מִשבר לתיקון הלב | אלחנן ניר

בשנים האחרונות רחקתי ממנו. האש שלו כבר נראתה לי ילדותית־משהו. ביומנים היוצאים כעת 
מועצמת תחנתו האחרונה שבה חי כיהודי פשוט שבלב נשבר אומר תהילים

 חיינו בתוך הספרים. מנסים להנביט את הגוף הצומח, את השערות המכסות אט־אט כל יבּשה שעל הגוף. עולים מתוך האותיות, ומתוך החיים שלא היו אלא "דיבור המתחיל", לכל מובניו. הנביטה הייתה קשה. והייתה איזו חרפה בגוף הזה, בבקשה שלא ידענו לתת לה מילים, לקרוא לה בשם. להסכים לה. ובשעות שהן לא יום ולא לילה היינו נמלטים אל הספרייה. וחומות בית המדרש היו הולכות איתנו ואינן מניחות.

כך, בערב חורפי אחד גלשתי לספרייה שבגבעת שאול ובקשתי מהספרנית ספר שיהפוך לי את החיים. ככה. כמו היו החיים עומדים יצוקים על מקומם וניתן להפוך אותם. היא הסתכלה עלי, ויותר אמרה משאלה, אתה בטוח. ואני רק הנהנתי.

היא לקחה את "החיים כמשל" ואמרה: הנה.

ושוקע כולי בעליית הגג של פנחס שדה, ופתאום אני כמעט שומע את קולו עולה מתוך המילים:

אם ספר זה יופיע אי פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק־הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהםהעיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני; העיקר בעיניהם היה להיות איבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני א־לוהים, מה זה א־לוהים; הם היו יושבי חושך שכחי־א־לוהים, וזה כלל לא היה אכפת להם (החיים כמשל, עמ' 415).

ופתע קול הספרנית לוחש בתקיפות: "בחור, אנחנו סוגרים עוד חמש דקות, בבקשה להזדרז".

ובמבט אחרון בולע את המילים, את החיפוש והחופש והאהבה והייאוש. ולמחרת בא ועושה מנוי לספרייה ולוקח בידי את הנפץ אל הפנימייה הצפופה. ואיך שהספר עבר מיד ליד, עף במין קדחת מחתרתית מתחת לשולחנות וכל באיו לא ישובון. הכיתה התבתרה אז, במין חלוקה לא־נאמרת אבל ברורה וחדה, לאלו שכבר קראו את הספר ולאלו שלא. כי זה היה ספר החיפוש הנוקב ביותר שהכרנו, ולא נמצא לו אף מתחרה, גם לא "סידהרתא" של הרמן הסה או "מרד הנפילים" של איין ראנד שנשרו אז בהסתר תחת חיקנו.

כי הוא גילה לנו על א־לוהים ואת הגעגועים אליו ואת הבדידות המייסרת למולו.

והכול נכרך גם בזה שלחש לנו את לשונות המוות.

ומשהו בלהטי נפשו לכד. ביכולת לפרק הכול, להתהוות ולא להניח, אבל מיד גם להציב סולם גנבים מאולתר על כל חומה ולראות בכל מקסם את הרקב והשווא, לרדוף אחר הנפש עד מאחורי המילים, ולהפוך אותן על כרעיהן ועל קרבן עד שיוציאו מתוכן את שמתחבא בהן, את מטבע־הסוד המסתתר בכיסי המוסכמות ולגלות, בעצם, את האין־מטבע. "כי רק אובדי דרך מגיעים אל מחוז ערגתם", אני כבר מצטט ממנו מבלי משים.

משהו בלהטי נפשו לכד. פנחס שדה, 1993  צילום: ראובן קסטרו

משהו בלהטי נפשו לכד. פנחס שדה, 1993
צילום: ראובן קסטרו

אנושיות וא־לוהות

במשך השנים רחקתי ממנו. המגע שלו עם החיים (או אולי מוטב: עם דכדוך החיים) כבר חדל מלגעת בי. האש הזו נראתה לי כבר ילדותית־משהו. מאוהבת בעצמה עד לזרא; גיל התבגרות המסרב להסתיים. וגם חוסר האנושיות המובהק שלו הרתיע. וכמובן היחס לנשים. ולפני עשור, עת ציינו עשור לפטירתו, כתבתי, כמו מבקש לתקן, את השיר "רֶבּ פנחס" המדמה אותו לרבי רב־צאצאים:

א
רֶבּ פִּינְחָס יוֹרֵד בְּאִטִּיּוּת מֵעֲלִיַּת הַגַּג
עַכְשָׁו הוּא מִסְתּוֹבֵב אֶצְלֵנוּ בָּרְחוֹב
מְסַפֵּר לַחֲתָנָיו כְּשֶׁהוּא עָטוּף בְּקַפְטָן עַל תְּקוּפוֹת בַּתֹּהוּ
עַל נְעָרוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ רַק מָשָׁל, עַל מָשִׁיחַ שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיָה לְאֵירוֹפָּה.
רֶבּ פִּינְחָס כְּבָר לֹא מַזְמִין לִרְקֹד
כְּבָר לֹא יוֹשֵׁב בְּחֶדֶר סָגוּר וּמוֹרִיד עָלָיו עֲלָטָה עֲשׂוּיָה אִידִישׁ
כְּבָר לֹא מֵפִיק מִ"נֶּפֶשׁ נֶעֱצָבָה“ אֶת סוֹד הַחַשְׁמַל
רֶבּ פִּינְחָס נוֹסֵעַ לְתַקֵּן אֶת הַלֵּב. בּוֹדֵק שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה גְּלָאט, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תַּעֲרֹבֶת
שֶׁלֹּא יִהְיוּ הֵיכְלוֹת תְּמוּרָה וּמְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר
בּוֹדֵק שֶׁיִּהְיֶה מִקְוֶה חַם.

 ב
רֶבּ פִּינְחָס מְסַפֵּר לְכַלּוֹתָיו עַל אֵלוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן
לִפְנֵי מְלֹךְ מֶלֶךְ, עַל ז‘ מְלָכִים שֶׁהִזְדַּוְּגוּ בְּעַצְמָם וּמֵתוּ
צוֹעֵד לִפְנֵיהֶן בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
מְעַשֵּׁן נוֹבְּלֶס בְּהֶכְשֵׁר מְהַדְּרִין שֶׁל הָעֵדָה הַחֲרֵדִית
זוֹרֵק בַּאֲדִישׁוּת אֶת הַפִילְטֶר שֶׁפַּעַם קָרָא לוֹ בְּדִידוּת.

 ג
כְּשֶׁרֶבּ פִּינְחָס דּוֹרֵשׁ בִּסְעוּדָה שְׁלִישִׁית
הוּא קוֹשֵׁר גְּמָרוֹת בְּזֹהַר, מִדְרָשִׁים בַּחֲסִידוּת
הַנְּכָדִים שֶׁלּוֹ בּוֹכִים
וְהַשַּׁבָּת
יוֹצֵאת.

  (תחינה על האינטימיות, "הקיבוץ המאוחד" 2008, עמ‘ 67).

פעם אחת, אחר שכבר השלכתי אותו אחר גווי, שאלתי את עזה צבי, נוחה עדן (שהייתה קרובה אליו ובעיקר נודעה כחברתה הקרובה של זלדה), ליחסה של זלדה לשדה. ועזק'ה ענתה: "נתתי לזלדה לקרוא את הספר ('החיים כמשל') והיא הייתה מרותקת וכתבה לי עליו מכתב. היא אמרה שהוא כנען". וכמה מדויקת המילה. כנען. וכמה עוצמות. אבל אני כבר ביקשתי להיכנס לארץ, למצוא אדמה. להניח את הראש.

עכשיו, בדיוק שני עשורים מפטירת האיש – היומנים שלו יוצאים. ויש בתיעוד הזה משהו מביך, בחינת "מה קטנו מעשיך". אני מעדיף לדלג על כל שנות התוהו הראשונות שלו, על המלל האבוד של הנער המתבגר ותר אחר התיקון. כי בשנות השמונים הוא הגיע, כמעט באקראי, לר' נחמן (האיש והאש שתמיד מגיעים אליהם כמעט באקראי) ופתאום לכל השברים נוספה תנועת תיקון שהלכה והעמיקה, הלכה והתדייקה.

כך בראשית שנות השמונים מוציא שדה את "תיקון הלב – סיפורים, חלומות, שיחות של רבי נחמן מברסלב"; והספר הזה היה רק היה הפתח לזרם האדירים שבא אחריו: "ספר הדמיונות של היהודים", ולאחריו "סיפורי הבעש"ט", "ענני – מבחר התפילות והפיוטים" ו"אשתי אהובתי, בואי ונרקוד – ספר שני של סיפורי הבעש"ט". וכמובן את "איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות, תורות וסיפורי חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק", שיותר משנכתב על הקוצקר נכתב בידי שדה עליו עצמו ועל האפילה היורדת על חייו מלאי הסערות. והספרים הללו זכו כולם להצלחה מרשימה, ולהיות למדף שלם בקשר המתחדש שלנו עם היהודים לדורותיהם. וכמובן – עם א־לוהי היהודים.

ר' פנחס תהילים־זאגר

כך אל מול שדה הצעיר ומלא הפרא עולה ומתעצם שדה אחר, והנה הוא כבר יודע לערב את הפראות בנינוחות, החיסרון בשלמות, אירופה בישראל, תל־אביב בירושלים, שאליה הוא חוזר ולרחובותיה הוא שב באחריתו. באחרית הוא מכניס לחייו את הצדיקים ימימה אביטל (1999־1929) ורבי אשר פריינד (2003־1910), ומבקש להיות יהודי פשוט שמחכה בתחנה לאוטובוס שיבוא לקחת אותו, לשאת אותו מחדר אחד לחדר אחר. אבל בינתיים מה יש לעשות? היהודי אומר תהילים; ר' פנחס תהילים־זאגר.

אודה, יש משהו לא אמין בתנועות המהירות שהוא עושה אל מול אימת המוות. פתאום הוא חוצה קווים, חוזר בו, זורק ספרים מתוך ביתו. ועדיין, קשה להיוותר אדיש למנסרת הזהויות הרוחשת בו אל מול הסוף, ומולידה מתוכו רגעי אמונה מלאי זוך ולב. הנה, למשל, תיאור פגישתו עם רֶבּ אוּשֶׁר הנזכר (יהודי שהיה בו שילוב של אמת נוקבת, חסד ללא גבולות, עמידה מוחשית נוכח פני הקב"ה וידיעת הערך העצמי ללא "קבלת שוחד"):

רב אשר ביקור ראשון (סוף אוקטובר 1992). הרחוב והבית. נשים ממתינות. שיעול. אישה: שתה מים. הכול מבורך כאן. ר' אשר מקבלני. חביב. צורתו. כמו רבי, או סב. דיבר על: התגברות על כעס; חמדה (מזלג). אמר לי: "אני ידעתי הרבה ייסורים" (אך באמירתו היה איזה הדר, גבורה. הוא עבר זאת, היה עם זאת אך למעלה מזאת).

ברבות הימים סיפר לי רובי (קסל, שהפגיש את שדה עם ראושר ועם ימימה; אנ) שהצדיק אוכל במבה בפרהסיה ומכבד, מתרגז כשבא לו, נוזף ואף מקלל, וכן הומור. השווהו למשה רבנו, שלא הייתה מחיצה בין אנושיותו לבין נגיעתו בא־לוהות. היה שלם (עמ‘ 235).

כאן הבאתי מעט מזעיר מאחרית חייו, מאחרית דיבורו ונשימותיו שכבר ניכר שנעדרת מהם המחיצה. כל אלו לופתים שוב ואינם מניחים, ומודפסים בספר "פנחס שדה: היומנים" (כנרת זמורה ביתן) שראה אור השבוע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: