להיות איש הלכה ומוסר | נדב ברמן שיפמן

הגותו של הרב ברקוביץ בנושאים עכשוויים ראויה למקום מרכזי באורתודוקסיה המודרנית. 
ספר מפלס־דרך מציע דיון הלכתי ואינטלקטואלי במשנתו 

אורתודקסיה-הומאנית-198x300אורתודוקסיה הומאנית

מחשבת ההלכה של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ

מאיר רוט

הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, 473 עמ'

מיהו הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ (1908־1992), דמות שהשפיעה רבות על צמיחת האורתודוקסיה המודרנית במאה העשרים? כיצד התבטאה ההשכלה הפילוסופית הרחבה באישיותו של מלומד זה, בעל הידע הרבני הנרחב והמעמיק? מהם עקרונות מחשבתו ההלכתית של מי שהיה תלמידו המובהק של הרב יחיאל יעקב ויינברג, וכיצד הם באו לידי ביטוי בהכרעותיו השונות בנושאים מרכזיים אשר עמדו (ועודם עומדים) על סדר יומה של היהדות הדתית המודרנית? מה היחסים בין דת למוסר בתוך הכרעותיו ההלכתיות השונות?

על שאלות אלו ואחרות מנסה לעמוד מאיר רוט בספרו החדש, תוך שהוא מתחקה אחר כתביו הרבים של ברקוביץ (תשעה־עשר ספרים ועשרות רבות של מאמרים) ואחרי זיקותיו לדבריהם של רבנים והוגים בני התקופה.

בין יהדות למודרנה

בספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטור שכתב רוט באוניברסיטת בר־אילן בהדרכתו של אבי שגיא, בוחן רוט את מסכת חייו המרתקת של הרב פרופ' ברקוביץ ז"ל בתוך המארג ההלכתי וההגותי העשיר שטווה.

ברקוביץ, שנולד באיזור רומניה של ימינו, ידע נדודים ועבר למעשה ברוב יבשות העולם: בשנות העשרים והשלושים למד בפרנקפורט ובברלין, ובהן רכש את השכלתו ואת הסמכתו הרבנית וכתב את עבודת הדוקטור שלו בנושא "דויד יוּם והדאִיזם"; מגרמניה הנאצית ברח לאנגליה (לונדון; לידס), ומשם לעיר סידני שבאוסטרליה; ממנה היגר הרב ברקוביץ לארה"ב (בוסטון) בשנת 1950, ומשם המשיך לעיר שיקגו בשנת 1958; בארבע הערים האחרונות שנזכרו כיהן ברקוביץ כרב קהילה ולימד. בכל שנות נדודיו היה ברקוביץ ציוני אכפתי, ומתוך רוח זו עלה ארצה בשנת 1975 והתגורר בירושלים, ובה המשיך לכתוב עד מותו בשנת 1992 (ראו רוט, עמ' 11-20).

ספרו של רוט נשען על שפת המחקר האקדמי וכלי עבודתו, אך פונה גם לציבור שוחר הדעת. הספר מורכב מארבעה חלקים עיקריים: "אבני בניין", שבו נבחנים עקרונות היסוד במחשבת ההלכה של ברקוביץ: כוחה של הסברה, היחס בין הלכה ל'אגדה', ההלכה כ'חוכמת האפשר' וקדימותו של ההיבט המוסרי; בחלק השני, "התפיסה העיונית", בוחן רוט היבטים כלליים יותר בהגותו של ברקוביץ, כמו מעמדה של ההלכה בעולם המודרני והאופן שבו קישר ברקוביץ בין האמונה למעשה הדתי באמצעות מושג ההתגלות, הברית והשותפות בין האל לאדם; בחלק השלישי, "מעמד האישה", עוסק רוט בשדה מורכב שהעסיק את ברקוביץ רבות כאיש הלכה, ובו נידונים מעמדה של האישה בהלכה, אופני הבנת היחסים שבין איש לאישה (ובכללם נושא המין והמיניות), בעיית העגונות והאפשרות של נשים לחייב עצמן במצוות עשה "שהזמן גרמא"; בחלק הרביעי של הספר, "ברקוביץ והוגי הלכה אחרים", נידונים קשרים הגותיים בין ברקוביץ למורים תורניים־רוחניים שלו כמו הרב יחיאל ויינברג והרב שמואל גלזנר, לצד קשרים מחשבתיים־מושגיים לרי"ד סולובייצ'יק, אליעזר גולדמן וישעיהו ליבוביץ.

אחת השאלות שאליהן נדרש רוט בספרו קשורה למסכת הנדודים של ברקוביץ לאורך שנותיו: מה היחס בין היהדות לדתות, לתרבויות ולהגוּיוֹת הסובבות אותה? נראה שעמדתו של ברקוביץ בנושא זה הייתה מורכבת ומרתקת. ראשית, אנו רואים כי ברקוביץ עומד על חשיבות המפגש המשמעותי עם "חכמה בגויים":

הרב המתאים לסמכות ולמנהיגות בקהילה היהודית של ימינו צריך להיות נטוע עמוק הן ביהדות ההיסטורית הן בתרבות האירופית המודרנית. הוא חייב להיות תלמיד חכם וגם מדען, פילוסוף או היסטוריון כאחד. נפשו צריכה להיות צומת שאירופה והר סיני נפגשים בו ("לקראת יהדות היסטורית", עמ' 110; מצוטט בתוך רוט, עמ' 452).

קרי: תלמיד חכם בימינו לא יכול להיות ראוי לשמו אם לא תהיה לו הבנה עמוקה של התרבות הכללית המודרנית; אם לא תתקיים בו התודעה הדיאלקטית שעליה עמד גם הרי"ד סולובייצ'יק (רוט, עמ' 429), לא יוכל תלמיד חכם כזה לקחת חלק משמעותי בתודעה ובחוויה הדתית, שהיא במידה רבה דיאלקטית גם לדעת ברקוביץ.

מבקר חריף של תפיסות מוסר מערביות. הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, 1950  צילום: ברום ברקוביץ'

מבקר חריף של תפיסות מוסר מערביות. הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, 1950
צילום: ברום ברקוביץ'

 בין דת למוסר

מאידך, ניכר כי ברקוביץ היה רחוק מאוד מהערצה עיוורת כלפי התרבות המערבית. כחלק מעמדתו הזהירה היה ברקוביץ מבקר חריף של תפיסות מוסר מערביות, בעיקר באשר לשאלת יכולתן המעשית להביא את האדם למימוש ערכי המוסר שאותם רואה האדם עצמו כראויים. כפי שמתאר רוט את עמדת ברקוביץ:

יוצא אפוא כי שתי השיטות המשפיעות ביותר על התרבות המערבית אינן מייחסות ערך רב למימושו של המעשה הטוב מכוח הכרעתו הרצונית של הפרט, ומסתפקות לפי אפלטון – בעיסוק אידיאי מופשט של הטוב, ובמקרה של הנצרות – בחסדו הגואל המציל מרע… ברקוביץ מעלה תהִייה כנגד הצו הקטגורי [של קאנט] שאינו טורח להפריד אצל הפועל המוסרי בין התבונה לבין הרצון (רוט, עמ' 216).

שאלת העיצוב והמימוש של אורח חיים מוסרי הטרידה את ברקוביץ לאורך חייו, והיא ניכרת ברגישות הפרשנית שלו ביחס לסוגיות הלכתיות מרכזיות, הנידונות בספרו של רוט: היחסים שבינו לבינה, מעמדה של האישה במצוות עשה שהזמן גרמן, נישואין וגירושין, האתיקה של המיניות, שמיטה ועוד. רוט מנתח בספרו את מקורותיו ההלכתיים של ברקוביץ בסוגיות כבדות משקל אלו, כמו גם את אחריותו וחלוציותו הפרשנית בהצעת פתרונות הלכתיים לכמה וכמה מהן.

בתוך כך ניתן לעמוד על פרדוקס מעניין: המוסר וטובת האדם והחברה עומדים בראש מעייניו של ברקוביץ, והוא מדגיש את האוטונומיה הניתנת לאדם ואת חירותו הפרשנית במסגרת הברית עם האל (על כך עמד גם דוד חזוני בעבודת הדוקטור שלו, "אחריות אנושית בהגותו של אליעזר ברקוביץ", האוניברסיטה העברית 2011).

מצד שני, ברקוביץ מפקפק בטענה שהאדם מסוגל להסיק ולנסח את תורת המוסר בעצמו, ולא פחות מכך: הוא שולל את הטענה שבכוח האדם ליצור מערכת חינוכית־תרבותית מקפת שבמסגרתה יבוא האדם למימוש מוסריותו; כמו כן, ברקוביץ מציב שאלה חמורה גם על ניסיונותיהם של הוגים מודרניים חילונים מסוימים לנסח תפיסה ליברלית צרה שאינה מתיימרת כלל להגביל את הכרעותיו של האדם.

עם כל זאת, היו הוגים דתיים אורתודוקסים שהסתייגו מעמדותיו ההלכתיות, למשל בנושא תנאי בנישואין ובגט (רוט, עמ' 374-381). בעניין זה חשוב לזכור את מקומו של ברקוביץ מול מורו הגדול, הרב ויינברג, בעל שו"ת שרידי אש, שעל סיפור הצלת כתב היד שלו בימי מלחמת העולם השנייה עומד רוט (עמ' 14).

נקודה זו מבהירה מתחים הלכתיים שהיו (וישנם) סביב ברקוביץ בעולם האורתודוקסי, שלא יכול היה לדחות את משנתו בלא־כלום בגלל מעמדו ההלכתי האיתן של הרב ויינברג. עוד על הקשר המיוחד שבין ברקוביץ לויינברג ניתן למצוא בספרו (באנגלית) של מרק שפירא (Shapiro) “בין עולם הישיבה לאורתודוקסיה המודרנית“ 
(עמ‘ 190-193), העוסק במכלול חייו ופועלו של הרב ויינברג.

פוטנציאל הגותי

ספרו של רוט מהווה אבן דרך חשובה לכל אדם המבקש להבין את מצבה המורכב של האורתודוקסיה המודרנית במאה העשרים ואת התמורות המתחוללות בה בימינו. כמו כן יש בו תרומה חשובה למבקשים להבין את הפוטנציאל הטמון בהגות האורתודוקסית להתמודדות עם אתגרי הזמן, מתוך היאחזות בהלכה ובערכי היהדות.

אמנם, יש לקוות שבמהדורה הבאה של הספר יתוקנו כמה וכמה ליקויי הגהה שנפלו בה, ויורחב מפתח האישים, המקומות והמושגים לטובת חידוד הצגת הגותו של ברקוביץ והבחינה המקיפה והיסודית של רוט בעניינה.

זוויות נוספות כמובן נותרות ב"צריך עיון" בתוך הגותו של ברקוביץ, שכתיבתו הבהירה עלולה לעתים להותיר רושם מטעה של "שקט תעשייתי" הגותי. למשל: מה משמעות הדיאלקטיקה בין הביקורת העמוקה שהפנה אליעזר ברקוביץ כלפי התיאולוגיה של מרדכי מ' קפלן לבין ההערכה הבסיסית שרחש כלפי מושג "היהדות כציביליזציה" שלו? מה היחס בין הגותו של ברקוביץ למסגרות מחשבה פילוסופיות אנגליות־אמריקניות שבהן התעמק בדוקטורט שלו, ושבמחיצתן למד ופעל במשך כעשרים־וחמש שנים בארה"ב? דומני כי לגבי השאלה השניה פתח אבינועם רוזנק צוהר משמעותי במאמרו "אליעזר ברקוביץ: הלכה ואורתודוקסיה מודרנית".

בתוך חקר מחשבתו ההלכתית וההגותית של ברקוביץ פילס רוט דרך לבאים אחריו (כמו עבודת הדוקטור של יונתן ברפמן מאוניברסיטת קולומביה, העומדת לראות אור בקרוב), אשר ינסו להעמיק עוד בהבנת מהלכיו הפרשניים של ברקוביץ ובהתחקות אחר מניעיו המוסריים ואחר ההקשרים ההגותיים שבהם פעל. על הבסיס האיתן שהניח רוט לכל זאת, על הבאת הגותו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ למרכז הבמה הציבורית הישראלית ועל הדיון ההלכתי והאינטלקטואלי במשנתו ראוי ספר זה לעיון ולהערכה.

נדב ברמן שיפמן הוא דוקטורנט בחוג למחשבת־ישראל באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בזיקות בין משנותיהם של הרבנים־הוגים חיים הירשנזון, מרדכי מ. קפלן ואליעזר ברקוביץ לבין הפרגמטיזם האמריקני

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-Uncategorized ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ככל שהגותו של ר"א ברקוביץ' תגיע לקדמת הבמה של הציונות הדתית כן ייטב.
    להלן כמה נקודות חשובת בהגותו:

    1. קיימים עקרונות מוסריים בבסיס ההלכה המאפשרים את התפתחותה לאורם. וזאת בניגוד לדעות מהמחנה של לייבוביץ מצד אחד ומניאו חסידים/חרד"לים ("תורת המלך") מצד שני, שמפרידים בין תורה למוסר.
    2. טעמי המצווות: הנכחת אלוהים בחיי המאמין ומאידך, תרגול האדם למעשה מוסרי.
    3. המעשה הדתי איננו פרטי בלבד, אלא גם, ובעיקר, ציבורי. לכן התורה נזקקת לחברה ומדינה כדי לבוא לידי ביטוי. ומכן גם גישתו הציונית. מדינת ישראל לא כהתחלתא דגאולה (קוק) או הרצון לפרוק עול גויים (ליבוביץ) או תקציב לישיבות, אלא הסיכוי היחיד להתחדשותה של תורת חיים שהתנוונה בגלות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: