנטרי קלאב 'סטונלי' בחברת שלוש מאות מחבריהם הקרובים ביותר של הוריה". כך נפתח אחד הפרקים. כמה מדויק מצד טרופר. כמה לא רק אמריקני.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בינואר 2014,ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: